לעסוק בדברי תורה / אברהם כ"ץ
לחץ כאן לתצוגת הדפסה

לעסוק בדברי תורה

מחבר: אברהם כ"ץ

מכלול, גיליון כ', 2000

לעסוק בדברי תורה

 א. לפרשת בראשית - "אם תרצה תתגבר עליו"

בראשית ד' ו-ז: "ויאמר ה' אל קין {למה חרה לך ולמה נפלו פניך} הלא אם תיטיב שאת ואם לא תיטיב לפתח חטאת רבץ ואליך תשוקתו ואתה תמשל בו" - רש"י: "ואליך תשוקתו - של חטאת, הוא יצר הרע, תמיד שוקק ומתאווה להכשילך. ואתה תמשל בו - אם תרצה תתגבר עליו."

 

 מקור הדברים בגמרא קידושין (דף ל' ע"ב), שם אמרו חז"ל, בעקבות משל של תרופה למכה, "כך הקב"ה אמר להם לישראל: בני, בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין, ואם אתם עוסקים בתורה אין אתם נמסרים בידו שנאמר 'הלא אם תיטיב שאת', ואם אין אתם עוסקין בתורה אתם נמסרים בידו שנאמר 'לפתח חטאת רבץ', ולא עוד אלא שכל משאו ומתנו בך שנאמר 'ואליך תשוקתו', ואם אתה רוצה אתה מושל בו שנאמר 'ואתה תמשל בו'".

 

התבוננתי במפרשים רבים, מאותם שפירשו את דברי הקב"ה לקין כלפי היצר הרע, ואחד בכל אלה לא מצאתי שפירש את סוף המקרא כציווי - "ואתה תמשל בו!". מקום הניחו לי לשאול: האין בכוונת דבריו של הקב"ה גם ציווי לקין, שיתגבר על יצרו?! מדוע לא פירש רש"י 'ואתה תמשל בו - מצווה'?

 

והנה, מהרש"א דייק בפירושם של חז"ל:

 "ויש לעיין, שאמר 'כך אמר הקב"ה לישראל כו' אין אתם נמסרים בידו שנאמר הלא אם תיטיב שאת', וזה הכתוב לקין נאמר! ויש ליישב, דלכאורה העניין כפול, שאמר 'אם תיטיב שאת' כפרש"י שתתנשא על היצר למשול בו, ולמה ליה למכתב שוב 'ואתה תמשל בו' ? וע"כ אמרו תחילת המקרא 'אם תיטיב גו' לגבי ישראל נאמר, דלהם ניתנה התורה שנקראת 'לקח טוב' (משלי ד' ב), אבל לקין לא ניתנה התורה, ואף על פי כן קאמר לו כי הבחירה ניתנה לו שנאמר 'ואתה תמשל בו'" (מהרש"א שם)

 

אכן, חשוב הוא יסוד הבחירה החופשית לטעם הקיום האנושי, אבל מה יגרע אם נפרש את סוף הדברים כציווי לקין או כהצבת יעד, והרי יש בכלל מאתים מנה, שאין מצווים במסגרת של שכר ועונש אלא למי שהוא מסוגל לבחור.

 

נראה לומר, שיש בפירוש הזה יסוד עמוק בחכמת הנפש. רש"י, שהגדיר את מגמתו בפירוש התורה במשפט "ואני לא באתי אלא לפשוטו של מקרא ולאגדה המיישבת את דברי המקרא דבר דבור על אופניו" (בראשית ג' ח), אינו יכול לפרש את מחציתו הראשונה של הפסוק ביחס לתורה שניתנה לישראל, ולפיכך נבדל לו בקטע זה משיטת הגמרא, ופנה אל התרגום "הלא אם תיטיב עובדך ישתביק לך" (1) , ונמצא לפי זה קין שרוי כבר בחטא (2) ונתבע לעשיית תשובה, ולהשגת סליחה. כיצד יש, אפוא, לצייר לפני קין את מצבו, ויותר מכן, להתוות לו את משימתו? קין אינו ילד קטן, שאומרים לו 'עברת עבירה חמורה - עשה כך וכך להתכפר!'. כבודו של קין דורש שיגידו לו 'אם תשפר הנהגתך יסלח לך', ומכללא יבין שהוא שרוי בחטא ושיש תקווה לאחריתו. כבוד האדם דורש שיאמרו לו "אם תרצה תתגבר עליו" - יש לך בחירה, הכוח נתון לך לעשות בו כטוב בעיניך. הקב"ה מכבד את קין על אף כישלונו, ופונה אליו ברמת "צלם אלוקים" (3), אולי יבין לבבו ושב ורפא לו.

 

ב. לפרשת נח - "תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי"

נח ו' יט-כ: "ומכל החי מכל בשר שנים מכל תביא אל התיבה להחית אתך זכר ונקבה יהיו.

מהעוף למינהו ומן הבהמה למינה מכל רמש האדמה למינהו שנים מכל יבאו אליך להחיות"

רש"י: "מהעוף למינהו - אותן שדבקו במיניהם ולא השחיתו דרכם, ומאליהם באו, וכל שהתיבה

קולטתו הכניס בה".(4)

 

הקב"ה חס על טרחתו של נח - דיו שהוא עוסק בבניית התיבה ובאיסוף מזונות "מכל מאכל אשר יאכל" - ולא הצריכו עוד לצוד מכל החי ולכנסם בביבר עד אשר יאספו שמה כל המינים. תחת זאת יבואו מאליהם בחירי-כל-בשר, אותן שדבקו במיניהם ולא השחיתו דרכם, "כי פי (ה') הוא צווה ורוחו הוא קבצן" (ישעיה ל"ד טז). ומי ערב לנח שאין בין הבאים גם אלה שאינם ראויים?  "כל שהתיבה קולטתו הכניס בה" - האלוקים עשה את בעל החיים ישר, ורק זה אשר שמר על צביונו מצא פתח פתוח ונקלט בה. תיבת נח היא בחינת "ענן ה'" (5) או ציץ(6), שימנעו מכל שריד  מושחת של עולם כלה לשוב ולפרוח ביצירה שלאחר המבול - "להשמדם עדי עד" (תהילים צ"ב ח).

 

משהו בין קפלי התמונה הזאת צריך לעורר בנו ריגוש מיוחד: זה שבאו מאליהם אותם שדבקו במיניהם ולא השחיתו דרכם - ניחא; סברא היא שהקב"ה לא יעיר רוחו אלא על נפשות הישרים. אבל זה שנמצאו רק שניים, בדיוק, מכל מין שלא השחיתו (7) - נס גדול היה שם. האם בריאה יברא ה'? נתתי את לבי לתור ולדרוש במפרשים, ולא מצאתי לי ער ועונה.

 

נראה, שפשר עניין זה אינו בין הדברים שנבראו בערב שבת בין השמשות, אלא כבר בעיצומו של היום השישי, משנזרקה באדם נשמה ועמד על רגליו, וכמאמר המדרש:

 "ראה את מעשה האלוקים כי מי יוכל לתקן את אשר עוותו (קהלת ז' יג) - בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן, ואמר לו ראה מעשי כמה נאים ומשובחין הן, וכל מה שבראתי בשבילך בראתי, תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם תקלקל אין מי שיתקן אחריך" (קהלת רבה פ"ז). (8)

 

ופירש זאת מהר"ל:

 "ואם תעמיק עוד בעניין, תראה כי העולם נברא לשימוש האדם. אמנם הנה הוא עומד בשיקול גדול, כי אם האדם נמשך אחר העולם ומתרחק מבוראו, הנה הוא מתקלקל ומקלקל העולם עמו. ואם הוא שולט בעצמו ונדבק בבוראו ומשתמש מן העולם רק להיות לו לסיוע לעבודת בוראו, הוא מתעלה והעולם עצמו מתעלה עמו, כי הנה עילוי גדול הוא לבריות כולם בהיותם משמשי האדם השלם המקודש בקדושתו ית' ... והנה על העיקר הזה העירונו חז"ל במדרש קהלת (9)" (מסילת ישרים פרק א').

 

אמור מעתה: אותם שניים שניים מכל הבשר שלא השחיתו דרכם הם עדות מופלאה - במדידתה להשפעתו של האדם בעולם. חוג השפעתו של נח ושבעת הצדיקים, אשתו ובניו ושלשת נשי בניו, נמדד בשארית משמרת הטהרה בעולם - זוג אחד מכל מין שלא השחיתו! משנצטמצם העולם לשאריתו האחרונה, אז הגיעה השעה ל"קץ כל בשר" ולהתכנסות אל התיבה, בטרם תפשה ההשחתה בשרידים אשר ה' קורא. רש"י (בראשית ז' ד) מלמדנו, בעקבות המדרש, שבאותה העת נפטר מתושלח הצדיק, וחס הקב"ה על כבודו ועיכב את הפורענות עד תום שבעת ימי אבלו (10), ורק אז הביא את המבול.

 

ומצאתי ב"תורה שלמה" בשם מדרש (11), שכל עוד חי מתושלח לא יכול הקב"ה להביא את המבול (12). אם יורשה לי להוסיף שרטוט לתמונה זו, ניתן לומר שכל עוד לא נפטר מתושלח לא השחית הזוג שלפני האחרון מכל מין את דרכו, ושמא אפילו מספר זוגות, לפי מידת השפעת מציאותו של צדיק כמתושלח בעולם.

 

הופעת בעלי החיים אל התיבה היא לנו מופת מדוד לתלות שבין מדרגת האדם ובין "איכות החיים" של כל אשר נשמת רוח חיים באפיו.

 

ג. לפרשת לך לך - "מגן אברהם"

"לך לך" י"ב ב: "ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה".

רש"י: "ד"א 'ואעשך לגוי גדול' - זהו שאומרים 'אלוקי אברהם', 'ואברכך' - זהו שאומרים 'אלוקי יצחק', 'ואגדלה שמך' - זהו שאומרים 'אלוקי יעקב'. יכול יהו חותמין בכולן, ת"ל 'והיה ברכה' - בך חותמין ולא בהם." (פסחים דף קי"ז ע"ב) ובעל "שפתי חכמים" פירש בשם מהרש"ל "כלומר בך יהא החתימה, שאומרים 'ברוך אתה ה' מגן אברהם'".

 

אבי המאמינים זוכה כאן לטביעת שמו בחתימת הברכה הראשונה של תפילת העמידה. אין אומרים שם 'ברוך אתה ה' אלוקי אברהם יצחק ויעקב' אלא "מגן אברהם". אך למה לא יחתמו ב'אלקי אברהם', מעין הפתיחה, או ב'הבוחר באברהם'? (13) מה טמון במשמעות "מגן", שדווקא הוא נבחר לחתימה?

 

בלא ספק, אנשי כנסת הגדולה נטלו ביטוי זה מן הפרשה שאחרי מלחמת אברהם להצלת לוט משביית ארבעת המלכים, שם נאמר "אל תירא אברם אנכי מגן לך שכרך הרבה מאד" (בראשית ט"ו א). בהתאם לכך גם סמכו אנשי כנסת הגדולה לחתימה פסוקית מעין החתימה "מלך עוזר ומושיע ומגן", ובזו הלכו מן הקל אל הכבד: מלך שהוא עוזר לעתות בצרה, ויתר על כן, מלך שהוא מושיע ופודה מרעה, ועוד זאת עולה על כולנה, שהוא מגן על אוהביו ומונעם מהסתבך בצרה, שלא תגיע אליהם - נמצא התואר השלישי ראוי לחתום בו יותר מקודמיו. ומכל מקום, מציקה לנו השאלה, על שום מה נבחר הביטוי "מגן אברהם" להיות חותם הברכה.

 

דומה, שהדרשה שלפנינו תשפוך אור על הבחירה:

 "ר' לוי אמר: לפי שהיה אברהם אבינו מתפחד ואומר, תאמר אותן אוכלוסין שהרגתי שהיה בהם צדיק אחד וירא שמים אחד. משל לאחד שהיה עובר לפני פרדסו של מלך, ראה חבילה של קוצים וירד ונטלה, הציץ המלך וראה אותו, התחיל מיטמן מפניו. א"ל המלך: מפני מה אתה מיטמן מפני? פועלים הייתי צריך שיקוששו אותה, עכשיו שקוששת אותה בוא וטול שכרך. כך אמר הקב"ה לאברהם: אותן אוכלוסין שהרגת קוצים כסוחים היו, הדא הוא דכתיב: 'והיו עמים משרפות שיד קוצים כסוחים באש יוצתו' (ישעיהו ל"ג יב)." (ב"ר מ"ד ה)

 

במבט ראשון, פחדו של אברהם אינו מובן לנו - הלא 'במלחמה כמו במלחמה', ו"ארור מנע חרבו מדם" (ירמיהו מ"ח י). שמא תאמר, אין זו מלחמה בצדק - לא יעלה על הדעת: הלא מדובר כאן ב"עת אשר שלט האדם באדם לרע לו" (קהלת ח' ט) - "שתים עשרה שנה עבדו את כדרלעמר" (בראשית י"ד ד) עד שנתאחדו חמשת המלכים לפרוק עול הכובשים, וחזרו הכובשים להחזיק בעול שעבודם - זו מלחמת שחרור שנכשלה, ונמצא אברהם עומד בה לצד הנדכאים. ומה גם שהבטיח ללוט בן אחיו "אם השמאל ואימינה - בכל אשר תשב לא אתרחק ממך ואעמד לך למגן ולעזר" (שם י"ג ט, וברש"י שם), והוא עתה בין שבויי המלחמה. אין שיטת מוסר בעולם, שתוכיח את אברהם על "שפיכת דם נקיים" במלחמה כזאת. אין זה פלא, שרש"י לא נזקק לדרשה הזאת בפרשו את חרדתו של אברהם, שהרי אינה מן הדין ולא משורת ההגיון המצוי לנו.

 

והנה, אף על פי שאין ניתן, לא מן הדין ולא במציאות, להבחין בעיצומה של מלחמה בין דם לדם, אברהם חרד, שמא משניתנה לו רשות להשחית ואינו מסוגל אז להבחין בין צדיק לרשע, התגלגלה על ידיו תשפוכת דמי צדיקים (שמא נמצאו שם מגויסים בעל כרחם). מעלת נפשו של אברהם אינה מסוגלת לשאת זאת. 'הלוך להרגיעו אברהם' (ירמיהו ל"א א): "אל תירא אברם אנכי מגן לך" - קוצים ביערת מן הכרם, "חציך שנונים יפלו בלב אויבי המלך" (תהילים מ"ה ו, ובמפרשים שם), עכשיו שקוששת "שכרך הרבה מאד". זו השגחה פרטית מן המעלה הנשגבה ביותר - "לא יאונה לצדיק כל און" (משלי י"ב כא).

 

חזקתו של אברהם, שאינו מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן, ואפילו יהא דבר שאין לאדם שליטה בו, הקב"ה מצילו מכל תקלה - "מגן אברהם".

 

ד. לפרשת וירא - "הרהורי דברים של אברהם"

"וירא" כ"ב כ: "ויהי אחרי הדברים האלה ויגד לאברהם לאמר הנה ילדה מלכה גם היא בנים לנחור אחיך"

רש"י: "אחרי הדברים האלה ויגד וגו' - בשובו מהר המוריה היה אברהם מהרהר ואומר, אילו היה בני שחוט כבר היה הולך בלא בנים, היה לי להשיאו אישה מבנות ענר אשכול וממרא, בישרו הקב"ה שנולדה בת זוגו (14), וזהו 'הדברים האלה' - הרהורי דברים שהיו על ידי העקידה".

 

אברהם שב מהר המוריה מוכתר בתואר "ירא אלוקים" (בראשית כ"ב יב), ברם עדיין לא הגיעה השעה להכריז קבל עולם 'צאו וראו בעטרה שעיטר לו אלקיו', לפי שעוד לא ניתנה תורה לישראל.

 

"תכתוב זאת לדור אחרון" (תהילים ק"ב יט). פתחון פה להשיב לאומות, התמהות מה היא חיבתו של הקב"ה אצל אברהם (רש"י, בראשית שם), יהא רק משיבואו סופרי גויים ויקלפו את הסיד מעל האבנים בהר עיבל, שם נכתבו בשבעים לשון (15). לפי שעה אין הידיעה הזאת אפילו חלק הנערים אשר הלכו אתו, כי עם החמור הושבו, ועד ההר לא הגיעו. לבדו הלך אברהם אל ההר, ולבדו שב (16), עם הרהוריו ועם יצחק. עוד מעט תמות שרה, אשר לא ידעה למה הלך ואיך שב (בראשית כ"ג ב, וברש"י שם), ותחת אשר יחלק עמה את אשר עבר, את שבחו, יבוא אברהם לספוד לשרה ולבכותה. אי הלשון אשר תתאר את הגדולות ואת הנוראות האלה!

 

אברהם שב מהר המוריה, בא במעשים ועמוס הרהורים. השמנו לבנו היטב אל הרהוריו? הבה נתבונן בסדר הזה: זמן מועט קודם לכן ניצב אברהם על עולתו, כבש רחמיו ויקח את המאכלת לשחוט את יצחק בנו, ומלאך ה' מנעו מבוא בדמים. אמר אז אברהם לפני הקב"ה:

"אפרש לפניך את שיחתי: אתמול אמרת לי 'כי ביצחק יקרא לך זרע' (שם כ"א יב), וחזרת ואמרת 'קח נא את בנך' (שם כ"ב ב), עכשיו אתה אומר לי 'אל תשלח ידך אל הנער?!' (שם שם יב) א"ל הקב"ה: 'לא אחלל בריתי ומוצא שפתי לא אשנה' (תהילים פ"ט לה) - כשאמרתי לך 'קח' מוצא שפתי לא אשנה, לא אמרתי לך שחטהו אלא 'העלהו', אסקתיה אחתיה (17)" (רש"י שם כ"ב יב, ע"פ ב"ר פנ"ו).

 

שתי אי הבנות, שנידמו לו כסתירות, נתגלעו לו לאברהם בין הדברים אשר אמר לו האלוקים. הראשונה שבהן, בין "כי ביצחק יקרא לך זרע" ובין "והעלהו שם לעולה", לא עתה נולדה - היא רוחשת ומפעפעת בלבו זה שלושה ימים! אך בזו ידע אברהם ששתיקתו יפה לו מדיבורו, באשר חשש שמא אש זרה בקרבו, מודלקת באהבתו את יצחק ובחפצו לחסוך את אבדנו (18). רק עתה, משהעיד עליו יודע תעלומות "כי עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה ולא חשכת את בנך את יחידך ממני" (בראשית שם יב), מרשה אברהם לעצמו לפרש את שיחתו, לבקש טעם לכל הטלטלה העזה הזאת "אתמול אמרת לי ... וחזרת ואמרת ... עכשיו אתה אומר לי ...?!". אברהם בשתיים, והקב"ה באחת - עניין קטן של אי הבנה "כשאמרתי לך ... לא אמרתי ... אלא ..." - ומי ישיבנו. והתמיהה עולה מאליה: וכי מה סבור היה בעל המדרש על אברהם - שאינו ער ל"העלהו" תרתי משמע?! ואף כי האלוקים ריפד את מצעו של "והעלהו שם לעולה" ברפידות של "קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת", שאינן צריכות, לכאורה, אלא כהקדמה ל'העלהו - שחטהו', כלום נשתתק אותו רגש טבעי של אב לבן עד כדי כך, שהמשמעות האחרת 'העלהו - אסקיה' לא עלתה על שפת מחשבתו של אברהם?! וכי הכלל "תפשת מרובה לא תפשת, תפשת מועט תפשת" (19), שהוא מכללי ההגיון הפשוט, וש"סברא עדיפא מקרא,(20)  לא היה קיים כבר בימי אברהם?! כמעט היה מקום לומר כי צדק אותו מלאך רע, שבא לו אצל אברהם ואמר לו  "סבא סבא אובדת לבך! בן שניתן לך למאה שנה אתה הולך לשחטו?! ... למחר אומר לך שופך דם אתה חייב, ששפכת דמו של בנך!" (ב"ר פנ"ו ד'). למה פסק לעצמו שתיקה, ולא עמד לפני יוצרו לברר משמעות "והעלהו שם לעולה" בלשון הקודש ובירור הלכה?

 

אילו נסתכמה הבעיה רק בעצם היות סתירה בין שני דיבוריו ית', כי אז די היה לנו לומר שאברהם פוסק לעצמו שתיקה מהיותו חושש, שמא הבירור לא יהא אלא מבוא להימנעות מקיום הצו. אבל הלא פיקוח נפש יש כאן! ואפילו יהא זה פיקוח נפשו של יצחק בן אברהם, שאביו חושד עצמו בנגיעה בשאלת נפשו - וכי חשש כזה גובר על ספק פיקוח נפש?! ומה אם למחר יאמר לו הקב"ה "שופך דמים אתה, לא אמרתי לך שחטהו!" (21)?

 

בנקודה זו אני חייב לבקש מן הקורא מחילה על כך, שאיני צולל במים אדירים להעלות את המרגליות, שחשפו כאן גדולים בישראל, ושיש בהן כדי ליישב את התמיהה הזאת - חש אני, שאם אמשיך בבירור הזה ליישבו על אופניו, תוסח הדעת ותשומת הלב ממגמתו של המאמר הזה, מה גם שאין לי להוסיף על דבריהם אפילו כטיפה אל הים. רק מראה מקום אני למבקש תשובות, שיעיין בדברים שהשקיעו בזה הרב א. דסלר זצ"ל ("מכתב מאליהו" ח"ב ע' 194-9) ויבלחט"א הרב א. נבנצל ("שיחות לראש השנה" שם ע' רפ"ז-ח). אני בחרתי להיכנס ל"הרהורי דברים של אברהם" מכיוון שונה.

 

כאדם האומר נחזור אל הראשונות, ראינו (22) מחשבות שרחשו בנפשו של אברהם בשלושת הימים שבין הציווי לעקידה, בזמן שקצב הקב"ה לעקור ספק מכל מפקפק, שמא הממו הקב"ה לאברהם לקיים את ציוויו מתוך טירוף הדעת (רש"י, בראשית כ"ב ד). מותר לנו לשער, שגם בלילה לא שכב ליבו, וכגודל נפשו של אברהם - תהומות יכסיומו. בימים ההם פינה עמוד החסד שבאברהם מקום למידת הגבורה, ועתה, בשובו מן העקידה מוכתר בתואר "ירא אלוקים", נערמו לו הרהורי דברים  חדשים, ניצבו כמו לסתור את כל שקדם - 'תתן אמת לאברהם'.

 

"היה אברהם מהרהר ואומר, אילו היה בני שחוט כבר היה הולך בלא בנים, היה לי להשיאו אישה מבנות ענר אשכול וממרא" - אילו פינו מלא שירה כים, ולשוננו רינה כהמון גליו, ושפתותינו שבח כמרחבי רקיע, אין אנחנו מספיקים להודיע תכונת נפשו של אברהם, מה שמכנים המושכים בעט סופר "ציור דמותו של אברהם", בשובו מהר המוריה. כל מה שניתן לשער בזה מתנפץ באחת אל מרגלות מדרגה רוממה יותר, והמנפץ אינו אלא אברהם.

 

ביאור הדברים: אברהם לא ביקש לישב בשלווה. הוא שב ובוחן את מדרגתו, אליה העפיל בהיותו ניצב על עולתו, עת שפירש שיחתו לפני האלוקים, והוא מוצא (לכאורה) ששגה. היאך יכול היה ליחס לאלקיו סתירה בין הדיבורים? הלא אלקיו הניח לו זמן והותר בין "כי ביצחק יקרא לך זרע" ובין "העלהו שם לעולה", אף אם יתפרש "העלהו - שחטהו"! מאז גורש ישמעאל ועד לציווי על העקידה עברו שנים. אילו היה יצחק נשוי, כבר היה אב לבנים טרם ישחט. אף לו הייתה סתירה בין הדיבורים, אברהם הוא שחוללה, שהרי היה לו להשיאו אישה מבנות ענר אשכול וממרא. נקוט בנפשו שב אברהם מהר המוריה, כיצד יכול היה לייחס את הסתירה לאלקיו. "בישרו הקב"ה שנולדה רבקה בת זוגו" - מלמד שהסכימה עמו הדעת העליונה בדחיית נשואי בנו. הענן סר , ואברהם שב למקומו.

 

"ויהי אחרי הדברים האלה ויגד לאברהם לאמר הנה ילדה מלכה" - סמיכות הפרשיות באה ללמדנו, שאברהם, "האדם הגדול בענקים" (יהושע י"ד טו, רש"י), אינו נח על זר תהילתו. אדרבא, במקום שאתה מוצא עגמת נפשו שם אתה מוצא גדולתו.


הערות:

הערות

  1. שמשמעו: אם תיטיב מעשיך יסלח לך חטאך.

 

 

 2. אין זה עתה מענייננו להגדיר מהו חטאו של קין.

 

 3. במידה אחרת נהג הקב"ה בחתימת התורה (דברים ל' טו-כ), באמרו "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע ... ובחרת בחיים ...", והטעם כמו שפירש רש"י "ובחרת בחיים - אני מורה לכם שתבחרו בחלק החיים, כאדם האומר לבנו בחר לך חלק יפה בנחלתי, ומעמידו על חלק היפה ואומר את זה ברור לך". "חביבין ישראל שנקראו בנים למקום" (אבות ג' יד) - אב אינו יכול להיות אובייקטיבי ואדיש בהצעת הבחירה בין טוב לרע . ואילו בקין מתקיים "חביב אדם שנברא בצלם" (שם).

 

 4. סנהדרין דף ק"ח ע"ב: "מכל הבהמה הטהורה תיקח לך שבעה שבעה איש ואשתו [בראשית  ז' ב] - אישות לבהמה מי אית ליה ?! א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן מאותם שלא נעבדה בהם עבירה. מנא ידע? א"ר חסדא שהעבירן לפני התיבה, כל שהתיבה קולטתו בידוע שלא נעבדה בהם עבירה, וכל שאין התיבה קולטתו בידוע שנעבדה בה עבירה. ר' אבהו אמר מאותן הבאין מאליהן." - מהרש"א מציין שרש"י הרכיב בפירושו את שני המאמרים, שבמבט ראשוני בסגנון הגמרא נראים כחולקים, ברם עניינו של מאמרנו אינו בבירור הזדקקותו של רש"י למקור זה או אחר.

 

 5. רש"י במדבר כ"ה ד ד"ה "נגד השמש".

 

 6. שם ל"א יז ד"ה "וכל אישה יודעת איש".

 

 7. "גור אריה" למהר"ל בראשית ז' ב : "שלא היה נמצא בעולם שלא השחיתו דרכם רק שנים מכל מין, וזה נראה [=מכל שאר הפירושים]", וכן משמע מל' רש"י בגמ' זבחים דף קטז ע"א.

 

 8. יתכן להבין זאת כפירוש נוסף של חז"ל לפסוק "ויקח ה' אלוקים את האדם וינחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה" [בראשית ב' טו], וראה רש"י ד"ה ויקח ובמדרש ב"ר פ"ג.

 

 9. שהזכרנו זה עתה

 

 10. רש"י [שם יב] מונה את "ארבעים יום וארבעים לילה" של המבול החל בי"ח בחשוון, ולא בי"ז בו - "אין יום ראשון מן המניין לפי שאין לילו עמו, שהרי כתיב 'בשבעה עשר יום לחדש ביום הזה נבקעו כל מעיינות'", ומאחר שמדובר כאן בעיכוב מפאת כבוד ה"שבעה" - והלא דין הוא שמקצת היום השביעי ככולו - אשר על כן ניתן להמציא טעם למה "ביום הזה נבקעו כל מעיינות" ואין לילו עמו, כי זמן הקץ הגיע כבר מתחילת שבעה, ותכף לקימתם מן ה"שבעה" פרץ המבול. עפ"ז יש לנו לומר שי"א בחשוון הוא יום פטירתו של מתושלח. וב"גור אריה" כאן פירש "אלו ז' ימי אבלו - פי' הא דכתיב 'כי לימים עוד שבעה' למה הגיד לו שעדיין יש ז' ימים אל המבול? אלא שאלו ז' ימים הם ימי אבלו של מתושלח, שעיכב הפורענות אלו ז' ימים. וכדי שלא יקשה לנח הרי כבר כלה הזמן של מאה ועשרים ולמה אין המבול בא, לכן אמר לו זה. ומהו 'עוד' - פי' דהוי ליה למכתב 'כי לימים שבעה', ומהו 'עוד'? אלא עוד ז' ימים יותר על מאה ועשרים שנה שנתן להם הקב"ה זמן" - משמע כי בתום ק"כ שנים הזמן דוחק להביא מבול, ומאחר שכל המעכב הוא כבודו של מתושלח ב"שבעה", א"כ מיד עם ההיתר לקום מן ה"שבעה", דהיינו כבר בעיצומו של יום, החל המבול.

  11 41: "ואף בימי. "תורה שלמה" פרשת נח ז' כג בשם "אוצר מדרשים" א"ב דבן סירא ע' דור המבול לא בא המבול לארץ עד שנפטר מתושלח לבית עולמו ... שכן מצינו בנח שמאחר שנכנס לתיבה עמד בה ולא בא המבול. אמר נח לפני הקב"ה, רבש"ע מפני מה הכנסתני לתיבה להמית או להחיות? א"ל להחיות. אמר לפניו א"כ אנו יושבים בתיבה ואין המבול יורד לעולם, טוב לנו שנשב בארץ. השיבו הקב"ה ואמר לו, זקן אחד יש לי בארץ וצדיק גמור הוא, ואין לי רשות להוריד מבול לעולם עד שיפטר מן העולם. אמר לפניו רבש"ע ומי הוא הצדיק? א"ל מתושלח זקנך. א"ל א"כ הכנס אותו עמנו, וירד מבול לעולם כמו שאמרת. א"ל אינו מתקיים בעולם אלא שבוע אחד, ואח"כ יפטר לבית עולמו וירד המבול לעולם שנא' (בראשית ז' ד) 'כי לימים עוד שבעה אנכי ממטיר על הארץ', וכיוון שעברו שבעת ימים נפטר מתושלח ובא המבול."

 

 12. יתכן לומר ע"פ מדרש זה, דמה שפירש רש"י (בראשית י"ח לב) "אולי ימצאון שם עשרה - על פחות לא בקש. אמר, דור המבול היו ח', נח ובניו ונשיהם, ולא הצילו על דורם, ועל ט' ע"י צירוף כבר בקש (שם כח) ולא מצא" - משמע שדי בהימצאם של תשעה צדיקים למנוע את המבול - סומך על תקדים של עיכוב המבול עד אחרי מותו של מתושלח, לפי שעד אז היו עדיין תשעה.

 

 13. על שם (נחמיה ט' ז) "אתה הוא ה' האלוקים אשר בחרת באברם והוצאתו מאור כשדים ושמת שמו אברהם".

 

 14. ע"פ ב"ר פנ"ז

 

 15. דברים כ"ז ח וברש"י שם ע"פ סוטה דף ל"ה ע"ב

 

 16. ומה שנכתב (בראשית כ"ב יט) "וישב אברהם אל נעריו ויקומו וילכו יחדו אל באר שבע" צריך

תלמוד.

 

 17. תרגומו: העלית אותו, עתה הורידהו

 

 18 191. וב"אישים ושיטות". הרב א. דסלר "מכתב מאליהו" ח"ב, מאמר "ניסיון העקידה" (א) ע' לרב ש"י זוין ע' 67 מובא תירוץ למדני נפלא בשם ר' חיים מבריסק, בהסתמך על ברייתא די"ג מידות בעניין שני כתובים המכחישים זא"ז.

 

 19. סוכה דף ה' ע"ב וברש"י, חגיגה דף י"ז ע"א וברש"י

 

 20. ב"ק דף מ"ו ע"ב: "מתקיף לה רב אסי: הא למה לי קרא? סברא הוא!"

 

 21. הרב א. נבנצל שליט"א, ב"שיחות לראש השנה" על פרשת העקידה ע' רס"ד, מסכים בהחלט לפירוש, שהטיעונים בפי השטן אינם אלא ביטוי למאבקים בתוככי לבו של אברהם - הבנה כזו מחריפה, כמובן, את שאלתנו.

 

 22. ראינו לעיל בדרשת חז"ל, ויש עוד במדרשים