מגילת אסתר וספר יונה
(גיליון מ"ג תש"ך)
מחבר: ד"ר דוד פלוסר
מחניים, גיליון מ"ג, 1960
תקציר: ההשוואה בין ספר יונה למגילת אסתר מגלה דברים מעניינים על מושגים מרכזיים ביהדות. שני הסיפורים הם בעלי נימה אירונית, המבליטה את העיקר, את קול הדממה הדקה של השתיקה האירונית.
מילות מפתח: אירוניה, נביא, גזירה מן השמים, אומות העולם.
לא, אין זה נושא רק לפורים - שהרי יום זה, לפי הליצנות הנהוגה בו, דומה כבר בצלילו ליום הכיפורים, שבו קוראים את ספר יונה. לא, כוונתי היא הפעם רצינית: נראה לי שהשוואת שני הספרים הללו, מגילת אסתר מזה וספר יונה מזה, יגלו לנו דברים מעניינים מאד על תוכנם של מושגים מרכזיים ביהדות ואף יעזרו לנו להבין את האופי המיוחד של מגילת אסתר.
נראה לי שהשוואה זו בין שני הסיפורים היא לגיטימית לא רק מפני ששני החיבורים כתובים בצורת נובילה - סיפור קצר, ולא רק, למשל, מן הסיבה החיצונית שבשני הספרים מפילים גורלות (יונה א' ז', אסתר ג' ז'). קירבה חשובה יותר היא בכך ששני הספרים הם סיפורים בעלי נימה אירונית. אירוניה היא, כידוע אחד האמצעים של התאפקות,- המשתיקה בדרך כלל דווקא את העניינים החשובים - והשתיקה האירונית המסרבת לדבר על העקר, היא דווקא מבליטה את העיקר באוזני אלה שיש להם האוזן לשמוע את קול הדממה הדקה של השתיקה האירונית.
מהו העיקר שעליו שותקת מגילת אסתר? לדעתי עיקר זה הוא הצד הדתי הטהור, פעולת ה' (ששמו, כידוע, לא נזכר בספר) בתוך ההיסטוריה האנושית. מובן השתיקה הוא ברור מאד: מגילת אסתר מלמדת אותנו שה' יכול לפעול בתוך ההיסטוריה של ממלכות כבירות בנסתר, על-ידי הסיבתיות הטיפשית של הפוליטיקה ומזימותיה הילדותיות. כדי לרמוז לאמת זו, נמנע המחבר מלדבר על גבורות ה' בתולדות אנוש. גישה זו הביאה את המחבר לידי כך שהוא בעצם שותק על כל גורם דתי, הן כמוטיב של התנהגות שונאי ישראל והן על הגורמים הדתיים של התנהגות אסתר ומרדכי.
והנה דוגמה אחת המלמדת על שתיקת מחבר מגילת אסתר: המחבר אינו מוסר את תשובת מרדכי על השאלה: "מדוע אתה עובר את מצוות המלך?" (אסתר ג' ג'). את הסיבה הדתית, המונעת מפני מרדכי מלהשתחוות להמן מוסר הספר רק בעקיפין:
"ויהי באומרם אליו יום יום ולא שמע אליהם,
ויגידו להמן לראות היעמדו דברי מרדכי,
כי הגיד להם אשר הוא יהודי (שם ג' ד').
האם מרדכי הגיד לעבדי המלך רק שהוא יהודי? בוודאי לא! הוא אמר להם בוודאי שהות בתור יהודי לא ישתחווה לבשר ודם. אם כן המחבר רק רומז למניע הדתי של התנהגותו של מרדכי, למרות שמרדכי עצמו דיבר עליו. ובכן, ה"סוד" של מגילת אסתר, שמחברה עוטף אותו בשתיקה אירונית, הוא הצד הדתי של החיים!
האם האירוניה של ספר יונה יסודה גם בשתיקה על עניין חשוב? בוודאי! נביא שוב דוגמה לשתיקתו האירונית של מחבר ספר יונה: ויאמרו (המלחים) אליו (אל יונה):
הגידה-גא לנו באשר למי הרעה הזאת לנו מה-מלאכתך ומאין תבוא, מה ארצך ואי-מזה עם אתה? ויאמר אליהם: עברי אנכי ואת ה' אלוהי השמים אני ירא, אשר-עשה את הים ואת היבשה. ויראו האנשים יראה גדולה, ויאמרו אליו: מה ואת עשית? כי ידעו האנשים כי-מפני ה' הוא ברח, כי הגיד להם" (יונה א' ז-י).
שני המחברים, זה של מגילת אסתר וזה של ספר יונה משתמשים אפילו באותה המליצה כדי לרמוז לתשובת הגיבור שנאמרה במציאות ושאותה הם אינם מפרטים! תוכן תשובתו של יונה ברור:
ראשית הוא הסביר למלחים למה "מפני ה' הוא בורח"
ושנית הוא גם ענה על שאלתם "מה מלאכתך?" הוא סיפר אפוא למלחים שהוא נביא.
סוד ספר יונה שמחברו מעטף אותו בשתיקה הוא סיבת בריחתו של יונה מפני ה'. ברם, שתיקת המחבר על סיבת בריחתו של יונה מפני ה' אינה שתיקה מוחלטת. הרי יונה אומר בתפילתו:
"על כן קידמתי לברוח תרשישה כי ידעתי כי אתה אל-חנון ורחום,
ארך אפים ורב-חסד ונחם על הרעה" (יונה ד' ב').
אולם אפילו הדברים הללו אינם אלא רמז מתאפק - את כל סוד בריחתו של יונה תמצא במדרש, שם אומר יונה:
"לא דיו שישראל קורין אותי נביא שקר,
אלא אף אומות העולם קורין אותי נביא שקר".
יונה ברח אפוא מפני ה' כי הוא פחד שאנשי נינוה ישובו וה' לא יעניש אותם ויונה יהיה בעיני העולם נביא-שקר. עניין זה נרמז אמנם בספר יונה, אך לא נאמר שם בפה מלא.
פחדו של יונה, שהוא ה"סוד" של הספר, הוא שיאמרו עליו שהוא נביא שקר, יש לו אפוא אספקט חברתי חזק -
ואילו ה"סוד" של מגילת אסתר, פעולתו הנסתרת של ה' בהיסטוריה, יש לו אופי דתי מובהק.
ה"סוד" החברתי-האנושי של ספר יונה עומד אפוא מול ה"סוד" הדתי-המטאפיזי של מגילת אסתר - ושני "סודות" מנוגדים אלה הם שמעניקים לספר יונה ולמגילת אסתר את אופיים של התדפקות אירונית, אולם התאפקות אירונית זו פועלת בשני הספרים הללו, בהתאם לאופי המנוגד של "סודות" הספרים, בכיוון שונה:
מגילת אסתר אינה מרבה לדבר על האופי הדתי של המאורעות המסופרים בה, עד שמתעורר הרושם המוטעה, כאילו מגילת אסתר אינה ספר דתי מובהק - ורבים הלכו שולל אחרי רושם שטחי זה. לעומת זה שותק ספר יונה בכלל על הצד החברתי-הפוליטי שהוא כה מובלט במגילת אסתר. לעומת ריבוי השמות והפרטים הריאליים שבמגילת אסתר מופיע בספר יונה אך ורק שם איש אחד, הוא השם יונה - הרי אפילו שמו של מלך נינוה לא נודע!
ברם, השוואת שני ספרי המקרא, מגילת אסתר וספר יונה, ביחס לצדם הספרותי הנובע מתוך ה"סודות" שבספרים אלה, הייתה מעניינת רק מבחינה ספרותית ולא דתית, אילמלא היו שני הספרים הללו גם עוסקים בבעיות עיוניות דומות. היות וקיימת קירבה של העניינים הדתיים בהם עוסקים שני הספרים, יש חשיבות בהשוואתם, כי יש עניינים חשובים גם בשבילנו, בשביל חיינו הרוחניים והדתיים, שבהם עוסקים שני הספרים הללו מאספקטים שונים, המותנים באותם שני ה"סודות" שעליהם הרחבנו כבר את הדיבור.
ההשוואה של שני הספרים מבחינה עיונית מגלה, לדעתי, שהספרים מגילת אסתר וספר יונה, משלימים זה את זה. נתבונן למשל בעניין הצום המופיע בשני הספרים גם יחד: גם במגילת אסתר וגם בספר יונה בא הצום כדי לבטל גזירה קשה, אולם האספקט החילוני המדומה של מגילת אסתר גורם לכך שהספר אינו מזכיר בכלל את היסוד הדתי הנעלה של הצום, היא התשובה, ואילו רעיון התשובה מובלט בספר יונה במידה כזאת שהמחבר יודע לספר, כי ה' ראה
"את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה
ונחם האלוהים על הרעה אשר דבר לעשות להם ולא עשה".
התשובה, ולא הצום, היא שגרמה להצלת אנשי נינוה.
התוכן הכללי, הבולט לעין, של שני הספרים הוא ביטול גזירה קשה. בהתאם לאופי ה"חילוני" המדומה של מגילת אסתר לא נאמר בה בכלל שהגזירה היא גזירה מן השמים, שהיא תוצאה של חטא כלשהו מקור התהוותה של הגזירה וכן מקור ביטולה נעוץ בסיבתיות היסטורית. מצב הפוך הוא בספר יונה: הגזירה היא גזירה מן השמים מובהקת והדבר מובלט על-ידי כך שאין אנו לומדים מאומה על האופי הקונקרטי של חטאות אנשי נינוה; הגזירה נתבטלה, הודות למעשה דתי מובהק, התשובה אמרנו שבמגילת אסתר שוררת סיבתיות היסטורית, אולם המחבר הדתי של הספר רואה אותה באירוניה ברורה, הסיבתיות ההיסטורית אינה בעיניו אלא שרשרת של טיפשות.
האם קיימת גם סיבתיות בספר יונה? בספר זה שוררת אווירה של נסים, הסערה באה בגלל חטאו של יונה והיא נפסקת כשהוא נזרק לים, הדג בולע אותו ושוב מקיאו, הקיקיון גדל פתאום ופתאום נובל. ואם תחשוב שהתמורות האלה יסודן רק בסיבתיות, בא המחבר ומגיד לך:
"ה' הטיל רוח גדולה אל הים",
"וימן ה' דג גדול",
"ויאמר ה' לדג ויקא את יונה אל היבשה",
"וימן ה' אלוהים קיקיון",
"וימן האלוהים תולעת".
מהי אפוא הסיבה שלמרות הניגוד למגילת אסתר, ספר יונה מנסה להחליש בכל מקום את הסיבתיות של הסיבות המשניות, ושלמרות זאת אין ספר יונה מעורר בעיני קורא נבון את הרושם שלפניו ספור פלאים? הסיבה היא בכך שהמחבר מחליש אמנם את הסיבתיות ה"חילונית", אך מבליט ביותר את הסיבות להתנהגותו של ה' יתברך, אנו מבינים יפה את סיבת רוח הסערה, את תפקיד הדג והקיקיון: ספר יונה מבליט את פעולתו של ה' באירועים עלי אדמות ואילו מגילת אסתר משתיקה את השורש האלוהי לתמורות בהיסטוריה ושני הספרים נוקטים באמצעים סיפוריים מנוגדים אלה מסיבות דתיות.
מתוך אותן הכוונות הדתיות המנוגדות זו לזו מבליט ספר יונה את היסוד המוסרי שהוא ביהדות אח-תאום של היסוד הדתי: כל גיבורי הסיפור, חוץ מיונה, המלחים וכן אנשי נינוה, נוהגים לפי מוסר עילאי ממש, ואילו במגילת אסתר כל הגיבורים - חוץ מן הגיבורים היהודיים, אינם מגלים יסוד מוסרי, אלא להפך - הם, אם מותר לומר, מחוסרי מוסר, במגילת אסתר אפילו לא נאמר שהמלך הגיע לבסוף לידי ההכרה שתכניתו של המן, הוא רצח המוני, הוא עניין בלתי מוסרי. המוסריות של ספר יונה מזה וחוסר הנימה המוסרית של מגילת אסתר מובנים יפה.
מגילת אסתר רוצה להדגים את פעולותיו הנסתרות של ה' בתוך המציאות ההיסטורית, שהיא, מטבעה, בלתי מוסרית ובלתי אלוהית.
ואילו ספר יונה, העוסק בבעיית נביא אמת, חפץ להדגים את העובדה שפעולות ה' בתולדות היחיד והעמים היא מוסרית דווקא.
מן האמור מובן גם הבדל יסודי נוסף בין שני הספרים: היחס המנוגד של הספרים הללו אל אומות העולם.
מגילת אסתר עוסקת, כאמור, בצד הגשמי, החומרי של ההיסטוריה, על כן היא דנה באחת התופעות הגשמיות ביותר של חיי אנוש, באנטישמיות (הספר, בהיותו נאמן לשיטת ההשתקה שלו, אינו מדבר על הסיבות הדתיות-המטאפיזיות של האנטישמיות).
ספר יונה, שעקר עיסוקו הוא בצי הדתי הכלל-אנושי של החיים, נזקק לגיבורים לא יהודיים (המלחים ואנשי נינוה) כדי שהם יסמלו את הטוב שבאדם, את העובדה שהאדם נברא בצלם אלוהים ונשמע לקולו.
יוצא אפוא שדווקא אומות הערלים הם הנוהגים ביראת שמים בניגוד ליונה העברי. דבר זה מובן, כי בני אומות העולם אינם כאן כמו במגילת אסתר, מייצגי היחס של הגויים לישראל ותורתו, אלא הם המייצגים של המין האנושי (ואם כן גם של הכלל-אנושי שבנו) שנברא על-ידי ה' אלוהי השמים "אשר עשה את הים ואת היבשה" (יונה א' "). - דרך אגב קיים הבדל בין יראת המלחים ואמונתם של אנשי נינוה, המלחים מתפללים זובחים ונודרים לה' ואילו אנשי נינוה האמינו באלוהים ושם ה' לא נזכר בפיהם: יונה הנביא הכניס אפוא לתוך לבם את האמונה בהשגחה העליונה המענישה את חטאות אנוש.
ברם, נחזור לנושאנו העיקרי: לספר יונה ולמגילת אסתר גם יחד יש הן ה"סוד" שלהם והן עניין מרכזי שהם מבליטים:
ה"סוד" של ספר יונה שעליו לא מדובר בפה מלא היא הבעיה של נביא אמת שנבואותיו לא התקיימו בגלל רחמי ה' ועל כן נראה נביא כזה בעיני ההמון כנביא שקר, סודו של ספר יונה הוא אפוא דתי-חברתי ואילו הנגלה שבו הוא דווקא הצד הדתי-המוסרי המופשט.
סודה של מגילת אסתר היא פעולת ה' הנסתרת בתוך ההיסטוריה, המגילה שותקת על הצד הדתי ומבליטה כנגדה דווקא את הצד ההיסטורי החברתי. ניגוד זה בולט מאד בהשוואה בין המוטיבים המשותפים שבשני הספרים הללו:
בעניין ביטול הגזירה מן השמים, בעניין הצום וביחס לישראל ואומות העולם של שני הספרים הללו. נראה אפוא כאילו שני הספרים האלה משלימים זה את זה. אם ייראה בעיניך שספר יונה הוא אבסטרקטי מדי, תעיין במה שנאסר על אותם העניינים במגילת אסתר, אם תחשוב שמגילת אסתר היא "חילונית", בלתי מוסרית מדי ומחוסרת רגישות רוחנית, תפתח את ספר יונה ותמצא שם תשובה על שאלותיך. למרות שמגילת אסתר וספר יונה לא נכתבו כדי להשלים זה את זה, הרי הם, לפחות לדעתי, משלימים זה את זה במידה מרובה - ואין תמה בדבר, כי מקור מוצאם הוא אותו המקור האחד והיחידה מקור מים חיים.
עלינו עוד להפנות את תשומת הלב לקרבה נוספת שקיימת בין ספר יונה ומגילת אסתר, אמרנו. שיונה ברח מפני ה' משום שלא רצה לקבל על עצמו את התוצאות המרות, אם שליחותו תצליח, כי אז ייחשב לנביא שקר. ספר יונה אינו מסתפק בכך שהוא מוקיע חוסר אומץ לב זה, אלא הוא גם מתאר, איך בעזרת החינוך האלוהי רוכש לו יונה בהדרגה אומץ לב.
ראשית הוא מכיר בחטאו ומודה בו מפני המלחים ומוכן אף למות כדי לכפר עליו,
שנית, בפרק האחרון משכנע אותו ה' על-ידי עניין הקיקיון.
האם קימת התפתחות דומה זו מפחדנות לאומץ לב גם במגילת אסתר? בוודאי! אסתר מפחדת לבוא אצל המלך מפני פחד המוות, אולם לאחר שמרדכי הסביר לה את האחריות שמוטלת עליה שמצריכה דווקא אומץ לב, היא מחליטה ללכת אל המלך - "וכאשר אבדתי, אבדתי".
מבחינה זו גם ספר יונה וגם מגילת אסתר מתארים כעין דראמה חינוכית שתחילתה פחד מפני הסכנה הצפויה בשליחות האלוהית וסופה ב"תודעה יהודית" (אם מותר לומר כך), בקבלת עול האחריות שמטילה עלינו השתייכותנו אל עם ה' ואל תורתו. ייתן ה' ונזכה כולנו ונגיע לאותו אומץ לב יהודי שאליו מדריכים אותנו הן ספר יונה והן מגילת אסתר!