הגנן
מחבר: רבינדרקא-נת טאגורי
מתורגם לאנגלית על ידי המחבר, ומאנגלית על ידי דוד פרישמאן
התקופה, ספר ראשון, 1918
מבוא:
רוב הזמירות על האהבה ועל החיים, שתרגומן מתןך הלשון הבנגלית נתון לפניכם מהספר הזה, נכתבו הרבה קודם שנכתבה הסדרה של השירים הדתיים, שנתפרסמו בספר "גיטני'אלי". לא בכל מקום נעשה התרגום מילה במילה. יש שבאו דברי המקור מקוצרים ויש שנתחדשו מעיקרם.
א.
העבד
עשי-נא עם עבדך חסד, המלכה!
המלכה
הנה כלתה האסיפה ועבדיי הלכו כולם. למה-זה איחרת עד הרגע האחרון?
העבד
כי-פטרת את-יתר העם, לכן זאת עת לי: -
באתי לשאול את-הנשאר עוד למען האחרון בעבדייך ונתתיו לו.
המלכה
מה-יש לך לייחל עתה, אם-ככה איחרת?
העבד
שימיני לגנן בגן פרחייך.
המלכה
מה הדבר הזר הזה אשר אתה מבקש?
העבד
מכל-יתר מלאכתי אנח את-ידי.
את חרבותיי ואת-רומחי אשליך ארצה.
אל-נא תשלחיני לארצות רחוקות.
אל-נא תצוויני לצאת למלחמות חדשות.
רק שימיני לגנן בגן פרחייך.
המלכה
מה-משפט העבודה הזאת?
העבד
משמרת היא לימי שבתותיך.
את משעול הדשא הרענן אנצור, אשר שם תתהלכי יום יום בבוקר,
ואל-כל אשר תדרוך כף רגלך ונשאו לך פרחים עייפים למות את ברכת תהילתך.
במחצלתך אניעך בינות לענפי הספטפרנה,
אשר שם יביט הירח המתחדש מבעד לעלים והתאמץ לנשק את-כנף שמלתך.
בשמן בושם אמלא את-המנורה אשר עם-מיטתך,
ואת-הדום רגלייך אכסה בצבעי סנדלוס וכרכום ושמתי לו מראות נפלאים.
המלכה
מה-תשאל בשכרך?
העבד
כי תתניני ואחזיק בידיך הקטנות, הענוגות מני ציצי הלוט,
וענדתי על-אצבעותיהן שרשרות פרחים.
כי תתניני ואמשח את-כפות רגלייך משחת טרפי האשוקה האדומה,
ואת שמצי האבק אשר ידבק אליהן אעביר בנשיקות פי.
המלכה
את שאלתך רציתי, עבדי: גנן תהיה לי בגן פרחיי.
ב.
ראה, המשורר! הערב הולך וקרב - ושיער ראשך הפך לבן.
הבבדידותך בשיחך עם לבך שומע אתה את סוד אחרית הימים?
הערב בא, אמר המשורר, ואני פה אורב ומקשיב,
- כי יש אשר איש מן הכפר יבוא לקרוא לי גם אחרי נטות היום מאוד.
מחכה אנוכי פה - כי יש אשר שני לבבות תועים ורכים יקרבו זה אל-זה,
וארבע עיניים לוהטות תתחננה אלי לשיר להם שירים,
לבעבור אשבית את הדממה אשר מסביב להם ולבעבור אהיה להם לפה.
מי יארוג להם את-ליבות זמירותיהם,
אם-אנוכי אשב על-שפת החיים לבעבור חקור את-המוות ואת-אשר מעבר לגבוליו?
כוכב הערב הנמהר הנה חלף.
לבת המדורה אשר עם משרפות המתים הולכת הלוך ושקוע אצל הנחל המחריש.
הנה עדת שועלים צועקת מחצר בית שומם לאור הירח המתחבא.
ואם עובר-אורח נטש את-ביתו ועד-הלום יבוא לשבת פה הלילה,
להקשיב נטוי ראש אל-קול ההמולה מתוך החשכה,
מי זה ילחש על-אוזנו את מסתרי החיים,
אם-אנוכי אסגור את דלתותי לבעבור גאול את נפשי אני מכבלי המוות?
אין דבר כי שערי הפך לבן.
צעיר אני וזקן אני בכל עת כצעיר כל יושבי הכפר הזה וכזקן בהם.
על שפתי רבים שחוק מתוק ותמים, ועורמה נוצצת בעיני אחרים.
בעיני רבים דמעות אשר תשטופנה לאור היום,
ודמעות לאחרים אשר תתחבאנה במו-אופל.
ולכולם חפץ בי, ואין לי עת לחקר את אשר מעבר לחיים.
שנותיי כשנות כל איש ואיש - ומה לכם אם שערי הפך לבן?
ג.
בוקר השלכתי את מכמרתי אל תוך הים.
העליתי מחשכת התהום חפצים נפלאים למראה ונפלאים ליופי
- רבים הזהירו כמו-שחוק,
רבים נוצצו כמו-דמעות,
ורבים להטו כלחיי כלה.
ובשובי עם שלל יומי הביתה,
והנה יושבת חמדת נפשי בגן וקוטפת לה בעצלתיים עלים מעלי פרח.
רגע פסחתי על הסעיפים - ואחר הנחתי לפניה את כל צידי אשר העליתי, ואעמוד מחריש.
והיא הביטה בי ותאמר:
"מה הדברים הזרים האלה? - לא ידעתי אל מה יסכנו לי!"
אז אוריד ראשי בכלימה ואל לבי אמרתי:
"אמת, לא במלחמה לכדתים, לא בשוק קניתים - לא הם המתנות הראויות לה".
ואחר-כן עמדתי כל-הלילה ואשליכם אחד אחד החוצה.
בבוקר באו עוברי אורח, לקטו אותם ויסיעום לארצות רחוקות.
ד.
אויה לי, למה בנו את-ביתי על-יד הרחוב אשר עם שוק הרוכלים?
הנה הם אוסרים את סירותיהם עם סבלותם אל המקום אשר שם עצי.
הנה הם באים והולכים, ואחר-כן ישובו איש איש כאשר יהיה עם-לבו.
ואני יושב ומתבונן בהם - ועתי חולפת.
ולגרשם לא אוכל - וככה עוברים ימי.
לילה ויום נשמע קול פעמי רגליהם על-יד דלת ביתי.
לשווא אזעק: "לא ידעתיכם".
רבים מהם ידועים לאצבעותיי, רבים - לריח אפי,
ויש אשר ידעם גם הדם בתוך גידי, ורבים ידועים לחלומותיי בלילות.
ולגרשם לא אוכל - ואני קורא להם ואומר:
"קומו בואו אל-ביתי כל אשר חפץ, קומו בואו!"
בוקר יריע הפעמון במקדש.
והם באים ואת סליהם הם נושאים בידם.
רגליהם אדומות כשושנים, ועל-פניהם אור השחר החדש.
ולגרשם לא אוכל - ואני קורא להם ואומר:
"בואו אל גני ולקטתם לכם פרחים, הבו בואו!"
בצהרים ישמע קול הגונג בשערי הארמון.
לא ידעתי על מה עזבו את מלאכתם והמה צובאים על יד גדרי.
הפרחים אשר על שערת ראשם חוורו ויבולו והקולות אשר לנבלם יגעים.
ולגרשם לא אוכל - ואני קורא להם ואומר:
"הצללים אשר תחת עצי קרים, בואו, רעי!"
בלילה ישרוק הצרצר ביערות.
מי זה הניגש בלאט אל דלתי ודופק חרש?
את-הפנים לא אראה היטב וקול ודברים לא אשמע.
דממת השמים רובצת מסביב.
ולגרש את אורחי המחריש לא אוכל
- ואני מביט אל פניו מן החשכה ורגעי החלומות עוברים.
ה.
אין לי מרגוע. צמא אנוכי לרחוקות.
נפשי יוצאת בשאלתי לנגוע אל-שפת מרחקים נעלמים.
הוי, אתה ה"שם" הגדול, הוי הקול הקורא לי אשר לחלילך!
ואני שוכח - תמיד אני שוכח
- כי אין לי כנפיים לעוף
וכי אסור אני לנצח אל מלוא כף העפר הזה פה.
זועף אני וחדל שנה, נכרי אני בארץ נכריה.
ונשמת אפך באה אלי ולוחשת לי תקווה אשר לנצח לא תבוא.
ולשונך קרובה ללבי כלשון ארץ מולדת.
הוי מרחק אשר נכסף, הוי הקול הקורא לי אשר לחלילך!
ואני שוכח - תמיד אני שוכח
- כי את הדרך לא ידעתי, וכי אין לי סוס אשר לו כנפיים.
חרש אני משמוע - ואני בקרב לבי הולך ונוסע.
ובקדור השמש ברגעי שממון, והייתה לי תמונתך למקסם חזון על פני תכלת השמים.
הוי הגבול אשר לאפסי עולם, הוי הקול הקורא לי אשר לחלילך!
ואני שוכח - תמיד אני שוכח
- כי שערי ביתי סגורים כולם, ואני פה יושב גלמוד!
ו.
בכלוב הייתה הציפור האחוזה, ביער הייתה צפור הדרור.
ובבוא עתן ותיפגשנה, כי ככה היה גורלן.
ו
צפור הדרור קראה:
"הבה, אחותי חמדה, הבה נעופה היערה".
וצפור הכלוב צפצפה:
"אלי בואי, הבה נשב בכלוב הזה שתינו יחדיו".
אז תענה צפור הדרור:
"הנה דלתיים ובריחים - אי מקום פה לצפור כי-תפרוש כנפיים?"
"אוי לי", קראה צפור הכלוב, "אין ענף למושב ברקיע השמים".
וצפור הדרור קראה:
"שירי לי, אחותי חמדה, שירי לי משירי ארצות היער".
וענתה צפור הכלוב:
"שבי פה עמדי ואורך וידעת את חכמת מלומדי השיר".
וצפור היער קראה:
"לא, לא, לא! הן לא תורה השיר,
כי נוכל ללמדה איש את אחיו ואישה את אחותה".
וצפור הכלוב ענתה:
"אללי לי, את שירי ארצות היער לא ידעתי".
ואהבתן אישה את אחותה הלכה הלוך וגדולה, הלוך ועזה,
ורק כנף אל כנף לא יכלו לעוף.
בעד הדלתיים אשר לכלוב הביטו אישה את רעותה,
ולשווא הייתה תאוות לבן לבוא אישה אל אחותה.
ובחמת תאווה עזה שקשקו בכנפיהן ותהמינה: "גשי הלום, תאוות לבי".
וצפור הדרור קראה:
"הלוא נבצרה ממני לגשת, יראתי את הדלתיים הסגורות".
וצפור הכלוב צפצפה:
"אללי, היו כנפי חסרות כוח, והן הולכות ורפות".
ז.
הוי אמי! בן-המלך הצעיר עובר על פתח ביתנו
- ואיך אוכל ואשב על מלאכתי בבוקר הזה?
הוריני נא לקלוע את מקלעת שערותיי,
למדיני נא ואדע את השמלה אשר לי ללבוש.
למה תביטי בי, אמי, ותשתאי אלי?
ידעתי מאוד, כי לא יביט אל חלוני אף רגע.
ידעתי, כי כניד עפעף יחלוף עלי ויעבור,
ורק קולות החליל יגיעו אלי מרחוק ביללתם, הלוך והגיע, הלוך וגווע.
אך הנה יעבור בן המלך הצעיר על פתח ביתנו,
ואני חפצתי לעדות לרגע הזה את מיטב עדיי.
הוי אמי! בן המלך הצעיר הנה זה עבר על פתח ביתנו,
ושמש הבוקר האירה מרכבו.
את צעיפי קרעתי מעל פני,
את שרשרת ספירי התקתי מעל צווארי ואשלך אותה על דרכו.
למה תביטי בי, אמי, ותשתאי אלי?
ידעתי מאוד, כי את שרשרתי לא הרים מעל הארץ.
ידעתי, כי תחת גלגליו נרמסה, ולא נותר ממנה בלתי אם כתם אדום על פני האדמה
- ואין איש יודע מה הייתה מתנתי ולמי.
אך הנה עבר בן המלך הצעיר על פתח ביתנו,
ואני השלכתי את עדיי אשר על לבי על דרכו.
ח.
בכבות המנורה על יד מיטתי הקיצותי עם הציפורים הראשונות.
אל חלוני הפתוח ישבתי ועל שערותיי הפרועות עטרת פרחים רעננים.
ועובר-אורח צעיר הנה-זה בא בדרך כסוי אור בוקר אדמדם.
שרשרת פנינים דבקה אל צווארו, וקרני השמש נפלו על עטרתו.
אז יעמוד לפני דלתי וישאלני, וקולו לוהט מתאווה: "איה איפה היא?"
ואני ברוב כלימתי לא מצאתי את לבי לענות:
"הלוא אנוכי היא, עובר-אורח צעיר, הלוא אנוכי היא!"
קדר היום, והמנורה טרם תועלה:
לא ידעתי את נפשי ואני יושבת וקולעת את שערותיי.
ועובר-האורח הצעיר הנה-זה בא במרכבתו עם משקע להט השמש.
מפי סוסיו נזה הקצף, ולבושו כסה האבק.
והוא ירד אל-דלתי וישאלני, וקולו עייף: "איה איפה היא?"
ואני ברוב כלימתי לא מצאתי את-לבי לענות:
"הלוא אנוכי היא, עובר-אורח צעיר, הלוא אנוכי היא!"
הלילה ליל אייר, והמנורה אשר בחדרי מאירה.
מן הדרום באה רוח בלאט, והתוכי המצפצף ישן בכלובו.
הנה אפודתי ועינה כעין עורף הטוס, ואדרתי ירוקה כעין הדשא הרענן.
ואנוכי יושבת על הרצפה אשר עם החלון ומתבוננת אל הרחוב העזוב.
ובחשכת כל הלילה אשיח עם לבי ואשוב ואשיח:
"הלוא אנוכי היא, עובר-אורח אומלל, הלוא אנוכי היא!"
ט.
כי אלך לבדי בלילה לקראת מועד אהבים,
הציפורים לא תזמרנה, הרוח לא יפוח,
והבתים אשר בשני עברי הרחוב עומדים דומם.
רק הצמידים אשר על עקבי נותנים צליל קולם על כל מצעדי רגלי - ואני נכלמת.
כי אשב על-מעקה ביתי ואקשיב לקול צעדיו,
העלים לא ירעשו בבין-העצים,
ובנחל שוקטים המים כחרב על ברכי שוטר אשר נפל נרדם.
רק לבי בי דופק בסערה - לא ידעתי איכה אשביחו.
כי-יבוא בחיר לבי ועל ידי ישב,
כי יחרד כל בשרי ועפעפי עיני יחלו הסגר,
בלילה יחשך הלוך וחשוך, הרוח יפיח במנורתי ויכבנה,
והעבים יפרשו צעיף על-פני הכוכבים.
רק אבן היקר אשר על גרגרותי מזהירה ונותנת אור - לא ידעתי איכה אכסנה.
י.
עזבי את מלאכתך, כלה, ראי הנה אורחך בא לך.
התשמעי בנגעו חרש אל-הרתוק הסוגר בעד הדלת?
הישמרי לך פן יתנו הצמידים אשר בעקביך את שאון קולם
ופן ישקשקו צעדיך מחיפזון בחדרך לקראתו.
עזבי את מלאכתך, כלה, הנה אורחך בא לך למועד הלילה.
לא! אין-זה רוח רע התועה בלילות, כלה, על-נא תיראי.
הנה הלבנה המלאה אשר בליל אייר, בחצר מתעופפים צללים לבנים,
והשמים אשר ממעל בהירים.
פרשי על-פניך את צעיפך אם חפצת, שימי אל-מול פני הדלת את-מנורתך אם יגורת.
לא! אין-זה רוח רע התועה בלילות, כלה, אל-נא תיראי.
על-נא תדברי אליו דבר אם נבהלת, התייצבי על-יד הדלת בצאתך לקראתו.
ובשאלו אותך את אשר ישאל, לא נבצר ממך להשפיל את-עיניך דומם אם ככה חפצת.
אל-נא תתני את שרשרות צמידיך להשמיע צליל קולם
בהחזיקך את המנורה בידך להביאו אל-הבית פנימה.
אל-נא תדברי אליו דבר אם נבהלת.
האם לא כילית את-מלאכתך, כלה? ראי הנה אורחך בא בא.
האם לא העלית את המנורה ברפת הפרות?
האם לא מלאת את-סל הקורבנות למנחת הערב?
האם לא שמת במקלעת שערך את-האות האדום המבשר טוב,
ואם לא עדית את שמלת הלילה?
הוי, כלה, הלא תשמעי: הנה אורחך בא בא.
עזבי את מלאכתך!
יא.
בואי כאשר תבואי, אל-נא תשחיתי עיתך חינם למען התייפותך.
אם פרועות צמות שערך, ואם מקלעת ראשך איננה עשויה,
אם קשרי אפודתך לא צומדו היטב, - אל-נא תשימי לב.
בואי כאשר תבואי, אל-נא תשחיתי עיתך חינם למען התייפותך.
בואי בצעדי חיפזון דרך הדשא.
אם ישטוף הטל את-הששר האדום מעל כפות רגליך,
אם טבעות הפעמונים אשר ברגליך תותרנה,
אם פנינים תשתפכנה משרשרותיך ארצה - אל-נא תשימי לב.
בואי בצעדי חיפזון דרך הדשא.
הראית את העבים הפושטים על השמים?
מחנות עגורים מתעופפים מעל גדות נחלים רחוקים וסערות רוח זועף מתנשאות מן הסוף.
עדרים נבהלים נחפזים אל-מכלאותיהם אל-תוך הכפר.
הראית את העבים הפושטים על השמים?
לשווא העלית את מנורת היד אשר לך - כי תדעך ותכבה בשצף הרוח.
מי יראה כי לא משחת את עפעפיך בפיח המנורה? הן שחורות עיניך מעבי הגשם.
לשווא העלית את מנורת היד אשר לך - כי תדעך ותכבה בשצף הרוח.
בואי כאשר תבואי, אל-נא תשחיתי עיתך חינם למען התייפותך.
אם עטרת פרחיך לא נעשתה - עזביה;
אם שרשרות צמידיך לא רותקו - הניחי להן.
השמים כוסו בעבים - היום הולך וירוד.
בואי כאשר תבואי, אל-נא תשחיתי עיתך חינם למען התייפותך.
יב.
אם מלאכה חפצה נפשך, למלא את-כדך מים,
בואי, הוי בואי אל-יאורי.
אל-כפות רגליך ידבקו מימיו וסיפרו לך את צפונותיהם.
צללי הגשם הקרוב רובצים על פני החול,
עבים תלויים במורד על-טורי תכלת העצים,
והיו כשערות הכבדות היורדות על-עפעפי עיניך.
ידעתי היטב את-קצב מצעדיך, הד קולם מלא את לבי.
בואי, הוי בואי אל-יאורי, אם חפצה נפשך למלא את-כדך מים.
אם בעצלתיים חפצה נפשך, לשבת באין מחשבה ולעזוב את כדך צפה על המים,
בואי, הוי בואי אל-יאורי.
הדשא הכפוף ירוק, ואין מספר לפרחים העולים פרע.
מעיניך השחורות תעופינה מחשבותיך כצפרים עפות מקינן.
צעיפך יצנח מעל פניך לרגליך.
בואי, הוי בואי אל-יאורי, אם חפצה נפשך לשבת בעצלתיים.
אם חפצה נפשך לעזוב את שעשועיך ולטבול במים, בואי,
הוי בואי אל יאורי.
עזבי את אדרת תכלתך על שפת היאור; תכלת המים תכסך והיא תלבישך.
הגלים יתייצבו על בהונותיהם לבעבור נשק את עורפך ולבעבור התלחש באוזנייך.
בואי, הוי בואי אל יאורי, אם חפצה נפשך לטבול במים.
אם יהיה שיגעון בלבך ואל-מותך תחפזי, בואי, הוי בואי אל יאורי.
קר הוא ועמוק עד בלתי תהום.
אפל הוא כמו שינה אשר חלומות אין לה.
ושם במעמקיו לילות וימים משפט אחד להם, והזמירות קמו לדממה.
בואי, הוי בואי אל-יאורי, אם חפצה נפשך לטבול במו-מותך.
יג.
לא שאלתי דבר, ורק עמדתי על שפת היער מאחרי העצים.
עוד עייפה רבצה על עפעפי השחר, והטל מלא את כל הרוח מסביב.
ריח כבד עלה מן הדשא הרטוב ויהי תלוי כאד דק על פני הארץ.
ואת כרעת תחת דודאי התאנה וחלבת את הפרה במו ידיך הענוגות ורכות כחמאה.
אז עמדתי מחריש.
לא דיברתי דבר. רק צפור מסתתרת ריננה ממעבה הסבכים.
מעץ המנגו נפלו הציצים על פני הדרך אשר עם הכפר
והדבורים עלו בהמית קולן אישה אחרי אחותה.
על-שפת הברכה נפתחו השערים אשר להיכל שיוה,
והקהל החל את-זמירותיו.
ואת הטית את כליך אל בינות לברכיך וחלבת את הפרה.
אז עמדתי עם קנקני הריק.
לא קרבתי לגשת אליך.
השמים ניעורו לקול צלצל הגונג אשר בהיכל.
האבק התנשא על פני הדרך מפרסות העדרים ההולכים.
נשים באות מן הנהר ונושאות על מותניהן את כדיהן עם מימיהם המפכים.
וצמידיך אשר על ידיך צלצלו, והקצף נתז על פי כליך.
אז עלה הבוקר, ואני לא קרבתי לגשת אליך.
יד.
הלכתי הלוך ותועה בדרך ולא ידעתי למה,
וצוהרי היום הנה-זה עברו, וזלזלי הבמבו רעשו ברוח.
הצלילים השטוחים שלחו את-ידיהם וידבקו אל רגלי האור הבורח.
הקואילים עייפו מזמר הלכתי הלוך ותועה בדרך ולא ידעתי למה.
הסוכה אשר על שפת המים חבויה בצללי עץ והם סוככים עליה.
הנה אישה עושה שם את מלאכתה,
ושרשרות צמידיה נותנות שיר על פני כל הכיכר.
התייצבתי לפני הסוכה ולא ידעתי.
שדות חרדל רבים ויערות מנגו רבים בוקעים את הנתיב הצר והמעוקל הזה.
והוא עובר על פני ההיכל אשר בכפר, ועל פני השוק אשר על שפת הנחל עם מעלה החוף.
ואני עומד לפני הסוכה ולא ידעתי למה.
זה לי שנים רבות, והיום יום אדר צח,
אז עלה האביב בקול ענות חלושה וציצי המנגו השתפכו על פני האדמה.
בהמון פיכו המים ויזנקו וילחכו את סיר הנחושת אשר עמדה על מדרגת מעלה החוף
אזכור עתה את יום האדר הצח הזה ולא ידעתי למה.
הצללים הולכים וקודרים, והעדרים שבים אל-גדרותיהם.
האור הולך ומלבין על-פני הנוות העזובות,
ואנשי הכפר מחכים לרפסודות על-חוף הנהר לעבור בהן.
לאיטי שבתי על-עקבי ולא ידעתי למה.
טו.
רץ אנוכי כאשר תרוץ אילת המושק בעבי היער, שיכורת ריחה אשר בנפשה.
הלילה ליל חצי אייר, והרוח רוח דרום צח.
תועה אנוכי מדרכי ואנוכי הולך.
מבקש אנוכי את אשר לא אוכל למצוא ומוצא את אשר לא בקשתי.
מקרב לבי עולה ומתהולל לפני הגיג משאלותיי אשר תשאל נפשי.
וחזיון אורה מתעופף לנגד עיני.
חפץ אנוכי לתפוש בו בחזקה, והוא מתחמק ממני ומתעה אותי מן הדרך.
מבקש אנוכי את אשר לא אוכל למצוא ומוצא את אשר לא בקשתי.
טז.
ידים בידים מתלכדות, ועיניים צוללות בעיניים:
זה ראשית ספר הזיכרון אשר ללבותינו.
הלילה ליל אדר אשר לבנת ירח שטפתהו;
ריח ההנה המתוק מלא את הרוח.
על הארץ רובץ חלילי ואין שם אליו לב,
ועטרת הפרחים אשר לך לא קלעת אותה עד תם.
וזאת אהבתנו בינך וביני תמימה כמו זמרת שירה.
צעיפך כעין הכרכום, והוא משכר את עיני.
מקלעת היסמינים אשר קלעת לי מרעידה את מיתרי לבי כשיר תהילה.
היינו כמצחקים איש עם אחיו:
אשר רגע נתן ורגע נמאן, רגע נגלה ורגע נושב ונתחבא,
רגע נמלא שחוק פינו ורגע ניכלם,
ואף גם נלחם רגע מלחמה מתוקה אשר תכלית אין לה.
וזאת אהבתנו בינך וביני תמימה כמו זימרת שירה.