הקול הקורא / יצחק בון
לחץ כאן לתצוגת הדפסה

הקול הקורא

מחבר: יצחק בון

מבוע, גיליון י"ז, 1982

הקול הקורא

 א.

 

- "הלו, זה מזכירות המושב תל-שי?"

- "כן, מי מדבר או מדברת?"

- "אתם פרסמתם מודעה שאתם צריכים גננת. אני גננת, מתענינת. אפשר לקבל פרטים, כמה ילדים, באיזה גיל?"

- "את כתבת מכתב אלינו, הצעת את עצמך?"

- "לא, לא כתבתי."

 

- "זה לא ענין של שיחה טלפונית גברת. שלחי מכתב ושאלי שאלות. נענה לך. נדון, אם תעני על הדרישות שלנו, נזמינך לשיחת-היכרות". דינה בקשה לעקוף את ההוראות שבמודעה, לפיה, מופנות המועמדות במשרה, אל משרד איגוד המושבים בתל אביב, שהמושב תל-שי מסונף לו, להתראיין שם. דינה סלדה מפני הראיון שם, היא תישאל על עברה, תולדות חיים. היא מוכנה לענות על כל השאלות המשוערות. איפה למדה ואם כבר עבדה כגננת, איפה עבדה, וכמובן אם היא מוסמכת. ולמה היא רוצה לעבוד במושב. היש לה שם מכרים? כל זה לא איכפת לה. רק שאלה אחת, שאין ספק שתישאל. "מה בדבר שירות בצה"ל"? היא לא שירתה בצה"ל ולא בשירות לאומי לבנות. היא הצהירה שהיא דתית ונפטרה משירות חובה. יש להניח שמועמדותה תידחה על הסף. אין מקום לכשמותה במושב שלהם. המראיין או המראיינת תתמה על העזתה לבוא ולהציע את עצמה כגננת-מחנכת במושב שלהם המוגדר כציוני-דתי- לאומי. "האם את מזלזלת בנו, או שאת חסרת התפתחות, אינך מכירה את היישוב על ארגוניו? זאת תעודת עניות לגננת.

 

היא כבר סבלה הרבה בגלל מצבה זה. היא נשאלת הרבה, האם שירתת בצה"ל? האם התנדבת לשירות לאומי? אין לה ברירה, במקרים כאלה אלא להודות שאכן לא שירתה שירות חובה ולא התנדבה. הן לא תשקר. אם תיתפס בשקר, תופסל לתפקיד מחנכת, לכל עבודה שהיא במשרה ציבורית.

 

דבר זה גרם לה הרגשה של נחיתות. היא מודה בזה, נניח שלא רצתה לשרת בצה"ל מטעמים דתיים, אבל למה לא בשירות לאומי, בבית-חולים או עוזרת לגננת, למורה, בהתנדבות במקום שזקוקים לה? היא מצדיקה - "אם את לא נתת דבר לציבור, באיזה רשות את תובעת משרה מהציבור? הן לא גודלת ולא חונכת בסביבה של פורשים מעול ציבור, או מתנגדים לקיומה של מדינת ישראל ולמוסדות השלטון. הוריה מצביעים בבחירות לכנסת. אף היא כבר הצביעה בעד מפלגה מסויימת, שהיא מזדהה עמה. אפילו נושאת תעודת חברות של המפלגה ומשלמת מסים במסגרת מס אחיד, אותה מפלגה שהמושב מסונף לה, כך היא משערת.

 

בזמן שהלכה להצהיר לא חשבה שהיא תסבול מזה. היא נהגה לפי חוקי המדינה, ניתן בידה לבחור בין שירות חובה לבין הצהרה מטעמים דתיים. הרבה עושות כמותה. היא לפחות ישרה, הצהרתה איננה כוזבת. היא , קבלה חינוך דתי ונוהגת באורח חיים דתי. באשר להתנדבות לשירות לאומי לבנות, חשבה פחות, שזה עלול להתנקם בה בחיפושי עבודה ובחברה. הן התנדבות, כמשמעה, איננה חובה. היא לא מתנדבת. למה שתתנדב? חשבה אז. היא תלמד מקצוע, כל עוד היא צעירה, במחשבה, רווקה, לא נשואה, אחר-כך, כעבור שנים, אם תרצה להתנדב למען הציבור, תחליט אז. ואז תוכל לתת יותר לציבור, היא תביא יותר תועלת. זה יהיה תלוי אז, כך חשבה, במצבה המשפחתי, בבעלה ובילדיה ובמקום המגורים. למעשה לא קבלה עליה לסיים את הלימודים בסמינר כרווקה. היא תתחיל ללמוד, ובמשך הזמן, תוך שנות הלימודים, תינשא, והיא שוב לא תהיה עצמאית. אמנם תהיה משוחררת מלהתחשב בדעת ההורים, אבל בשום אופן לא פטורה מלהתחשב ברצון בעלה. אין היא משתוקקת כל כך להיות גננת, אלא שזה נראה לה נוח יותר מאשר נגיד אחות או פקידה. היא אז לא חשבה על זה הרבה, עשתה את הקל באותה שעה. רק אחר כך, אחר שנות לימודים בסמינר, התחרטה על הבחירה. היתה מעדיפה את הלימודים בבית-ספר לאחיות על הלימודים בסמינר. נדמה לה שהיא מתאימה יותר לטפל באנשים מבוגרים ולא בילדים קטנים, בריפויים מאשר בחינוכם. ההנחה היתה שהיא תתחתן תוך שנה-שנתים ראשונות ללימודיה, ואחר כך, אולי תלמד עוד כדי לקבל תעודת-גמר, וזה לא וודאי, ואיננה צריכה כבר להחליט.

 

דינה פסחה על פניה למשרד החינוך באשר לעבודה, ולא למוסד ציבורי אחר. היא השיגה עבודה בגן ילדים פרטי. הגננת מכירתה. היא לא בטוחה אם היא לא מקופחת בשכר עבודתה ובכל התנאים המקובלים בעבודה כזאת במוסדות ציבוריים. כמו ביטוח לאומי ופנסיה. היא לא מתמצאת בזה ולא מתעניינת בזה. אחר שנה אחת של עבודה, הציעה לה הגננת- המעבידה, שותפות תמורת השקעה כספית בעסק. הוריה המליצו לקבל את ההצעה, והיא קיבלה. היא לכאורה בעלת-בית על הגן שלה. הן נועצות ביניהן, נכון יותר שהיא נועצת בגננת הבכירה הוותיקה. והן מסתדרות ביניהן. ועם זה אין דינה מרוצה.

 

היא טעתה בשיקול דעת בבחירת המקצוע. זה עולה לה על העצבים. והיא לא נישאה, לא תוך שנות לימודיה ולא תוך שנות עבודתה כגננת. חברותיה, בין אלה ששירתו בצה"ל ובין אלה שהתנדבו, נישאו. היא נפגשת עמהן מעט. היא מרגישה את עצמה נחותה. מה הספיקה בסך הכל עד עכשיו? מה הספיקו הן? השנים היפות שלה חלפו. למעשה אין לה חברה, החברה שלה היחידה, היא הגננת שותפתה. יש להן הרבה מן המשותף, הכל סביב הגן. הגננת הוותיקה היא המנהלת בפועל, ואילו הצעירה, דינה היא הגננת המזכירה, זהו תוארן אצל ההורים וכלפי חוץ. טוב, היא לא מכונה "העוזרת" של הגננת. כי יש גם כזאת, פועלת צעירה שכירה. לא מוסמכת.

 

דינה לא אמרה לאיש שהיא מתחרטת שלא הלכה עם הזרם, עם הבנות לשירות בצה"ל - נח"ל, או לפחות בשירות לאומי לבנות. הן חופשיות בחברה, גאות שמילאו חובתן ולא הפסידו דבר בחיים. הן נישאו די צעירות. והיא בת גילן נשארה רווקה. "לא צעירה", זאת לשון מאופקת, כלום איננה כבת "זקנה". שמונה עשר ועוד שליש.

 

נכון שמבחינה כלכלית היא מבוססת. היא יכולה לפרנס בעל סטודנט באוניברסיטה, שיוכל עוד ללמוד ולא לעבוד, או בחור ישיבה שימשיך ללמוד ב"כולל" שנים אחדות. אבל איפה משיגים כזה או כזה? צעירות ממנה השיגו, והן תופסות את המקום על הבמה, הן בנות לתצוגה.

 

כלפי חוץ, היא מראה פנים של בחורה בלי בעיות. אבל בפנים, ובבית, היא מרת נפש. היא גרה אצל הוריה. יש לה חדר לעצמה, נאה, אבל היא בגפה. מי מבקר אותה בחדרה ? את עניני הגן הן מסדרות בתוך הגן, יש להן חדר קטן, מעין משרד וחדר ישיבות. או, בבית של הגננת הוותיקה. למה נשארה עוד בגפה? האם היא מנוערת? לא ולא. מפגרת בשכלה, טפשה? היא התבססה יפה יפה תוך שנים אחדות זה אומר משהו לא כן?

 

ובכן מה? מזל? מזל זה משהו לא מוגדר למי שלא מצליח בחיים, שלא השיג את מבוקשו, הוא חסר-מזל. ובכן היא שלומיאלית? איש לא אמר עליה שהיא שלומיאלית. העובדה שהיא שותפה לגן ילדים פרטי, איננו עושה אותה לשלומיאלית.

 

ואף על פי כן, היא שגתה באיזה מקום שהוא. נטתה מן המסלול. האם היא יכולה לתקן? הזמן חולף ועושק אותה, גוזל ממנה שנות "חיים".

 

הילדים אוהבים אותה. הם חביבים ונחמדים ולפעמים גם קשים ורעים, סוחטים ממנה את לשדה. האמהות מכבדות אותה, מגלות לה את בעיותיהם של ילדיהם, את הקשיים בטפולם בבית. מחלות ילדים, טפולים רפואיים, בדיקות על ידי רופאים ומעבדות ותוצאות הבדיקות ורפואות, בשמות שונים ומשונים. ומריבות בבית בין אחים ואחיות. מבקשים ממנה עצה. מאין לה לדעת? כלום היא גידלה ילדים בביתה וכלום לא חסרות לה הבעיות שלה עם הקטנים במסגרת גן הילדים? מהי מבינה במחלות ילדים ורופאים, מי מהם עולה על חברו, ובערכן של תרופות? אמא יכולה לייעץ יותר ממנה. אבל האמהות נועצות בה. היא מוכרחה לשמוע. היא עונה, מייעצת, מתוך ששמעה מאם אחרת, היא מעבירה מידע מאם לאם. היא לא בטוחה שעצתה נכונה. היא חוזרת הביתה סחוטה. ואל מי היא חוזרת? אל הוריה המביטים עליה כעל "מיטרד". עד מתי תשכון בביתם? היא מסתגרת בחדרה באמתלא שהיא עייפה, זקוקה למנוחה. וזה נכון ובאמתלא שהיא צריכה לעבוד, להתכונן ליום המחרת. וגם זה נכון. ומה מלבד זה? בדידות ושיממון.

 

היא משחקת את התפקיד של הבחורה המבוגרת, בעלת-טעם וחן. כן, היא מקפידה על לבושה. גם צנוע וגם מרשים. היא לא קונה בגדים זולים, ולא מזמינה אצל תופרת זולה. יש לה כבר מידע על חנויות בעלות איכות, ותופרות מוכשרות. לא קשה להתאים לה בגדים לפי מידתה. גופה ממוצע בגובה ובהיקף חטוב. הזבניות והתופרות משבחות את מבנה גופה, בעומדה לפניהן, כשהן מתאימות לה את בגדיה.

 

פניה מרשימות. היא מסתכלת במראה. ומרוצה מבחינה זאת. שבחה זה נאמר בפניה. ומה לה מכל זה? "מה יש לי מזה?" היא שואלת את עצמה. איך היא מצליחה להעמיד פנים של בחורה חכמה ונאה ומרוצה מעצמה? הן זהו שקר. היא יכולה להעיד על עצמה שאיננה חכמה. היא לא חכמה. לו היתה חכמה לא היתה שוגה בעומדה על פרשת דרכים. והיא יודעת שהיא מרת נפש בתוך תוכה. כלום היא מרוצה? היא אוכלת את עצמה בתוכה פרט למראה שלה, הכל שקר וצביעות.

 

איך הגיעה לזה שאין לה חבר, ולו למראית עין, לצאת עמו, ללוותה בצאתה ובבואה. להיכן היא יוצאת?

 

ב.

שנים ראשונות, כשהיתה מוזמנת על ידי חבריה וחברותיה לנישואיהם, למגוריהם, לקיבוצים והתנחלויות, לערים, לכל מקום שחבריה וחברותיה נחתו שם הקימו בית ומשפחה, היתה נענית ובאה. מעט מעט חדלה לבוא. לשם מה? לשמש מוקד להוראה באצבע, זאת היא! לשמש נושא ללחישות. מה איתה? מדוע איננה; ופרשנות מאחורי גבה. ונסיונות לפגוש אותה, עם פלוני להתראיין. עם מכר של פלוני ושל אלמונית. נמאס לה. שום דבר לא יצא מזה. מפני מה? היא בעצמה שואלת, כמו שאחרים שואלים. איננה יודעת, חסר דבק בינה לבין...מי? אילו ידעה מי, אפשר ונמצא הדבק, ואולי דבר טוב.

 

היא שולחת תשובות יפות בדואר, וטלגרמות ברכה, ומתנות יפות לאירועים המשפחתיים ודי. זה עולה לה משהו. זה חלק מהוצאותיה. זה מס חברתי, שהיא משלמת ואיננה נהנית. אין לה ספק שמקבלי המתנות זוכרים אותה באנחה: "היא אפילו כבר לא באה", והיתה כה חברותית. מה קרה לדינה, מה אירע לדינה? אני זוכר.. אני זוכרת. מעלים זכרונות. היא היתה פעם צעירה וחביבה, אולי גם נחשקת. ואם זה נכון, למה לא עכשיו? היא לא התכערה, להיפך. היא לא יודעת שהוסיפה חן טבעי או מלאכותי? זה ענין אחר. אבל חן למראה.

 

היא חשבה הרבה, איפה בדיוק שגתה? תמיד חוזרת לנקודה. היא למעשה סטתה מן המסילה - החברה שלה, במועד מסויים. בקשה להתחכם. אז לא קראה לזה התחכמות. אבל עכשיו, בהביטה לאחור, זה נראה כהתחכמות, והמצאה לא מחוכמה. מאימתי היתה אמורה להיות חכמה, מעולם לא נתנה לעצמה תואר "חכמה" היתה נערה פשוטה, לא מתחכמת, וגם לא שאפתנית. אולי מחפשת לה חיים קלים לפי כוחותיה, שאינם עצומים. קלים ולא "קלילים".

 

שוב לא חשוב עכשיו למצוא את המקום ששגתה, האם אפשר עוד לתקן, לא לרחוק, מה שעבר עבר, אלא לעתיד הקרוב-קרוב, מחר מחרתים. בעוד שנה זה כבר קרוב, רחוק מדי, אם לא מאוחר. היא לא מתייעצת , אין לה עם מי להתייעץ בענין שלה. כולם חכמים לעצמם, או בעיני עצמם מפני שהם כפי הנראה "הצליחו" בחיים. קשה לומר שאכן כולם הצליחו, אבל ככה זה מתקבל בחברה, ויחסית אליה, זאת הצלחה.

 

היא נוהגת להציץ בעתונים, לקרוא כותרות וידיעות רעשניות, ומודעות בסיקור-עין. והיא נתקלה במודעה, מחפשים גננת במושב. היא תפסה את עצמה, יישוב חדש, חברה צעירה רעננה, היא משערת שהמשפחות שם בנות גילה. אולי אפילו צעירים ממנה. המושב רחוק ממרכז הארץ. מהי כבר נהנית פה במרכז הארץ? מהי מנצלת פה, את החנויות? זה הכל בחיים שלה? הנה אתגר. היא מניחה שאין קופצים על המשרה הזאת, במקום נידח, שם, בקצה היישוב. קרוב לגבול. בשעתה, היא לא מילאה את חובתה לציבור, לא שירתה בצה"ל ולא התנדבה לשירות לאומי לבנות, הנה הזדמנות לתקן, למלא את חובתה ליישוב, למדינה, לחברה, ואולי תמצא שם גם תיקון לעצמה. יש להניח שביישוב צעיר, יש עוד רווקים. בנות רווקות במקום כזה אין להן מעמד, הן לא נשארות. זה הגיע אליה משמועות, משיחות, לאו דוקא בכפר הזה, אלא בכלל בארגונים צעירים התיישבותיים. היא לא הקדישה לזה מחשבה. אבל המודעה הזאת מעוררת מחשבה, קורצת. מותר לנסות. היא לא תחתום קבע, רק לשנה אחת לנסיון. מהי יכולה להפסיד? את מקום העבודה שלה, את השותפות בגן הילדים? היא תסתדר עם שותפתה, תשכורנה גננת לשנה אחת, על חשבונה. ואחר-כך אולי יאריכו לעוד שנה, או שהיא תמכור את חלקה בשותפות. זה עסק טוב. שותפתה לעבודה תבין אותה, את כוונתה ואת מטרתה, גם אם לא תאמר במפורש. היא חברה טובה שלה ולא תעמוד לה למכשול. משל כאילו נסעה לחוץ לארץ בשליחות חינוכית לשנה או לשנתים. והיא תסע לגולן בשטח מדינת-ישראל. היא תעסוק שם בחינוך, מקום שצריכים אותה, היא מבוקשת. מישהי צריכה להיות שם, אם לא היא, תבוא אחרת. מדוע לא היא? היא תלויה בדעת אחרים. היסכימו שם לקבלה כמחנכת, בהיוודע להם שהיא לא עמלה עם הציבור?

 

היא כבר עשתה צעד בכיוון הלא נכון. היא לא הלכה בדרך הסלולה הישרה, אלא בדרך עקיפה. במקום לפנות למשרד שלהם בתל-אביב, פנתה אל מזכירות המושב. משם הורו לה את הדרך הנכונה. התעשה כן? קרוב לוודאי שתנחל שם במשרד כישלון מחפיר. מדוע לא התגייסת? מדוע לא שירת בשירות לאומי? יש עוד דרך לא רשמית. היא לא חשבה על זה לפני שטלפנה לשם. זאת הדרך הטובה ביותר, לנסוע לשם כאורחת של מכרים, ולרחרח במקום. אולי בהיוודע שם שגננת מתארחת במקום, יפנו אליה בהצעה. זה יותר מכובד, לא פגיע. יש להניח שיחקרו עליה אצל מארחיה. ואם יפנו אליה, משמע שהיא כשירה להם.

 

עכשיו זה מאוחר. אין לה שם מכרים. אל מי תסע? ואולי יש לה, כשתהיה שם תמצא מכרים, אבל עכשיו אין לה כתובת של מכרים. אין ברירה אלא לפנות למשרד בתל-אביב, או לחדול מזה, להוריד מעל הפרק. ניסתה ולא הלך, אלא שהיא רוצה, זאת הזדמנות לבחון את עצמה שם, בחינת "משנה מקום, משנה..."

 

האיש הזה שדבר אתה בטלפון מן הצד השני של הקו, מיהו? הוא לא זיהה את עצמו, לא בשם ולא בתפקיד. היא סקרנית לראותו, להכירו מקרוב. לא נשמע כשל פקיד, רשמי יבש. קול של אדם מן היישוב, קול של צעיר חברותי אנושי. האם הוא בא לתל-אביב למשרד שלהם ומקבל קהל ומועמדות לתפקיד שם? לא מסתבר. אבל אולי? אולי יזמינו אותה במשרד למועד מסויים, בה ישב המזכיר הצעיר מן המושב בגולן, זה שדבר אתה בטלפון?

מה יכול להגיד הקול? טון הדבור הקצר מעבר לקו? ואף על פי כן לא דוחה: לא, לא, לא! לא רק לא דוחה אלא אפילו מושך. אם תפגוש אותו אי-פעם באיזה מקום שהוא, היא מניחה שייפגשו כמכרים.

 

טוב, היא תלך למשרד, תסתכן, תקבל עליה שיחה לא נעימה, פוגעת. היא תעמיד פנים שאיננה פגיעה. תקום ותלך בכבוד. תשתדל להשאיר רושם של בחורה, שחבל שאינם יכולים לקבלה. והיא הלכה. שאלה שם במודיעין, והפנו אותה לחדר מסויים בקומה מסויימת. ישבה שם פקידה, שאלה אותה למבוקשה. אמרה לה שהיא גננת, מתעניינת בפרסום בעתון. -"טוב טוב! שבי חברה, המתיני רגע". הפקידה טלפנה אל מי שטלפנה. היא שמעה: "בוא, יש לך פה גננת המתעניינת בעבודה במושב."

 

הפקידה צעירה, לא יפה ביותר ולא מכוערת. אבל היא צעירה, זה מובלט בכל כולה. מענין האם הצעירה הזאת מילאה את חובתה, בשרות חובה או בהתנדבות? האם הגיעה לגיל שירות. קשה להעריך, אולי עוד לפני ואולי כבר אחרי. קשה להניח שבהצהרה בלבד, תתקבל לעבודה במקום זה. ואולי? לה זה חשוב לדעת. אבל לא תשאל, זה יחייב אותה לחשוף את עצמה, מה שאיננה רוצה.

 

- "זאת את? הציגי את עצמך בבקשה!" פנה אליה האיש שנכנס. הוא התיישב מאחורי שולחן ממול לפקידה. זה חייב אותה לפנות לאחור. הוא הזמין אותה לשבת מולו. היא הצטיידה בתעודה של גננת, הראתה לו את התעודה. הוא גילה כנראה את גילה מתוך הרשום בתעודה. זה ניכר בשאלתו. "מה עשית עד עכשיו?" היא ספרה על עבודתה. הוא חשב מעט, כנראה חישב את שנות העבודה מזמן הרשום בתעודה, ומצא שאין בהן מקום לשנת שירות אפילו אחת. עכשיו תבוא השאלה: "מדוע?" והיא לא באה. במקום זה באה שאלה אחרת, שהיתה מוכנה לה: "למה את רוצה להחליף את מקום העבודה? את עצמאית ולא שכירה, וגן מפותח בעיר במרכז היישוב". היא צחקה. "זה נראה מוזר, כן. אני מבינה. נניח שאני לא מחפשת עבודה ולא שיפור המצב הכלכלי, אלא לעשות משהו במקום שאין אחרות. ואולי אני רוצה להחליף מעט אויר ואוירה. האם זה משנה לגבי מילוי התפקיד שם? אם, אני מניחה שזה לנסיון, שנה או שנתים. כל צד יכול לחזור בו בסוף השנה".

 

- "כן, בהחלט שכך הוא, ואני חושב שיש שכנוע בדבריך. אבל אנחנו פה לא מסכמים. חשוב שתראי את המקום, איך זה ישפיע עליך, האויר, ובעיקר- האוירה - החברה. את לא נשואה". הוא אמר זאת כציון עובדה לא כשאלה. הוא הספיק לסקור את אצבעותיה ולא ראה טבעת נישואין.

- "נכון, עוד לא". והיא חייכה.

 

סוכם שהיא תקבל הזמנה לנסוע, לראות ולהיראות שם במושב. ואחרי-כן תקבל הודעה הביתה, אם תתקבל לעבודה. היא השאירה את כתובתה וגם מספר טלפון.

 

"השד איננו נורא". אמרה לעצמה בצאתה. לא אכלו אותה ולא פגעו בה. כפי הנראה מצאה חן בעיני המראיין פה. ואילו קובע הוא המראיין שם, או המראיינת או המראיינים במושב. זה לא נאמר לה במפורש אבל מסתבר, שאם לא כן, למה לנסוע לשם להתראיין? היא לא הציגה תנאי בזה, שקודם היא רוצה לראות את המקום. בכלל לא דובר על תנאי-עבודה. ועל תנאי מגורים. כנראה שזה טפל, העיקר הראיון שם. האם האיש שבקצה הקו? זה או אחר, בהיותה שם תשתדל לראות את האיש שמאחורי הקו. הקול שלו קורא לה: בואי! ההוא שלח אותה למשרד, והלה שולח אותה לשם. טוב, מה תפסיד, טיול? זה ריווח, הזדמנות לטייל, שם מישהו יארח אותה. היתכן שהפקיד פה או מנהל המחלקה, שראיין אותה מכיר את האיש שם, את הבעיות שלו, נוסף לבעיות המקום? כלומר, לא רק גננת דרושה, אלא גם "רווקה". במודעה אין רמז לזה. זה מובן, אשה נשואה לא תסע לעבוד שם אלא אם כן תמצא שם תעסוקה גם לבעלה.

 

מעניין, היא לא ראתה שם בנות מחכות בתור להתראיין. האין מועמדות מלבדה? ואולי באו ועוד תבואנה. היא ראתה שם בנות בפרוזדור, בתנועה, כנראה פקידות. הן סקרו אותה. מהן חושבות עליה? למה באה? האם היא מחוסרת עבודה או מחוסרת...טוב, מה זה חשוב. היא מרוצה מן הראיון הראשון. ועתה לפניה עוד ראיון, עם איש או הרבה אנשים. היא רואה בדמיונה איש אחד נעלם. אין ציור של דמותו, פרט לקולו. והיא משתוקקת לקולו. ולוואי שלא תתאכזב.

 

ממה היא יכולה להתאכזב? מן המקום שלא ימצא חן בעיניה? או שלא תתקבל לעבודה שם? או מן האיש - מן הקול הקורא?

 

ג.

דינה לא ספרה לאיש על התענינותה בעבודה שם. עוד לא קבלה הזמנה לבוא להתראיין, ועוד רחוק מהזמנה לעבודה. היא עירה לקריאה משם. כיצד תגיע, במכתב, בטלפון? אם זה לא יגיע ישר לידיה או לאוזניה, זה יעורר תמיהה בבית. מה לה ולמושב שם? ולמה היא זקוקה לעבודה שם? בשעה שהיא עצמאית, והעסק טוב וההכנסה ממנו עולה על זה של משכורת גננת. היא צריכה להכין את בני הבית, לקראת שינוי אפשרי של מקום עבודתה. והיא דחתה מיום ליום, שמא לא תתקבל הקריאה, די לה באכזבה שתנחל, עוד צריכה היא שיעזרו להיאנח? או לשמוע דברי ניחומים: "אל תצטערי זה רק לטובתך. אין אדם מחליף עסק טוב מסודר, ליד הבית במקום עבודה רחוק מהבית. את לא אכרה" מאין לה שנגזר עליה שלא להיות אכרה? נכון שאין לה ידע ונסיון באכרות, בחיים של אכרה, בחיים במושב קטן. גם כאכרה היא תישאר במעמד של אשה משכלת, גננת במקצועה, בעבר. בכל אופן היא נוסעת, אם תתקבל לעבודה שם, לעבוד כגננת ולא להתאכסן שם, ולוואי תינתן לה שם הזדמנות...היא בלבה חושבת על זה. שם הגברים כולם אכרים. אולי יש שם אחד פקיד. מיהו בעל הקול הקורא, פקיד או אכר? כלום זה משנה משהו עבורה? היא לא שקלה בדבר. זה לא מטריד אותה. היא איננה רואה בזה עכבה, אם תעמוד בפני הצעה מעשית. העיקר, האיש בעל הקול הקורא. או שמא אחר שתכיר שם? בהרגשתה היא דביקה בקול הקורא, בנעלם מאחורי הקול הקורא.

 

באשר למעמדה בין האכרות, אם תהיה אכרה שם, היא חושבת שתהיה שוות ערך לאחרות, עד כמה שידוע לה, הצעירות ההולכות להתישבות הן יוצאות צבא ובוגרות בתי ספר תיכון לפחות. הרוב כזה. אלא שזאת איננה בעיה. הבעיה היא האיש אם תמצאנו שם ממתין לה, מצפה לה, כשם שהיא מצפה לו לנעלם.

 

הסיבה שהיא רוצה לנסוע לשם, היא לא לשיפור מצבה הכלכלי, אלא לשם שינוי האווירה. לא יגרע דבר ממעמדה אולי יוסיף עליו. היא לא אומרת שהיא רוצה להיות שם, לגור שם מטעמים אידיאליסטיים, זה לא נכון. היא יודעת שזה לא מכוון. מטעמים אישיים, בתקווה למצוא שם במקום הקטן הסגור, מה שלא הצליחה למצוא פה בכרך. כל אחד ומזלו. היא נוסעת לניסיון, ולא תגיד זאת לאיש. המבין יבין. היא משערת שהפקיד שם במשרד העירוני, הבין, תוך הצצה בתעודתה ובאצבעותיה, ואולי הוא גם יודע את המצב שם, שרווקה מבוקשת מאוד. זה די סביר. ומה בכך? דינה השתדלה להיות בבית בשעה סבירה לקבלת שיחה טלפונית.

 

איך זה הנוהג שם, במושב קטן? כלום יושב לו מזכיר כל היום בחדר מזכירות, כעין משרד, ליד הטלפון? או שהוא אכר, רובו של יום עסוק בעמל-כפים, רק בשעת הערב, יושבים ומנהלים את עניני-הציבור. לפי זה, קרוב לוודאי שתקבל שיחת טלפון בשעות הראשונות של הלילה. אבל היא טלפנה ביום קרוב לשעת הצהרים, ומי שהוא ענה לה. הקול הקורא, כך כינתה בפני עצמה את האיש שדבר עמה משם. היתכן שאין זה המזכיר של המושב אלא סתם חבר מן השורה, אכר שבמקרה נוכח ליד הטלפון וענה על הקריאה? ומי אומר שהקריאה תבוא משם ישר אליה? אולי משם יקשרו את המשרד בתל-אביב ומתל-אביב אליה. זה סביר יותר. היא אמנם מעדיפה שהקול הקורא יחזור על הקריאה, אבל אין זה תלוי בה.

 

עבר שבוע ימים ואין קול קורא. היא לא מיואשת. צריך לתת זמן שם להתיעצות ביניהם, ולתשובה במכתב. מדוע דוקא בטלפון? זה לא דחוף רק מפני שהיא חסרת סבלנות? אבל עכשיו זה קרוב להכרעה כל יום קובע, הן או לאו.

 

הקריאה באה במכתב מהמשרד בתל-אביב בענין מועמדותה לעבודה במושב. היא מתבקשת לבוא למושב, רצוי ביום ששי על מנת להישאר שם בשבת, אם זה נוח לה, עליה להתקשר בטלפון ישירות למזכירות המושב בגולן. זה נראה לה לשהות שם שבת. זאת הזדמנות להתארח שם להכיר את המקום ואת האנשים. מעניין להכיר מושב צעיר בגולן. אמה שכבר למדה לא לחקור את בתה על צאתה ובואה, שאיננה אוהבת שמתערבים בעניניה, לא ניסתה לעכב בידה מלנסוע למקום רחוק. היא רק שאלה אם היא יודעת איך מגיעים לשם, סדר התחבורה. ומבקשת שתישאר שם במוצאי-שבת ותחזור ביום ראשון בבוקר ולא תסע בלילה. כמו כן ביקשה ממנה להשאיר כתובת המושב ומספר הטלפון, ואצל מי תתארח. דינה יכלה לענות על זה, כי במכתב צוינה דרך הנסיעה לשם, מספר הטלפון של המושב, ושעליה לפנות שם אל יורם כהן. דינה רשמה כל זה על פתקה ונתנה לאמה. היא לא ציינה במכתב מהו מעמדו של יורם כהן זה. היא מניחה שהוא מזכיר המושב, ואולי האיש העוסק שם בעניני חינוך. האם הוא הקול הקורא? זה יתברר לה שם במושב. אמה לא מכירה איש בשם כזה. היא מניחה שהוא בעלה של חברה, שדינה מכירה. כי אם לא כן למה מזמינים אותה? על אפשרות העבודה שם לא ספרה דינה. ניכר באמה שהיא מרוצה מן נסיעתה של הבת. כבר עבר הרבה זמן שדינה לא נסעה מן הבית להתארח אצל מישהו בשבת. היא שיערה שחברה מזמינה אותה למיפגש, לראיון עם צעיר. יתכן שדינה איננה יודעת את מטרת ההזמנה. וטוב כך, כי לו היתה יודעת, ספק אם היתה נענית להזמנה. כי בזמן האחרת מנהג בידה לדחות כל הזמנה, שנאמר לה במפורש, שהיא למטרת היכרות עם בחור.

 

אמה ביקשה לייעץ לבתה באילו בגדים עליה להצטייד, ולא העיזה, שלא להיתקל בתשובה מרדנית, רק העירה בעדינות, "שם יכול להיות קר בערבים אינך חושבת?"

 

"כן, אני מביאה בחשבון". השיבה דינה. וזה מעיד על רוחה הטובה. למעשה לא ידעה דינה באיזה בגדים עליה להצטייד. האם היא צריכה להיראות כעירונית כמות שהיא למעשה. או לא להתבלט, אלא להתאים את לבושה לזה של הכפריות. כמו כן איננה יודעת כמה זמן תשהה שם. אם תישאר אחרי שבת, היא זקוקה לבגדי חול. ואיזה מבגדיה יכולים להיקרא בגדי חול, שם בכפר הנידח? הפעם היתה מקבלת ברצון את עצת אמה. אמה מבינה בזה יותר ממנה. אבל לא שאלה. לקחת בגדי חול ובגדי שבת לפי ראות עיניה, כפי שהיא רגילה ללבוש וזוג מכנסים ארוכים, שיש עמה במלתחתה, שפעם אחת, לפי זכרונה לבשה אותם בצאתה לטיול מאורגן. היא שיערה ששם בכפר יביאו לה תועלת מירבית.

 

בשיחה טלפונית למושב, ענה לה קול אשה צעירה. היא תמסור ליורם כהן את הודעתה, ולא יותר. חבל שלא היה זה הקול הקורא. היא נוסעת להתראיין בעניני-עבודה. זה נראה מוזר, כלום חסרה לה עבודה! כל השומע יצחק לה ואילו בהרגשתה, היא נוסעת לראיון לאו דוקא בעניני- עבודה. העבודה - אמצעי, והמטרה? מצחיק, לא קדושה אבל יכולה להיות קידושין. זה משחק מלים. ואף על פי כן, זאת היא הרגשתה, וגם כוונתה. מעצמה אין היא צריכה להסתיר. איננה יודעת מי ממתין לה שם. מיהו הקול הקורא, ומיהו יורם כהן. האם שניהם זהים? ובכלל, גם אם תפסח על הפרטים האלה, היתכן שנסיעתה היא גורלית לחייה בעתיד? או, היו דברים כאלה מעולם. הכל נסתר. ולו היו אומרים לה גלוי, בואי דינה נפגיש אותך עם בחור כזה וכזה, היתה מסרבת על הסף. מדוע? היא כבר ניסתה, ולא יצאה מזה מאומה. זה דוחה אותה. ממש מבחיל. כאילו היא הולכת לשוק למכירה. אבל הפעם, בגלוי הצעת עבודה. והנסתר - בלב. היא החליטה להיראות פשוטה וחברותית. זה מתאים לאווירה כפרית, מושבית, חברית. היא מניחה שהקול הלך לפניה - גננת וותיקה, מנוסה, מבוססת, בעלת גן ילדים פרטי ונאה. האם המראיין אותה במשרד בתל אביב, העביר לשם שדר על דמותה, הופעתה וציון "רווקה"? מסתבר שכך עשה. זה כפי הנראה תנאי לא מפורש לעבודה שם.

 

מי יקבל את פניה? אצל מי תתארח? אזה רושם תשאיר שם אחריה? התוזמן להישאר? ואם אין שם רווק לרפואה? טוב, היא נוסעת לראות ולהיראות. אין לה עוד התחייבות לקבל את העבודה. היא גם לא צריכה להשיב לאו מוחלט במקום. היא תחשוב. יש להניח שגם התשובה מצד המקום לא תהיה החלטית אלא "נתייעץ, ותקבלי תשובה".

 

היה יום קיץ חם. היא מלוחלחת מזיעה. היא לא תוכל להיראות ככה כמות שהיא עכשיו. היא זקוקה למקלחת. היש שם דבר כזה? אם תתראיין מיד בבואה בחדר המזכירות, אין סיכוי להקדים מקלחת לראיון. אף על פי כן, לבה טוב עליה. משהו חדש וטוב מצפה לה במושב הרחוק, הוא כבר קרוב. גם אם לא יצא מזה דבר בעל חשיבות, היא תחזור הביתה עם מיטען, שתפרק אותו חזור ופרק לאוזנים קשובות, בבית, למכרים ולמכרות. היא תוכל להגיד שבילתה יפה בחופש. זה יתן לה דחף, ענין, להיפגש עם מכרים, היא מזמן לא הרחיקה לנסוע מן הבית, אבל מדוע שלא יתחדש גם משהו מעניין?

 

לפתע קמה, כאילו להתמתח, לתקן משהו בבגדה, ואילו למעשה, תוך כוונה לסקור את היושבים במכונית. האין בין הנוסעים פה במכונית מישהו הנוסע לאותו מושב? ואולי יושב פה יורם כהן? או הקול הקורא? היא חזרה וישבה מיד. היא לא יכולה לזהותו, אבל הוא יכול להניח, שהיא פנים חדשות בסביבה, בקו הזה, ופניה מועדות לשם, שהיא האורחת המוזמנת. הנהג הכריז על התחנה הקרובה - המושב. היא קמה נטלה את חפציה, משנסעה המכונית נותרה היא וזוג לא צעירים, האשה הקדימה ושאלה אותה: את מפה, מהמושב"?

 

האיש התערב: "מוזמנת לעבודה, גננת? בתי אמרה שהם מחפשים גננת- מורה, דבר כזה".

 

- "כן, אדוני, אני גננת" - "בתי תשמח, נכדתי תשמח. אני אבשר שהבאנו אתנו את הגננת. המקום קטן. אנחנו ניפגש הרבה במשך השבת".

 

דינה הניחה שמישהו ימתין לה. היא תתן לזוג האורחים ללכת לפניה, להוציא קול: הנה באה הגננת." הקול יגיע אל יורם כהן. מישהו יזעיקו. הבת והנכדה של זוג האורחים באו להקביל את פני הזוג. האם והבת התלחשו. הבת פנתה אל דינה:

 

"בואי אלינו עד שיסדרו אותך, אני אודיע שאת נמצאת אצלנו".

 

מה פרוש "יסדרו אותך"? זהו כפי הנראה מונח מקומי, יקבעו איפה שתלון. בוודאי לא בבית מלון. היא לא ישבה הרבה זמן בבית מארחיה. מישהי באה ואמרה למארחתה: "יורם סידר את הגננת אצל פנינה."

 

מיהו יורם זה? חשבה. ראש הכפר הוא נותן הוראות לחברים האכרים, והם מצייתים. הוא מחייב אותם לארח את מי שהוא שולח אליהם. מימיה לא התארחה בקיבוץ ולא במושב קטן כזה. היתה פעם במחנה עבודה בקיבוץ בהיותה בתנועת נוער, אבל לא היתה אורחת.

 

היא הובאה עם חפציה בית פנינה. פנינה הציעה לה שתיה קרה ומקלחת. זה בדיוק מה שהיא צריכה עכשיו. ואחרי כן הגישה לה עוגה ופירות לטעימה. ולא ישבה עמה. היא התנצלה, שהיא טרודה עכשיו בהכנות לשבת ובתינוקה. בעלה צריך לחזור מיד מהעבודה.

 

דינה מניחה שהיא אורחת פה לפי צו של יורם, היא לא מרגישה את עצמה כאורחת של המשפחה. לא כך תיארה לעצמה את קבלת הפנים. אבל אין לה ברירה, אולי תגלה שיש לה פה מכרים והם יזמינו אותה אליהם. ואולי יבוא יורם וידאג לזה שלא תשתעמם פה. האם כך תבלה את השבת, מצפה שמישהו יתעניין בה? הן היא הוזמנה למטרה מסויימת, מישהו צריך לדבר אתה לענין.

 

איש קרב לבית, צעיר בבגדי-עבודה, ייגע. האם זהו יורם? האיש אמר לה שלום, לא התעכב על ידה. הוא נכנס לבית פנינה, היא שמעה את קולו משם. משמע בעל הבית. וכפי הנראה איננו יודע שהיא אורחת כפויה עליו. אי אפשר להגיד שזה מצב נעים ביותר, להיות אורחת לפי צו. אבל אין לה ברירה. ערב שבת לא נראית לה דרך נסיגה. ספק אם יוצאת עוד מכונית מפה עד מוצאי-שבת. הכפר קטן. היא יכולה למנות את מספר הבתים.

 

"שלום! את הגננת דינה?"

 

- "כתוב עלי שמי, ושאני גננת?" היא צחקה. סוף סוף נמצא מי שמתעניין בה. היא לא ראתה מאין בה, אם יצא מתוך בית, ואם בא מהשדה. הוא נראה כמי שיצא מן המקלחת, שערות עוד לחות, מסורק, חובש כפה סרוגה, מוכן לשבת, בחולצה לבנה ובמכנסים אפורים - ירוקים. "זה לא כתוב על פניך, אבל כתוב שחור על גבי לבן: "הגננת דינה צריכה לבוא" והודיעו לי שבאת".

 

- "לך קוראים יורם כהן?

 

- כן."

 

מהמשרד בתל אביב הפנו אותי אליך". האם לא שמעתי את קולך בטלפון?"

 

- כן אני רואה שאת כבר מסודרת. את מתארחת אצל פנינה. אצלה תלוני ואצלה תאכלי בליל שבת ואילו ביום שבת יבואו להזמין אותך לבתים אחרים."

 

- יש עוד שותפים למצווה הזאת?"

 

- "כן, יש עוד רוצים לארח אותך ולהכירך".

 

- "אני שייכת לכלל."

 

- "עוד לא שייכת לאיש, רק לעצמך. את אורחת שלנו."

 

- "ועם מי אני צריכה לדבר בענין שבגללו הוזמנתי, אתך? אתה ראש הוועד?"

 

- לא, לא ! אני רק מסדר את האורחים, וגם חבר ועד הכפר, אבל לא ראש הוועד. אם מענין אותך, אני מרכז את ענף הפלחה. אני "פלח". כיוון שאני רווק וסועד אצל משפחה, אני לא מארח אותך אצלי, אבל תסעדי ארוחה אחת אצל אותה משפחה שאני מתארח, כלומר, סועד שם, בנוכחותי, אם אינך מתנגדת"

 

- "אתה פה שר האורחים. אני מקבלת. בסדר. אגב, משום מה אני זוכרת את הקול שלך בטלפון. זיהיתי אותך לפי הקול, לא ידעתי אם אתה יורם כהן. אם כי יכולתי להניח, מאחר והפנו אותי אליך, שאתה המזכיר או ראש הוועד."

 

- "ובכן, לא זה ולא זה. במקרה עברתי ליד הטלפון."

 

- "הרבה דברים נקבעים על פי מקרה. אצלי עוד לא נקבע דבר. אני באתי לראות ולהיראות."

 

- "יבוא זמן גם לזה. יש לנו וועדת תרבות, שהיא לפי שעה גם וועדת חינוך אני אחד מהוועדה. כרווק, מטילים עלי הרבה תפקידים למען הציבור." לא שאני כל כך מוכשר או מנוסה בדברים כאלה. כולנו פה צעירים לומדים מתוך המציאות. מתוך הצורך. את לא ממהרת הביתה, מחר שבת. כל היום לפנינו, ומוצאי-שבת. ואם תרצי לשהות אצלנו ימים אחדים, לא תלוני בחוץ. טוב, ובכן, אני הולך. נתראה. כפי שאמרתי, את לא צריכה לחפש, מי שצריך אותך יגיע אליך וימצאך. יודעים אצל מי את מסודרת. אני הראשון שמצאתיך."

 

- "נכון, אני מאשרת."

 

אני נורא נורא סקרנית לדעת איך התרשם ממני. הוא בוועדת החינוך פה. מה לו ולחינוך? הן הוא עוד רווק. ואולי שלחו את החתול ללקק...צחקה בקרבה. אני לא עכבר, והוא לא נראה טורף. הוא אפילו חביב. אני צריכה עוד להכירו. מבחינה רשמית, אני האורחת שלו. הוא דואג לאירוח. יום השבת היה גדוש. פנינה שאלה אותה אם היא נוהגת להדליק נרות של שבת.

 

"לא" אמרה. אצלנו רק אמה מדליקה נרות. ואחר הדלקת הנרות, שאלה אותה פנינה אם היא רוצה ללכת לבית-הכנסת. לפני שנולד להם התינוק, היתה היא, פנינה, נוהגת ללכת לבית הכנסת בשבת. "אולי תלכי עם אברהם?" אברהם הוא בעלה.

 

"יורם לא יוותר." אמר אברהם. דינה לא הבינה על מה יש פה לוותר. היא מוכנה ללכת לבית הכנסת, אם כי בבית איננה נוהגת כן. הן היא באה לראות ולהיראות. עוד לא יצאה את הפתח, ויורם בא.

 

"הנה הוא החבר!"

 

- "זה גם כן שייך לתפקיד שלך, להוביל את האורחת לבית-הכנסת? אמרה לו דינה.

 

- "לא, זה חורג ממסגרת התפקיד שלי, אלא שאני... טוב. שלום פנינה, אני לוקח את האורחת. אחזיר אותה אליך אחר התפילה."

בבית-הכנסת בצריף, לפני התפילה ואחריה, הציג אותה יורם לפני החברים, בהם חברי וועדת החינוך והתרבות, בהן אשה אחת. היא נטלה את דינה הצדה, וגילתה לה: - "שמענו עליך. דברנו בך. אנחנו חושבים שאת מתאימה לנו. זה תלוי עכשיו בך. את גננת מנוסה. אנחנו מביאים בחשבון שתלמדי גם שני ילדים, בן ובת, בכתה א'. בסך הכל אחד עשר ילדים מגיל שלוש ומעלה. על תנאי העבודה ידבר אתך מזכיר הכפר. זה לא נוגע לוועדת החינוך. את יודעת, יורם "מוקסם". הוא בחור טוב, לידיעתך. בזה, אני כחברת וועדת החינוך לא מתערבת, אבל אנחנו יישוב קטן, רוצים להגדיל, את היישוב. את מבינה. רווק עומד פה על רגל אחת, ונשוי על שתיים ויותר. את מבינה. לענין שלך פה, זה למעשה לא תלוי בוועדת החינוך. בלי ישיבה, כולם הביעו דעה חיובית, לפני שראו אותך, על סמך זה הזמינו אותך. זה תלוי עכשיו כפי שאמרתי, בהסכמתך ובמזכיר הכפר, בחוזה עבודה לשנה, לנסיון, בתקוה שתישארי אצלנו. אני סומכת על יורם הוא ידאג לזה. אני מקוה לשיתוף פעולה מצדך בכל המובנים".

 

על דל שפתיה של דינה עמדו המילים: "אני לא זקוקה לשדכנית". והיא הסתפקה בחיוך בלי לומר דבר. זה יכול להתקבל כהסכמה, ולא איכפת לה. מענין, הכפר כולו פה כבר קבע שהיא מתאימה ליורם שלהם. הם דואגים לו. ואת פי הנערה - אותה לא שאלו. היא לא זקוקה לשאלה ולא לתשובה. היא צריכה להכיר את החיים פה בכפר. באשר ליורם שלהם, אין בכוונתה לחטוף אותו מהם. השיקול שלה, אם בגינו כדאי לה להישאר בכפר.

 

במוצאי-שבת, אחר ההבדלה נגש אליה מזכיר הכפר, ואמר לה: את רוצה שנשוחח על תנאי העבודה, או שאת רוצה עוד לחשוב?"

 

- "או, התנאים אינם העיקר אצלי. יש לי עבודה ופרנסה. אני מתכוונת לתת משהו ליישוב הצעיר. מלבד זה, החברה שלכם פה, מצאה חן בעיני. בשבילכם אני מועמדת לעבודה, ואילו אני בת להורים, אני גרה אצלם. אפילו לא אמרתי להם שאני מתעניינת בעבודה פה. אמרתי שאני נוסעת להתארח. אני חושבת שאני צריכה לדבר קודם עם הורי לפני שאני מחליטה. ראיתי את הילדים שלכם פה. הם כבר התחבבו עלי. הם ביקשו ממני שאשאר."

 

יורם הציע לה להישאר בכפר ימים אחדים. הוא יתפנה לטייל אתה בסביבה, בגללה הוא יטול יום חופש. והיא הסכימה. היא טלפנה להוריה, שהיא נשארת ימים אחדים בכפר. המקום נעים. אגב, אמרה הציעו לה לעבוד פה כגננת וכמורה. ממש מבקשים ממנה, והיא נוטה להסכים. יש לה עוד לספר, זה תעשה בבית, אי אפשר לומר הכל בטלפון. אכר אחד, רווק, חבר בוועדת החינוך פה, הזמין אותה לטייל לסייר בגולן.

 

"האם זהו יורם כהן? שאלה אמה "אם כן, הזמינו אותו אלינו!"

 

- או, אמא, אני צריכה קודם להכיר היטב, להתרגל לחיים של מושב. אני חושבת לקבל את ההצעה לעבודה בגן הילדים. עוד לא אמרתי פה, כן. אמרתי שאני צריכה להתייעץ עם ההורים. אצלי זה כמעט מוחלט, זה לא רק העבודה עם הילדים..."