מצווה פב: מצוות לא תעשה, שלא לחתוך דין באומד הדעת - ספר מצוות ה'

[לא תעשה מט] מצוות לא תעשה על הבית דין שלא לחתוך דין באומד הדעת.
שנאמר: "ונקי וצדיק אל תהרוג" שמות כג, ז.

מראי מקומות:
סנהדרין דף ל"ז;
רמב"ם הלכות סנהדרין פרק כ' הלכה א';
רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה ר"צ
(עשה רמב"ן שם מנה נקי וצדיק לשני לאוין ע"ש);
רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול לאוין ר"ה; ואומדנא דדיני ממונות ב
רמב"ם שם פרק כ"ד, וב
שו"ע חושן משפט סי nן ט"ו,י"ז.

פב. שלא לחתוך הדין באומד הדעת - ספר החינוך

שלא יהרגו בית דין הנדון כי אם בעדים מעידין על אותו עניין שהוא נהרג עליו, שראוהו שעשה אותו בעיניהם ממש [לא] שיעידו עליו מצד אותות חזקות. ועל זה נאמר (שמות כג ז) ונקי וצדיק אל תהרוג, כלומר הזהר עד מאוד לבל תהרוג אדם שיהא באפשרות שלא עשה מה שאמרו עליו שעשה.

וכן הוא מפורש במכלתא שאמרו שם ראוהו רודף אחר חברו להורגו, והתרו בו אם הרגת אותו תיהרג, והעלימו עיניהם שלא ראו בהכותו אותו, ומצאוהו מיד הרוג ומפרפר והסיף מנטף דם מיד ההורג, שומע אני יהא חייב, תלמוד לומר 'ונקי וצדיק אל תהרוג'. הרי שמפני שהעלימו עיניהם בעת ההכאה, נפטר זה. וכשר הדבר וראוי להיות כן, שאלו התורה התירה להקים גבולי העונש באפשרות הקרוב, יצא מן העניין לפעמים להקים גבולי העונש באפשרות רחוק, עד שנמית בני אדם לפעמים על מה שלא עשו, כי יש לאפשרות רוחב גדול.

ודע זה והבינהו כי דבר ברור הוא. ולפיכך סגר יתעלה זה השער וציווה אותנו על זה, וכל פקודי ה’ יתברך ישרים (תהלים יט, ט). ועוד נכלל בכלל לאו זה מי שהעידו עליו שני עדים שראוהו שעבר עבירה אחת, כגון שהאחד מעיד שעשה מלאכה בשבת, והאחד מעיד שעבד עבודה זרה, שזה אינו נדון בעדותן, שנאמר 'ונקי וצדיק אל תהרג'. וכן אמרו זכרונם לברכה (מכילתא), היה אחד מעידו שראהו עובד לחמה, ואחד ללבנה, שומע אני יצטרפו, תלמוד לומר ונקי וצדיק אל תהרג.

שורש המצווה, נגלה הוא כמו שאמרנו.

דיניה
כגון מה שאמרו זכרונם לברכה (מכות וב) שאין עדותן מצטרפת אפילו מעידים בעבירה אחת עד שיראו שניהם כאחד. ועוד שיהיו רואין זה את זה בשעת המעשה, להוציא אם האחד ראהו מחלון זה והאחד מחלון אחר, ואין יכולים לראות זה את זה, ושהמתרה מצרפן אם רואה שניהם.
ויתר פרטיה בסנהדרין.

ונוהגת בארץ ישראל בזכרים
לפי שבהם המשפט, כמו שאמרנו כמה פעמים, אבל לא בנקבות, לפי שאינן דנות. והעובר עליה ודן על פי עדות שאינה מכוונת, כמו שאמרנו, עבר על מצוות מלך, ועונשו גדול מאוד שגורם להרוג נפשות שלא כדין.

והרמב’’ן זכרונו לברכה (סהמ''צ ל''ת ר''צ) חשב זה המקרא בשני לאוין לעניין אחר, והוא שנפטר בדיני נפשות בצדדין שנחייב בדיני ממונות. וסמך על מה שאמרו בגמרא סנהדרין (לג ב)
תנו רבנן, מנין ליוצא מבית דין חייב, ואמר אחד יש לי ללמד עליו זכות, שמחזירין אותו, שנאמר ונקי וצדיק אל תהרג, כלומר וזה נקי הוא, דשמא זה ילמד שהוא נקי. ומנין ליוצא מבית דין זכאי, ואמר אחד יש לי ללמד עליו חובה, שאין מחזירין אותו, תלמוד לומר וצדיק אל תהרג. וזה צדיק הוא, שכבר יצא צדיק.
הנה ידקדקו המקרא לשני לאוין. וכל עניינים אלה מן השורש שכתבתי, שרצה האל שנהפוך בכל זכות הנדון, שמא עשה תשובה וניחם על רעתו שעשה ויהיה ממישבי עולם, והוא ברוך הוא חפץ בישובו.

המצווה המשלימה ר"צ ממצוות לא עשה - ספר המצוות לרמב"ם

האזהרה שהוזהרנו מלהוציא לפועל את העונשים על פי אומד חזק
ואפילו קרוב לודאי, כגון שהיה אדם רודף אחר שונאו להרגו ונמלט ממנו לבית, ונכנס אותו הרודף אחריו, ונכנסנו אנחנו אחריהם ומצאנו את הנרדף הרוג מפרפר, ושונאו הרודפו עומד עליו כשהסכין בידו ושניהם מגאלים בדם – הרי אין הסנהדרין הורגים רודף זה על דרך קיום העונש, כיון שאין שם ברור בעדים שראו את הרציחה ובאה האזהרה בתורת האמת מלהרוג את זה.
והוא אומרו יתעלה:

"ונקי וצדיק אל תהרג וגו'" (שם כג, ז).

ובמכילתא אמרו:

"ראוהו רודף אחר חברו להרגו והתרו בו ואמרו לו:
ישראל הוא, בן ברית הוא אם הרגת אותו תהרג,
והעלימו עיניהם ומצאוהו הרוג ומפרפר והסיף מנטף דם מיד ההורג,
שומע אני יהא חייב? –
תלמוד לומר: ונקי וצדיק אל תהרג".

ואל יקשה בעיניך דבר זה ואל תחשוב שזה דין עוול – לפי שהדברים האפשריים יש מהם שאפשרותם קרובה מאד, ומהם שאפשרותם רחוקה מאד, ומהם בינוניים בין אלו, וה"אפשר" רחב מאד.

ואילו הרשתה תורה לקיים עונשים באפשר הקרוב מאד, אשר כמעט קרוב למחייב המציאות כדוגמת מה שהזכרנו – כי אז היו מקיימים את העונשים במה שהוא יותר רחוק מזה ובמה שהוא עוד יותר רחוק, עד שיקיימו את העונשים וימיתו בני אדם בעוול באומדן קל לפי דמיון השופט.

לפיכך סתם יתעלה את הפתח הזה וציווה שלא יקיים שום עונש אלא עד שיהיו שם עדים המעידים שברור להם אותו המעשה, ברור שאין בו שום ספק. ואי אפשר להסבירו אחרת בשום אופן.

ואם לא נקיים את העונשים באומד החזק מאוד – הרי לא יוכל לקרות יותר משנפטר את החוטא; אבל אם נקיים את העונשים באומד ובדימוי אפשר שביום מן הימים נהרוג נקי – ויותר טוב ויותר רצוי לפטור אלף חוטאים, מלהרג נקי אחד ביום מן הימים.

וכן אם העידו עליו שני עדים בשתי עברות שחייב על כל אחת מהן מיתה, וכל אחד מהם לבדו ראהו עובר על האחת ולא ראהו עובר על האחרת – הרי זה אינו נסקל.
אמרו:

"היה עד אחד מעידו עובד לחמה ואחד עובד ללבנה, שומע אני יצטרפו? –
תלמוד לומר: ונקי וצדיק אל תהרג".