אדם ההווה ואיש ההיסטוריה
עיון חדש ביציאת מצרים
מחבר: אברהם וסרמן
בשדה חמ"ד, גיליון 1, 2000
התבוננות בתולדות עמנו מעלה לפנינו שני טיפוסים מרכזיים, המייצגים שיטות שונות של קבוצות גדולות בתוכנו ביחס לשאיפות העתיד ולפעילות לקראתו. ניתן לכנות אותם: "אדם ההווה " ו"איש ההיסטוריה".
על מנת להבין לרוחם וללמוד את תוצאות שיטתם של שני טיפוסים אלה ושל הציבור אותו הם מייצגים, ראוי לעיין בתיאור גאולת מצרים שהיא אבטיפוס לכל גאולה.
א. גאולת שמות וגאולת וארא
בשתי הפרשות הראשונות של ספר שמות, משה נשלח פעמיים לישראל כדי להוציאם ממצרים. פעם אחת שתחילתה הצלחה וסופה כישלון, ואחרת שכבר בתחילתה נכשלה. לאחר הפעם השנייה משה נשלח אל פרעה ואינו מדבר עם בני ישראל עד לאחר מכת החושך!
נציין שבעה הבדלים עיקריים בין הפרשות :
1. אישיות המושיע - בפרשת שמות יש פירוט על הולדת משה ועל מעשיו עד לשליחותו, בהסתרת שם אביו ואמו. בפר' וארא (פרק ו' פסוקים י"ד-כ"ו) מתוארת מחדש ובפירוט שושלת בני יעקב עד להולדת משה ואהרון, אף שכבר הוזכרה בפר' שמות. הפעם ברור מי הם ההורים, כשאישיותו ותולדות חייו הפרטיים של משה אינם מובלטים.
2. אופי ההתגלות האלקית - בפרשת שמות הגילוי למשה מן הסנה הוא בשם 'אלקים', אף ששם ההוי"ה מופיע. עיקר הדיבור אל משה הוא בשם אלקים: "וירא ה' כי סר לראות ויקרא אליו אלקים מתוך הסנה... ויאמר אנכי אלקי אביך אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלקים... ויאמר עוד אלקים אל משה ה' אלקי אבותיכם אלקי אברהם... שלחני אליכם זה שמי לעלם וזה זכרי לדור דר", וכן פסוקים רבים.
בתחילת פרשת וארא הגילוי הוא בשם הוי"ה. משם והלאה, ברוב הפניות, הן למשה והן לפרעה, מופיע בעיקר שם הוי"ה. גם תחילת הפרשה מורה על כך שהכל מתחיל כביכול מחדש. ה' שוב מציג את עצמו למשה כאילו לא הכירו קודם, וההתגלות אינה קשורה לסנה.
3. המניע לגאולה - בפר' שמות, המניע לגאולה הוא צרותיהם של ישראל "וישמע אלקים את נאקתם ויזכר את בריתו את אברהם את יצחק ואת יעקב" (פרק ב' פס' כ"ד). כך נאמר גם למשה "ראה ראיתי את עני עמי... וארד להצילו מיד מצרים" וכו', וכך גם המסר לבני ישראל "פקד פקדתי אתכם ואת העשוי לכם במצרים".
בפר' וארא המניע לגאולה, שהוא גם המסר למשה, הנו בראש ובראשונה קיום ברית האבות, ואילו עניים של בני ישראל הוא סיבה משנית "וארא אל אברהם ...וגם הקימותי את בריתי אתם לתת להם את ארץ כנען... וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל אשר מצרים מעבידים אותם ואזכור את בריתי" (פרק ו').
4. יעד הגאולה - בפר' שמות יעד הגאולה הוא "ולהעלותו מן הארץ ההיא אל ארץ טובה ורחבה אל ארץ זבת חלב ודבש אל מקום הכנעני" וכו' (פרק ג' פס' ח'). ואילו בפר' וארא היעד הוא "ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלקים ...והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאברהם ליצחק וליעקב ונתתי אותה לכם מורשה אני ה'" (פרק ו' פס' ו-ח), ושם אינה מוזכרת כלל ארץ זבת חלב ודבש!
5. תגובת העם - בפר' שמות, למרות הספקות שהעלה משה, העם דווקא האמין, כפי שנאמר "ויאמן העם וישמעו כי פקד ה' את בני ישראל וכי ראה את ענים ויקדו וישתחוו" (פרק ה' פס' לא). לעומת זאת בתחילת וארא "ולא שמעו אל משה מקצר רוח ומעבודה קשה".
6. המען למופתים - בפר' שמות נעשו מופת הנחש, היד המצורעת והמים מהיאור לעיני בני ישראל בלבד! (פרק ד' פס' ל'). בפר' וארא נעשה האות במטה שהפעם הפך לתנין רק לעיני פרעה, והמים הופכים לדם במסגרת מכה כוללת ראשונה (פר' ז' פס' ט' ואילך).
7. מכת בכורות - בפרשת שמות מוזכרת רק מכת בכורות, והיא האיום על פרעה אם לא ישלח את בני ישראל (פרק ד' פס' כ"ב-כ"ד). בפר' וארא אין לה כל זכר, והאיומים הם במכות אחרות לגמרי. היא חוזרת רק בפר' בא.
ב. שליחות ראשונה - הצלה
הפנייה לעם עבדים שנאנח וזועק השמיימה באה באופן טבעי מתוך רצון לשפר את המצב, בבחינת הצלה. דבר זה משתלב יפה בסיפור הצלתו המופלאה של מי שסיכוייו להישרד היו אפסיים, וגזרת 'כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו' נגזרה בגללו, והוא - שהושלך למים - גדל דווקא בביתו של הצורר הגדול.
משה בולט באישיותו במנותק מדור ההורים שסובלים עבדות וחרפה. הוא גדל בבית מלכים ונפשו מעוצבת באופן שונה לחלוטין, אינו סובל עוד עוול ומושיע את הנרדף, בין אם מדובר במצרי המכה איש עברי או עברי המכה עברי, או אפילו מדיינים המציקים לנערות מדייניות על הבאר.
זאת הסיבה שהתורה מסתירה בתחילה את שמות הוריו מאתנו. וגם אם את ילדותו הוא עדיין עושה בחיק אמו, שאת חלבה הוא יונק, הרי שאת המשך דרכו הוא עושה בנימוסי מלכי מצרים, וכשהוא שב ומגלה את עמו זה קורה במסגרת סיטואציה אנטישמית (מעין "פרשת דרייפוס"), שמבהירה לו את גורלו המר ואת הבעיות המוסריות והחברתיות הפנימיות של סכסוכים המגיעים להרמת יד. אבל לאחר שנאלץ לברוח מבית פרעה ומתרבותו, הוא נתלש למעשה מכל ההוויה הנוכחית של עמו. הוא יכול היה להישאר בגאולתו הפרטית במדיין, ולהמשיך להיקרא איש מצרי בפי משפחת יתרו, ואף היה נשאר שם אלמלא הגילוי בסנה. גם דברי ה' 'תעבדון את האלהים על ההר הזה' אינו מבטיח גאולה לדורות, אלא את חרות הפולחן של ההווה. העם עדיין אינו בשל לבקשה של גאולת עולם, ואף שהוא יודע שזו הכוונה - אי אפשר אפילו לבקש בשמו יותר מחופשה לשלושה ימים כדי לעבוד את האלקים בהר סיני!(1). חופשת-פולחן זו תבסס עצמאות דתית ורוחנית גרידא, ללא צורך בהקמת תשתית לאומית ומדינית הדורשת כניסה להיסטוריה, והיא תיתן להם חופש מעבדות בישיבתם במצרים. היו מי שהסתייגו אפילו מהשאיפה והעשייה לצורך חרות מצומצמת כל כך, וזו הייתה טענת העם בכל תלונה במדבר כשחזרו והזכירו למשה את מה שאמרו במצרים: "חדל ממנו ונעבדה את מצרים כי טוב מותנו בארץ מצרים ממותנו במדבר"! לדעתם אין לסכן חיים עבור הרפתקה היסטורית מדינית. די בחרות רוחנית בלבד, ואולי גם זה אינו נדרש.
מכאן השמחה בבשורת ההצלה ברגע הראשון, אבל גם אי-יכולת העמידה בקשיים עם המשבר הראשון. גאולה שאינה מוכיחה את עצמה כאן ועכשיו אינה מתקבלת, והופכת למטרד ול"חרב ביד פרעה להרגנו". נמצא שלמרות האמונה שהאמינו במשה ברגע הראשון, שלא כמו שחשב מתחילה, בסופו של דבר התאמתו באופן חלקי דברי משה שאמר 'והן לא יאמינו לי'. כלומר, הם חסרי אמונה, שהרי אינם מוכנים להמתין ולראות את הגאולה למרות המכשולים שבראשית דרכה. הלא לזה בדיוק נצרכת אמונה - "ואמונתך בלילות", בחושך היסורים והצרות. אבל לא רק העם, אפילו משה, שקיבל מלכתחילה שליחות זו, בא בטענה: "ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה והצל לא הצלת את עמך"! בדברים אלה מייצג משה את רוח הדור, ופונה בשמו לאלהיו. חז"ל (מדרש רבה ריש וארא) ביקרו את משה ואמרו, שעל זה אמר הקב"ה "חבל על דאבדין ולא משתכחין" - שהאבות האמינו בי אף שלא ראו בעיניהם איך ייתכנו כל ההבטחות שנתתי להם, ואתה חסר סבלנות, ורוצה גאולה עכשיו ובלי קשיים (תרגום דברי המדרש ללשון זמננו).
ג. שליחות שנייה - ייעוד
לאחר כישלון הגאולה הראשונה באה פנייה מחודשת אל משה. ה' מציג את עצמו לפניו כאילו לא הכיר אותו קודם לכן. לעומת הפנייה הראשונה אל משה, בה מופיע שם 'אלהים' שפירושו בעל היכולת, השלטון ,שיכול להצילם - בתחילת וארא מופיע שם ה' : "וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני ה'"! שפירושו, האל ההיסטורי המנהל ומכוון את העבר דרך ההווה לכיוון העתיד(2). לעומת "ראה ראיתי את עני עמי" של גאולת שמות - כאן נאמר "וארא אל אברהם" וכו'. בגאולה זו ההצלה היא רק ההתחלה. העיקר הוא שלושה או ארבעה השלבים שיבואו אחריה, ושיאם הוא הכניסה למקום המובטח לאבות. תחת ארץ זבת חלב ודבש הם מקבלים ארץ מורשה - "ירושה היא לנו מאבותינו".(3) הגאולה הזו איננה רק לרווחת העם ולהטבת גורלו , אלא היא באה ליישם יעוד שראשיתו בברית עם האבות להקים גוי גדול אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים, והולך בדרכו של אברהם העושה צדקה ומשפט. זהו גוי שיצא מקרב גוי במסות באותות ובמופתים כדי להיות לעמו של ה' ולקבל תורתו(4). המסר הזה של גאולה כבר לא נקלט. היה אפשר לחשוב שבני ישראל דחו אותו משום שמשה כבר נכשל פעם אחת, אלא שהכתוב מציין סיבות אחרות: קוצר רוח ועבודה קשה. כלומר, אין בכוחם לשאת בשורה מקיפה כזו. כל שרצו אינו אלא הפסקת שעבוד מצרים, שהוא השלב הראשון המופיע בתכנית. כיוון שמדובר על משהו הרבה יותר רחב, שאינו מבטיח מיידיות של גאולה - אין הם יכולים אפילו לשמוע זאת. אין להם כלי קיבול נפשי לדבר זה(5).
ד. שליחות שלישית - 'וידעו מצרים'
לאחר כישלון השליחות השנייה לבני ישראל, ה' מצווה את משה ללכת אל פרעה (פרק ו' פס' י' ואילך). משה מסרב לשליחות, וחוזר על התהליך שהיה בפר' שמות. אין התורה מציינת מה הייתה תשובת ה', אלא פונה לתאר את השושלת המשפחתית של יעקב עד למשה ולאהרון. אחר-כך שוב מתוארת פנייה של ה' אל משה, וסירוב נוסף באותה טענה של ערלות שפתיים.
מדוע יש צורך בהזכרת שושלת בני יעקב עד למשה ולאהרון? מדוע מסרב משה שנית, לאחר שראה שאף ה' חרה בו בסירובו הקודם? ומדוע באמת אין ה' גוער בו על סירובו החדש?
סיפור תולדות השבטים עד לבחירתם של משה ואהרון מהווה המשך לסיפור בחירת האבות בספר בראשית. גם כאן נבחר מי שהיה ראוי, ולא סדר הלידה הוא הקובע(6). יש כאן גם חיבור שושלת הדורות כדי לומר לך, שמכאן ואילך מופיע משה כנציג העם היהודי לדורותיו מול פרעה. אין כאן עוד מנהיג עממי שדורש חופש פולחן מזדמן, אלא בחיר האומה שנשלח להצעיד אותה בדרכה ההיסטורית המיועדת לה מאבותיה. משה שואל בצדק - הלא על שליחות הייעוד של בני ישראל לא שמעו אפילו הם עצמם, וכבעל ניסיון -מדוע יחזור שוב על דבר שנדון מראש לכישלון? חז"ל אף שיבחו דבריו, ואמרו שזה אחד מעשרה קל וחומר שבתורה (ב"ר פר' צ"ב, מובא ברש"י פר' ו' פס' י"ב). כדי להעביר את דבר ה' הנשגב לשפה המובנת לפרעה - יצטרך משה את אהרון. אמנם ה' כבר מינה את אהרון בתחילת השליחות לפה למשה. אלא שכאן מוגדר משה כאלהים לפרעה, ואהרון יהיה נביאו של משה! כל זה בא כיוון שיש צורך בשליחות מחודשת לגמרי, ומסיבה זו גם הסירוב מתחדש, ולכן גם הצגת מעמדו של משה כלפי אהרון ושל אהרון כלפי פרעה - משתנה גם ההוא. לא משה הוא הפועל ישירות מול פרעה, אלא אהרון, שמיישם בפועל את שלוש המכות הראשונות. רק אחר-כך משה הוא המיישם את המכות, ובחלקן רק ה' הוא המיישמן, ללא מעורבות של משה או אהרון.
מה מאפיין את השליחות הנוכחית?
מול המגמה הראשונה "וידעתם כי אני ה' אלקיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים", מופיעה מגמה חדשה -"וידעו מצרים כי אני ה' בנטותי את ידי על מצרים והוצאתי את בני ישראל מתוכם". גם האותות נעשים מעתה מול פרעה. שוב מושלך המטה, ושוב הופכים המים לדם. אבל עתה לא מוזכרת מכת בכורות בתחילת הדרך, והכל נעשה במדורג. מכה רודפת מכה, ומקשה עוד יותר את חיי המצרים. המטרה היא שהמצרים יגיעו להכרה בה'. נראה שכדי להציל את ישראל - די היה במכת בכורות, שהיא זו שהופיעה בראשית הדיבור אל משה(7). דוד שר בתהלים "למכה מצרים בבכוריהם כי לעולם חסדו, ויוצא ישראל מתוכם כי לעולם חסדו". אין הוא מזכיר את כל עשר המכות, אלא את מכת הבכורות בלבד. אבל המגמה בעשר המכות הייתה להראות למצרים מי הוא האלהים, ולשם כך נבנית ההייררכיה החדשה של משה כלפי פרעה כמייצג האלהים מעל אהרון (עי' תרגום יונתן פר' ז' פס' א'), דבר שלא נדרש כלפי בני ישראל. רק לאחר שמצרים כולה האמינה באלהים, ונשאר רק פרעה המקשה את לבו - גם בני ישראל מאמינים באלהים. שהרי מספר חודשים שאין הם משועבדים, והם רואים את ההפליה שבין מצרים לבין ישראל. רק עתה הם מוכנים לשמוע מחדש את צו ה' ביד משה הפונה אליהם במצווה ראשונה: "החדש הזה לכם" (פר' י"ב פס' ב'), שעיקרה - הכנות לשחיטת השה, שהוא אלהי מצרים, בלי לחשוש. זהו ביטוי של חרות ושל פריקת עול הפחד של המשעבד. כעת הם מוכנים לשמוע גם על העתיד: "והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם" וכו' (שם פס' כ"ו). זו גם הסיבה לכך, שבראשית שליחות זו, שמטרתה להכניס את העם לתהליך ההיסטורי שהחל בעבר בימי האבות - מוזכרת גם השושלת המשפחתית של משה ואהרון. שוב הגענו לנקודה בה החל התהליך - לפני מכת בכורות,שמכוחה יצאו בני ישראל ממצרים. אבל מצבם הרוחני עדיין רחוק מגאולה של ממש. הם עדיין פוחדים ממצרים, ועל כן המסלול הנבחר כדי להגיע אל הארץ אינו דרך ארץ פלשתים 'פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה'. כך גם אפשר להבין את תגובתם ההיסטרית של בני ישראל בראותם את מצרים נוסע אחריהם, תגובה השוללת את כל הגאולה מעיקרה:
"הלא זה הדבר אשר דיברנו אליך במצרים לאמור חדל ממנו ונעבדה את מצרים כי טוב לנו עבוד את מצרים ממותנו במדבר" (פרק י"ד פס' י"א-י"ב).
ובהמשך הדרך - המדבר מאיים בשממונו, אין מים ולחם, והם ישובו וילינו וייזכרו בדגים ובסיר הבשר שאכלו במצרים חינם מן הגאולה.(8)
הדור הזה בעצם נזרק ממצרים על ידי המצרים עצמם שרצו להיגאל מאימת מכת בכורות, 'ויהי בשלח פרעה', אומר הכתוב, שלא כשירת דוד בשלב יותר מאוחר "בצאת ישראל".
בתלונותיהם תמיד יזכירו למשה את ההבטחה על ארץ זבת חלב ודבש, שהיא המופיעה בשליחות הראשונה בפר' שמות. אבל הם מובלים אל ארץ ההבטחה לאבות של פר' וארא, שאינה לצורכי הנאות ההווה אלא למטרת בניין העתיד הלאומי הרוחני של העם והעולם. נכון הוא שה' רוצה להביא אותנו אל הארץ אשר נשבע לאבותינו, 'ארץ זבת חלב ודבש', אבל בדיוק לפי הסדר הזה: ארץ אבות, שהיא גם ארץ זבת חלב ודבש. גאולת ההווה קיימת רק מכוח העבר השואף אל העתיד. אבל במשך ארבעים שנה בהם 'אקוט בדור' - היו בני ישראל עם תועי לבב, ולא ידעו דרכי ה', כנאמר בתהלים. חוץ מאירועים מרוממים מאוד שבהם התעלו למדרגה של גאולת עולמים - כמו בשירת הים ומעמד הר סיני - רוב הזמן היו שקועים בגאולת ההווה ובדאגת הקיום היומיומי(9).
חטא המרגלים חזר בעצמה הגדולה ביותר של פחד אנשי-ההווה מפני הסכנה המיידית. הנכונות לשוב למצרים מאימת המלחמה המסוכנת, חיי אדם ההווה שמעל לכל חשבון עתידי - היו ה'מכה-בפטיש' על ראשם של אנשי דור המדבר. הלא שם ביטא האלהים את כישלונה של גאולת הדור ההוא באמרו: "עד אנה אנה ינאצוני העם הזה ועד אנה לא יאמינו בי בכל האתות אשר עשיתי בקרבו... כי כל האנשים הראים את כבדי ואת אתתי אשר עשיתי במצרים ובמדבר וינסו אותי זה עשר פעמים ולא שמעו בקולי אם יראו את הארץ אשר נשבעתי לאבותם וכל מנאצי לא יראוה"... (במדבר פרק י"ד פסוקים י"א-כ"ג).
כשדור אנשי ההווה עבר מן העולם, ותחתיו צמח דור שבו יוצאים חלוצי ראובן, גד וחצי המנשה למלחמה עבור אחיהם - הגיע העם לשחרור מהאגוצנטריות, והוא ראוי לרשת את הארץ ולהגיע לפסגת הגאולה, לשלב החמישי הנכסף של "והבאתי".
ה. אדם ההווה ואיש ההיסטוריה
שתי שאיפות גאולה אלו מצויות גם בנפש הפרט, ואפשר להגדיר את שני הטיפוסים הנושאים סגנונות אלה - כאדם ההווה וכאיש ההיסטוריה.
סיסמת אדם-ההווה היא 'חיים רק פעם אחת', והחיים אינם אלא כאן ועכשיו. יש להגיע למיצוי של כוחות החיים הכוללים גם מוסר וצדק, רוחניות, ואפילו קדושה במסגרת חיינו העכשויים. אדם-ההווה אינו בהכרח כופר. הוא יכול להאמין בבורא עולם שנתן תורה לעמו ישראל, אבל דווקא מתוך ראייתו התורנית לקבוע על בסיס דרשת חז"ל לפסוק 'וחי בהם' - 'ולא שימות בהם', שהתורה היא תורת חיי ההווה, וכל סוג חיים שמעבר להווה, אם בעולם הבא או לימות המשיח, אינו עיקר מאוויינו. רק שלוש מצוות חורגות מחיי ההווה, ועליהן נצטוינו למסור את הנפש. העבר לדידו הוא רק מקור השאיבה של המציאות הנוכחית שחיה את חייה לעצמה, והעתיד ייבנה מצירוף של כל תקופות ההווה על ידי מי שאחראי על ההיסטוריה, ולא בידי אדם. "יפה שעה אחת של מצוות ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא", זהו המוטו שלו. והוא שופט את המציאות לעולם על פי הכלל "אין לדיין אלא מה שעיניו רואות". הוא מתייחס בחשדנות לכל אמירה של גאולה, ואימת תנועת הגאולה השבתאית הכושלת נופלת עליו כשמדברים על 'ימות המשיח' 'עקבתא דמשיחא' 'אתחלתא דגאולה' ודומיהם. לדידו, שיבת ציון בדורות האחרונים אינה אלא נס הצלה של עם ישראל מכיליון ומהשמדה. אדם ההווה תמך בהצעת אוגנדה של הרצל ובתכנית החלוקה. הוא גם התנגד לבן גוריון כשרצה להכריז על הקמת המדינה מחשש המלחמה, שאכן הייתה. לאחר מלחמת ששת הימים היה בעד נסיגה מיידית מה'שטחים הכבושים' תמורת חוזה שלום עם מדינות ערב, ונרתע מהתקיעה של הרב גורן בהר הבית, שהייתה משיחית מדי לטעמו. אדם ההווה התנגד ל'גוש- אמונים', וכל בית שמוקם ב'שטחים' הוא עוד מכשול בדרך לשלום, ותרומה להמשך הסכסוך ושפיכות הדמים באזורנו. מאידך, ייתכן שאדם ההווה לא תמך בהצעת אוגנדה וסייע לבן גוריון ואפילו קנה בית ביהודה ושומרון, כיון שחשב שיש מצווה ליישב את הארץ, והיא לא פחות חשובה - אבל גם לא יותר - משאר המצוות בתורה. ולהערכתו הריאל- פוליטית, ויתור על הקמת המדינה או התיישבות בשטחים בין כך לא יעזרו לדעתו להשגת שלום. אבל הוא עקבי בדרישתו לא לעסוק בחזון משיחי ולהתמודד בגישה פרגמטית הלכתית עם כל בעיה לאומית.
סיסמת איש ההיסטוריה היא - 'נצח ישראל לא ישקר'. החיים אינם מתחילים בלידתנו ואינם מסתיימים במותנו. אנחנו חלק מההיסטוריה של עם ישראל, וכל מעשה צריך להימדד מתוך ראיה היסטורית. הוא לא בהכרח מאמין בתורה ומקיים מצוות, ייתכן שהוא אדם לאומי בעל שורשים היסטוריים. הוא ראה בפרעות ובאנטישמיות הגוברת איתות ברור שאין לנו מה לעשות עוד בגולה, ושהגיע זמן שיבת ציון, לפחות על מרכיביה הלאומיים. ואם הוא אדם דתי, הוא רואה את תקופתנו בעיני שבי ציון של תקופת כורש עזרא ונחמיה, ואפילו של ימי יהושע בן נון. "יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה" הוא המוטו שלו. לדידו, חידוש הוא שחוץ משלוש עברות חמורות שבתורה אין מצוה למסור את הנפש על האחרות(10). אין חיי עולם הזה כשלעצמם מספקים אותו אלא בהקשרם לבניין העתיד המזהיר של עם ישראל והעולם כולו. שפיטת המציאות שלו מונחה על-ידי השאלה 'צפית לישועה'? כשמדברים על גאולה ואפילו על עקבתא דמשיחא הוא מתמלא אושר, וגם את החוצפה של עקבתא דמשיחא הוא מוכן לקבל, ואפילו לשבת ליד גללי חמורו של משיח המטילים צל וריח רע סביבותיהם, כמאמר רב יוסף (סנהדרין צח:). הוא קרע קריעה וישב על הארץ לבכות עם ציוני ציון נגד תכנית אוגנדה, והיה תומך נלהב של בן גוריון בהחלטתו להקים את מדינת ישראל, למרות הכאב שבנפילת קורבנות. במלחמת ששת הימים שמע בתקיעה של הרב גורן את שופרו של משיח, הלך לכל ההתנחלויות ונאבק על כל רגב של אדמת הקודש. כל בית שנבנה ביהודה ובשומרון הוא עוד שלב בגאולתם של ישראל שבאה קמעא קמעא(11).
קריאת הפרשה הראשונה 'שמות' על שם תחילתה המציגה לפנינו את שמות בני ישראל - מדגישה את שמות הנוכחים יורדי מצרים מיעקב ואילך, ולא מאברהם, לכן גם גאולתם מתמקדת בנוכח. גאולת שמות הנכשלת והולכת, זו שגם תיצור את כל סיבוכי הניסיונות שניסו אבותינו את ה' במדבר - היא הניסיון לגאולת אדם-ההווה מצרות ההווה שאין לה תוחלת, והיא מתנפצת אל סלעי המציאות הסגורה בצרותיה ההולכות ומתרבות. העבדים השואפים לחופש בלבד, גם אם מדובר בחופש פולחני - נדרשים מעתה לקושש גם את הקש לתבן הלבנים. גאולת וארא של איש ההיסטוריה הפותחת באבות ומסיימת בדורות עולם שיהיו לעם ה' - היא זו שיש לה תוחלת וקיום, וסופו של דבר שאדם ההווה נשאב לתוכה ומוצא בה גם את המענה לדרישות ההווה שלו, לאחר שיבין שאין להן קיום עצמאי אם לא יהיו חלק מהעבר הפונה אל העתיד דרך ההווה. או אז ייגאל אדם ההווה בהתמזגו לגמרי בתוך איש ההיסטוריה. ההבטחה הראשונה שהיא גם פסגת הסיום - ארץ זבת חלב ודבש - אינה יכולה בשום אופן להיות הגורם הדומיננטי. רק מי שרוצה להגיע לארץ האבות ולהיות בעל ברית נאמן של ה', גם במצבים קשים - יוכל לזכות לזה, הוא או זרעו. וגם זכות זרעו תחשב בעיניו כאילו הוא זכה, כפי שלאבות נחשבה זכות בניהם כאילו הם זכו - "וגם הקימותי את בריתי אתם לתת להם את ארץ כנען". ו"יעקב אבינו לא מת - מה זרעו בחיים אף הוא בחיים" (תענית ה:).
ו. התנועה הציונית - מודל ליישום שני הטיפוסים
"כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות". אין לך דוגמה נאה יותר מהתהליך הציוני להבנת שתי הגאולות הללו ולהמחשתן. מתחילה דורשי הצלה היו אבותינו, שאימת הפוגרומים הייתה עליהם. ארץ ישראל היותה מקלט וקצת היסטוריה. על כן ברגעי משבר צרות ההווה הנראה חסר ישע - עלתה הצעת אוגנדה, שאילו נתגשמה ח"ו, הרי אנו ובנינו ובני בנינו יושבים היינו באוגנדה עד היום הזה. או שמא רומל, מפקד הכוחות הנאציים באפריקה, היה שובה אותנו במסעו ומעביר אף אותנו לאושויץ. אותה הטחת ראש בקיר האטום של שיעבוד גלות בת אלפים, והשבועה המחודשת "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני" - היא ההתרוממות מעבר לצורכי ההווה שיוצרת אפשרות אמיתית לגאולה. בסופו של דבר, היא הוכחה גם כהצלת הנפשות הגדולה ביותר בהווה.
כך גם הקמת המדינה על-ידי בן גוריון, שהיה חדור תודעת שליחות היסטורית - לא נתאפשרה אלא בראייה כוללת יותר של תהליך היסטורי, ולא רק בשמיעת צורכי הרגע הזה. קולות הייאוש הנשמעים בכל תקופת משבר הם של מי שרוצים לחיות רק את ההווה. מי שאין להם אלא ארץ זבת חלב ודבש - פיזית או רוחנית - כאן ועכשיו. הלכי רוח כאלה לעולם לא יובילו אלא למפח נפש וכישלון כפי שראינו כל חיינו ההיסטוריים מיציאת מצרים עד הנה. הם גם אינם מביאים רגיעה רגעית, למרות המאמצים הגדולים שלפעמים מושקעים בכיוון זה. במישור האישי, חכמים הראו לנו את הלקח הזה בסיפור על חוני המעגל (תענית כג.), שאף הוא חשב מתחילה שאין טעם במעשה הזקן הנוטע חרוב, שאת פרותיו יראו נכדיו. סופו שראה שכך היא גם שיבת ציון, בה היינו כחולמים שבעים שנה כדי שנכדינו יתעוררו אל הגאולה. כל חלומנו הוא גאולת העם, גם אם לא בימינו. כי אין גאולה כאן ועכשיו למי שאינו מוכן לטעת חרוב אלא עבור בניו.
הערות:
* מסה זו מבוססת על שיטת הרב סולובייצ'יק מבחינת צורת הניתוח הטיפולוגית בנושאים שבתורה. גם עניין ברית הייעוד והגורל המפורסמים שלו משולבים בה. עיקר המסה וההשלכות ביחס למציאות זמננו - על דעת הכותב, ובהשראת תפיסתו של הרב קוק את המהלך הגאולי שבציונות לשלביה השונים.
(1) המפרשים הקשו למה רימה ה' את פרעה וביקש רק שלושה ימים, כשהיה ברור שהם יוצאים לגמרי? עי' סיכום הדעות אצל נ. לייבוביץ, עיונים חדשים בס' שמות, בפרק 'התחלת המאבק'. אך דומה שחוץ מתירוציהם - הבקשה לשלושה ימים נועדה גם כלפי בני ישראל, שלא היו בשלים למשהו יותר גדול בתחילת הדרך, ובאמת רצו כל הזמן לחזור למצרים, כמו שהובטח מתחילה.
(2) ראה כוזרי מאמר ד' פיסקאות טו-טז, רמב"ן שמות פר' ו' פסוק ב' ועוד. במקומות רבים נאמר ש"אלהים" = הטבע (בגימטריה 86). ואילו שם "הויה" הוא הנהגה שמעל הטבע.
(3) הנחלת הארץ היא על פי יוצאי מצרים אף שהם עצמם לא זכו להיכנס, כיוון שהארץ נחשבת קנויה לדור אליו הובטחה גם אם לא זכה להגיע. לא ההווה קובע אלא היסוד של העבר שבו הייתה ההבטחה האלקית. אמירת גבוה כמסירת הדיוט. ראה בבא בתרא קיז.
(4) ראה מאמרו של הרב סולובייצ'יק "קול דודי דופק", אודות ברית גורל וברית ייעוד.
(5) עי' רשב"ם לפר' ו' פס' ט' 'ולא שמעו אל משה - עתה. אע"פ שהאמינו מתחילה דכתיב ויאמן העם שהיו סבורים לנוח מעבודה קשה והנה עתה הכביד עליהם יותר'. הירש כתב (שם): 'סבלו הבלתי אנושי של ההווה הכביד עליהם ביותר, וחובתם לעמוד בתביעותיו ולבקש לעצמם הקלה פורתא - העסיקה את כל רוחם. לא נותר בהם, אפוא, עוד רוח ולא נתפנתה מחשבתם לנושא השייך כה לעתיד, כאותו עניין עליו ביקש משה לדבר אתם. אף סבלנות לא הייתה להם עוד להאזין...'.
(6) ע"פ הכוזרי מאמר א' צ"ה , ורמב"ן פר' ו' פס' י"ד, ובעקבותם גם אברבנאל, כלי יקר,
ועוד.
(7) רש"י מסביר שהכתוב 'כי בפעם הזאת אני שולח את כל מגפותי אל ליבך' (שמות ט':י"ד) מדבר על מכת בכורות. וכבר רצו לפרש שכוונתו למכת הפרות המבכירים שהרי פס' זה בא לפני מכת הברד. עי' שפתי חכמים שם. אבל נראה לפרשו כפשוטו לאור הדברים הנ"ל, וגם שדחוק הוא לומר בכורות מלשון 'ביכורים' בהקשר זה. ואזהרה זו הובאה כאן לפני תחילת הסדרה השלישית של המכות שסימנה 'באח"ב', כיון שהיא נחשבת לעניין אחד, ששיאו בכורות. ממילא מתפרש 'כל נפלאותי' שבשליחות הראשונה ע"י 'כל מגפותי' שבשנייה. כל המגפות והנפלאות כלולות באותה מכת בכורות שבה יוצאים בני ישראל. ההבדלה בין בכור מצרי לישראלי חוזרת שוב ושוב גם בהמשך התורה ומצוינת בייחוד בדברי חז"ל 'אני שהבחנתי במצרים בין טיפה של מצרי לישראלי' וכו'(בבא מציעא סא:).
(8) ספרי, בהעלותך. מובא ברש"י במדבר פר' י"א פס' ה'.
(9) כך היא דרכו של הרמב"ם (יסודי התורה פר' ח'), בהבנת הנסים שהיו לאבותינו שאינם באים לבסס אמונה: 'משה רבינו לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה שהמאמין על פי האותות יש בלבו דופי שאפשר שיעשה האות בלט או כישוף אלא כל האותות שעשה משה במדבר לפי הצורך עשאם לא להביא ראיה על הנבואה. היה צריך להשקיע את המצרים - קרע את הים... צרכנו למזון הוריד לנו את המן, צמאנו - בקע להם את האבן....'. הרמב"ם הנראה כממעט בערך הנסים תמוה במבט ראשון. וכי לאן נעלמו כל מזמורי התהלים ובראשם הלל הגדול המתארים את כל האותות והמופתים? אבל הרמב"ם מבין שהלל למופתים ייתכן רק אם נבין אותם בהקשר הנכון. אין הם מבססים אמונה ואינם יכולים להפיח אמונה בדור חסר אמונה כדור המדבר. עיקרם הוא יישום של ההבטחה ההיסטורית להביא את זרעם של האבות לארץ כנען. הדורות הבאים לא יסתמכו על תפיסת ההווה וצרכיו ויפשיטו את הנסים מהקשרם הקונקרטי אל ההקשר הרוחני העליון של יד ה' המכוונת את ההיסטוריה שלנו ושל כל העולם. לכן הם יכולים לדון אותם באורם הנכון, ולשורר עליהם את כל מזמורי התהלים,על ידי דוד המלך המלוה את כל ההיסטוריה שלנו, ועתיד להיגלות בסופה בקיום ההבטחה ארוכת השנים ביותר לגאולה. אבל גם הם לא יראו בהם את הבסיס לאמונה.
(10) עי' סנהדרין דף עד בסוגיית קידוש ה', ותוספות שם בעמוד ב, ד"ה 'בן נח', שהביאו סברא זו.
(11) תיתכן גם ראייה של איש ההיסטוריה הסבור שעלינו למסור שטחי ארצנו לזרים כדי ליישם את חזון השלום, ולא בגלל רצון לסיפוק מיידי. שתי תשובות בדבר: א. רוב הדוגלים במסירת שטחים סבורים כך מתוך ראיית חיי ההווה ופתרון מצוקותיו. ב. ההיסטוריה היהודית מאופיינת בכך שהקב"ה דואג שהארץ תהיה שלנו ועלינו להחזיק בה, ואין תקדים לרעיון כזה שה' נותן לנו את הארץ כדי שנמסרנה לזרים. התורה חוזרת על כך פעמים רבות. כמו 'ואם לא תורישו את יושבי הארץ מפניכם והיה אשר תותירו מהם לשכים בעיניכם ...' ( במדבר לג:נה) . ספרי יהושע ושופטים מלאים בעקרון זה של חשיבות הכיבוש של כל חלקי הארץ ואחיזתנו בה גם במחיר מלחמה. והבולט בכולם הוא מעשה יפתח הגלעדי שנתבקש למסור את הגלעד עבור שלום ('שטחים תמורת שלום'). תשובתו - שהיא הנבואה שהוצרכה לדורות ובגללה נכנס בכלל השופטים - הייתה 'את אשר יורישך כמוש אלהיך אותו תירש ואת כל אשר הוריש ה' אלקינו מפנינו אותו נירש'.
הערה:
לאחר כתיבת מאמרי ראיתי בחוברת מגדים גליון י' (הוצאת מכון יעקב הרצוג) מאמר של ברוך קץ, המנתח את ההבדל שבין שליחות הגאולה של פרשת שמות לבין וארא. אף הוא שם לב לכמה מההבדלים בתיאור לידת משה וגדילתו והגדרת השליחות, אבל מסקנותיו ואופן פרשנותו שונים בתכלית, ולא כאן המקום להאריך בהשגות על דבריו.