חייל יהודי בצבא גרמניה במפגש עם יהודי פולין / נחמה מרקוס<br>תרגום מגרמנית: שמשון מרקוס
לחץ כאן לתצוגת הדפסה

חייל יהודי בצבא גרמניה במפגש עם יהודי פולין

אבא בחזית הגרמנית במלחמת העולם הראשונה:

מחבר: נחמה מרקוס
תרגום מגרמנית: שמשון מרקוס

מכתבים מן הארכיון המשפחתי

מכלול, גיליון י"ז, 1999

חייל יהודי בצבא גרמניה במפגש עם יהודי פולין

אבא מקס (מרדכי) מרקוס, נולד ב- 1881 בעיירה פינה שבמחוז פוזן. הוא גדל על ברכי החינוך הגרמני הקלאסי, ספג לתוכו תרבות שכללה: לימודי לטינית, יוונית ומיטב הספרות הגרמנית של אותם הימים. עם זאת דבק היה בדרכם של רבני גרמניה האורתודוקסיים והקפיד לשלב את שיטת תורה עם דרך- ארץ, עם נימוסי העולם, בחייו האזרחיים. בניגוד ליהודים רבים שהתנערו מיהדותם, ידע לשלב וליהנות מן הזכויות שהוענקו אז ליהודי גרמניה. גם כאשר התגייס לצבא הגרמני - המשיך לנהוג בשיטת רבני גרמניה: הרב ש"ר הירש והרב ע. הילדסהיימר.

 

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, נענה לפקודת הקיסר וילהלם השני, וכמו כל אזרח שווה-זכויות התייצב והתגייס עם אלפי יהודים לצבא, כ”חובה” נעלה, אותה חשו יהודי גרמניה, בארץ שהעניקה להם תחושת “מולדת” עמוקה. רגש החובה מילאה את כל ישותו, והוא דבק בנאמנות בתפקידו בצבא, בחזית המזרח - מול הצבא הרוסי. האווירה הגויית בצבא הקשתה עליו, אך קשה ביותר הייתה העמידה בקרב מול צבא רוסי - שתחת דגלו לחמו חיילים יהודיים, שספגו פגזים ויריות מן הצד הגרמני. יהודי - מול יהודי.

 

 כך, עם צבאות גרמניה, הוא מגיע לפולין. המפגש עם יהודי פולין מרשים אותו, והוא מנצל רגעי התבוננות בפגישות עם יהודי העיירות בפולין, קולט רשמים, סופג חוויות, ומעלה על הכתב במכתביו אל אמו את התרשמויותיו מן ההווי והחיים אליהם נקלע עקב המלחמה.

 

 אבא מרקוס, חייל יהודי בצבא הגרמני, מקפיד להניח תפילין יום יום: בצאתו לצבא נטל אותם עמו. עם כל הקשיים במסגרת הצבאית - הוא מקפיד לא לאכול טריפות ומקבל אוכל כשר. לאוכל הכשר דאגו יהודים מתנדבים שדאגו לכל חייל שהקפיד על כשרות. גם חנוכיית מתכת הוא נושא בתרמילו, ומדליק נרות חנוכה בבונקר. חנוכייה זו, המצויה בביתנו לזיכרון, ומעט המכתבים ששרדו, עדות הם למפגש מיוחד במינו, מפגש בין מערב ומזרח, יהודי מגרמניה ויהודי פולין, כפי שנראה מנקודת מבטו.

 

המכתבים מן החזית לא היו ברשות המשפחה, ואולם, בספר שנכתב גרמנית- גותית: חיילים כותבים מן החזית מצאנו באקראי שני מכתבים שכתב אבא מרקוס החייל בינואר 1915, לאמו הגרה בפינה שבגרמניה. תרגמנו את המכתבים לעברית, ואנו מביאים בהמשך את המכתבים - רובם בלשון הכותב. במכתבים -מתגלה אבא מרקוס, כבעל נפש רגישה ובשבתו בבונקר, כותב על געגועיו לבית אימא, לשבת היהודית, מתוך געגועים ורגישות מלטפת. במכתבים - תיאור חם של הבית היהודי בפולין, אותו אינו מכיר, אבל הוא מתחמם בחומו ויודע להעריכו ולהוקירו.

 

מכתב ראשון: 11 בינואר 1915

בבונקר - החייל אבא מרקוס מתאר את שהייתו בבונקר, כאשר סביב שורקת הרוח. השטח - מלא שלוליות בוץ ואין אפשרות להתקדם. ביום שהיה בהיר הפגיזו התותחים “שלנו” את העיר ל פ ו ש נ ו - באש חזקה. ואבא החייל שואל: עד מתי?

 

מחשבות והרהורים - בייחוד מרבה הוא להגות בבית, באווירה החמה הביתית, בלילות שבת והוא כותב:

 

 

"היה זה בליל שבת האחרון, קבלתי שבת מלכתא - ביער, המנגינות הידועות מהבית החזירו אותי לבית הכנסת בעירנו, ובמצב רוח מרומם גמרתי את התפילה... חזרתי לבונקר, וזחלתי פנימה.. כמה מאושר הייתי יכול להיות, לו היה מקדם פני יהודי ומושיט לי יד, ברכת "שלום עליכם" אבל במקום אור השבת, שהתאים לרגשותיי הפנימיים, מצאתי את כולם ישנים - בחושך. חלק מחברי ישבו שפופים על יד התנור וטגנו תפוחי אדמה".

 

והגעגועים לבית -

 

 

דיכאון השתלט עלי, כל מחשבותיי נסבו עליכם, יקירי שגם אתם בודאי חושבים עלי פה. כולם מצפים, אתם ואני לליל שבת העתיד, שיקרין לביתנו וללבנו את אור השבת וישרה עלינו את אווירת השבת ויאסוף את כולנו בריאים ושלמים - מסביבך, אימא יקרה. כמה יפה אני מתאר לי את כל זה. כמה הייתי מודה לקב"ה להיכנס שוב לבית הכנסת, כמה יהיו כולם שמחים להגיד לכל אלה  ש ל ח מ ו   ל מ ע ן  ש ל ו ם   ה מ ו ל ד ת "שלום עליכם". כמה יקרין בית ההורים בערב חגיגי זה.

 

 

שבת בבית יהודי - בפולין

באוגוסט, הגיע אבא מרקוס החייל לעיירה טושין בסביבות העיר לודז'. בגלל המלחמה שהתנהלה בסביבה לא התקיימו תפילות סדירות בבית הכנסת, והתפילה התקיימה באחד הבתים בסביבה. המדים הגרמנים עוררו חשש, אך הידיעה שמדובר בחיל גרמני-יהודי, הסירה מחיצות. והוא מספר:

 

 

..אחרי כמה דקות עמדתי בין המתפללים שנרגעו כשהודיעו להם - חייל יהודי בא...כאשר גמרו את תפילת שמונה עשרה, כל הנוכחים ברכו אותי ב"שלום עליכם" לבבי... בסוף התפילה ממש התקוטטו בגללי, כל אחד רצה אותי כאורח לשבת...

נכנעתי להחלטת הפרנס והלכתי עם יהודי זה, שחזר השבוע מן החזית הרוסית. בשבת הקודמת הוא היה רחוק ממשפחתו מעבר לוורשה, אבל למזלו - שוחרר שוב. הוא נדר לארח בביתו שלושה חיילים בליל שבת הבאה, אם רק אפשר. ככה באתי לו, כאילו מן השמים. באתי לביתו. הוא היה מאושר שיכול היה לקיים את נדרו, ואני - שמחתי לראות בבית קטן ששון ושמחה על חזרתו הבלתי צפויה (אף כי היה זה חייל שלחם בצבא נגדו - הערת העורכת). הוא ברך את ששת ילדיו, וברך אותי עם אשתו ביחד "שלום עליכם". על אף שהדירה הייתה קטנה, הכל היה בשפע - לכולם , "קידוש" וה"מוציא" הובא בשביל שנינו.

בזמן הסעודה החלפנו רשמים, הוא סיפר על הגיוס של הרוסים, רבים מחייבי הגיוס, לא ידעו בדיוק את מקום התייצבותם, או שלא הופיעו ברשימות משרד הגיוס... כך אבד להם הרבה זמן. בינתיים באנו אנו הגרמנים למדינה, והרבה מהם כבר לא יכלו להתגייס, כי אנחנו לא נתנו להם לעבור את הקווים...

אחרי הסעודה באו השכנים, הם רצו לברך את החוזר מן הגיוס ואותי. מאוד הייתי רוצה להישאר, אבל, החובה  קראה לי בחזרה. הוא נתן לי צידה בשפע. כל כך מאושר היה יהודי זה שיכול היה לקיים את נדרו כ"כ מהר. זו הייתה השבת היפה ביותר במשך המלחמה".

 

 

הנה כי כן, תחושת ה"חובה" והנאמנות לצבא הרייך, ומנגד - הקשר הטבעי החם לאחיו היהודים, בני ארץ כבושה - פולין.

 

מכתב שני, 18 בינואר 1915

במוצאי שבת נצטווה ראש המשלחת מקס מרקוס, להתייצב עם עגלה רתומה לארבעה סוסים ביום ראשון בבוקר. אליו הצטרפו עוד שתי עגלות מכל פלוגה. תפקידם היה להביא לחיילים דברי דואר ולבצע כמה קניות. חיילים וקצינים ביקשו עוד בקשות כמו: נרות, קוניאק, רום, טבק, סיגריות, גפרורים ונפט.

 

הסוסים לא היו רגילים אחד לשני, והעגלה פיגרה, הם נכנסו לבית האיכר והחרימו את עגלתו, תוך הבטחה כשיחזרו - העגלה תושב לבעליה. הדרך הייתה קשה ובוצית, שיירות רבות עברו בדרך זו רתומים לסוסים, להביא תחמושת, מזון ודואר - בשביל הגייסות. דרך של 4 ק"מ עברו ב4- שעות.

 

בעיירה קוניספול -- חנו בכיכר השוק, שם היה מחסן אספקה בו אוחסנו מזון ומכולת. טור על יד טור עמדו שיירות עגלות גרמניות ואוסטריות. במשרד האפסנאות - מקבלים שעורה בשביל הסוסים. מספר אבא החייל:

 

 

 "הלכתי למשרד קצין העיר. הרס"ר קיבל אותי בחביבות עם קוניאק, ביצים ולחמניות, ונתן לי פתק להתאכסן במשרד הדואר הצבאי. שם שכבתי עם העגלונים של הדואר הצבא שהיו חברותיים מאוד. היו להם שמיכות ופרוות בשפע... ישנתי במקום הנוח, על הרבה קש - היטב. אינני מכיר כבר בכלל מה זה לישון במיטה ...אם אני תחת גג חם, אני כבר מאושר.

 

בסיום המבצע הוא מספר:

 

 

"בדרך חזרה עברתי על יד שורה ארוכה של פצועים, שמעתי מהם שגם הגדוד שלי השתתף בקרב, כמעט הרגשתי שלא מילאתי את חובתי, שביליתי פה ימים נעימים בזמן שחברי היו בברד הכדורים ... אמרו לי להשאיר בינתיים את הדואר פה. השלם בא לקראתי ... כאשר ראה את כמות הדואר הגדולה, כמעט חיבק אותי משמחה.

בהשגחתי התחילו בחלוקת הדואר לפי מחלקות ...ברדת הלילה יצאנו למחלקה... היא הגיעה עם הפלוגה למרחק 400 מטר מן העמדות הרוסיות, כשהרוסים הרגישו בהם, ירו לעברם אש חזקה זמן קצר אחרי שהתחפרו ... אחד מן המחלקה שלנו - נהרג ושלושה נפצעו.

פגשתי אותם בחפירות, בהם שהינו 14 יום וגרמתי להם שמחה עצומה".

 

אצל יהודי העיירה קוניספול –

 

 

"בבוקר השכמתי קום וחיפשתי את הדרך לבית הכנסת. אבל שם היה חשוך, כי התפללו בבית המדרש, במבטים סקרניים, כמעט מפוחדים הסתכלו עלי, רק כאשר הוצאתי את התפילין, נרגעו כולם ושמחו".

 

ובמבט של מי שגדל במשמעת הקהילה היהודית הגרמנית, הוא מתבונן בתמיהה ובביקורת:

 

 

"דבר אחד מאוד הפריע לי: כמעט כולם טיילו סביב לבמה וגרמו אי שקט גדול בתפילה. על שאלתי אם זה והעישון שהיה גם פה ושם - נהוג בבית הכנסת, ענו - שזה מותר רק בבית המדרש ולא בבית הכנסת".

 

ועם זאת:

 

 

"כמה הרגשתי את עצמי קרוב ליהודים עניים אלה, שעברו זמנים קשים וסכנות רבות בגלל דתם. קראו לי לעלות לתורה, הרי יום ב' היום, ויכולתי להודות לקב"ה שהביא אותי ברחמיו עד הלום, ונתן לי ע"י תורתו בטחון ותקווה. אחרי התפילה ברכו אותי עוד כמה מתפללים ..."

 

בעיירה זו היה אבא החייל עד לניסיונות התחכמות של יהודים שנאלצו לשרת בפקודת הצבא הכובש:

 

 

"...כשהלכתי לאחר התפילה בכיכר השוק הסתדרה בשורה מחלקה שלמה. אבל לא של חיילים. אלה על פי רוב יהודים זקנים וצעירים וכולם מצוידים באתים, מכושים וכלים דומים. התעניינתי מיד לסיבת ההתקהלות ונודע לי שכל בוקר צריך להתייצב גבר אחד מכל בית לתיקון הדרכים. ביום ד', כשהגעתי רק לבית הכנסת, שמעתי לחישות בין השורות, משהו על הוראת קצין העיר. אחרי התפילה עלה הרב המכובד על הבמה והודיע: רבים מכם השתמטו מעבודת תיקון הדרכים, על ידי ששהו עד הצוהריים בבית המדרש לתפילה. ואמרו שבגלל זה, אינם יכולים לבוא לתיקון הדרכים. אי לכך מצווה קצין העיר, שהתפילה צריכה להיגמר עד השעה 8.00 בבוקר. תפילת מעריב לא תתחיל לפני השעה 6.00 פרט לערב שבת בשעה 4.00. עכשיו אין כבר אפשרות להשתמטות, כי מן העיר יכולים לצאת רק עם רשיון חתום".

 

על פרנסתם מספר אבא החייל:

 

 

"כל בית יהודי נעשה בית תה, שבו מוזגים תה, תה טוב בעשר פרוטות לכוס. נשים וילדים עומדים לפני הדלת ומזמינים בחביבות להיכנס. כך נעניתי להזמנה של נערה נחמדה ומצאתי בבית זה ערב מעניין מאוד. התעניינתי לשמוע מאביה על מצב היהודים וגם הצלחתי לקבל ידיעות שונות... בפולין כל המסחר בידי היהודים, זה פסק בשנה האחרונה, בעזרת כסף של חברות פולניות - מתחילים הפולנים לעמוד על רגליהם ... וכך העוני הולך וגדל. פה בפולין הארץ ההרוסה, האיכר נעשה עני יותר, החייל מקבל משכורת מינימאלית שלא נשאר לו ממנה כלום. רבים מנסים לתקן את המחסור על ידי מכירה של תה ועוגות, לחמניות וסיגרים".

 

 

חינוך יהודי

המפגש הוא גם מפגש בין דרכי חינוך שונות. וכך מתאר איש החינוך של תורת הרב הירש את החינוך בפולין:

 

 

"החינוך היהודי הוא בכי רע, רוב הילדים הולכים לחדר ולומדים מה ששייך להשכלה יהודית. למרבה הצער, הרב הוא איש זקן וחולה שאינו מסוגל להשתתף בחינוך הנוער. ידיעות סותרות שמעתי על היתר ביקור בבית ספר תיכוני, הרבה כנראה, לא נעשה בשטח זה. כנראה הדרישה לחינוך תיכוני וגבוה - אינה גדולה מדי".

 

גם על החזות החיצונית אינו פוסח:

 

 

שאלתי למשל: הרוב הולך עם ציציות בולטות מתחת למקטורן, למה הם הולכים במעיל ארוך וכובע יהודי טיפוסי? האם נאלצים לעשות כך? ענו לי: האבא הלך כך וגם הסבא, אז גם אנו נשארים בזה!

 

 

תיאור משמח ותקווה טובה

חוויה מיוחדת גרמה לו שיחה עם נערה יהודיה מאותה עירה:

 

 

"בארוחת הצוהריים פגשתי בחורה צעירה, על שאתי מי החתן שלה,

השיבה בגאווה : בחור ישיבה.

וממה תתפרנסו?

כן, יש עוד עסק (חנות) טוב.

תשובה זו שמחה אותי עוד יותר.

כל עוד יש לעם הזה אנשים צעירים שבצד הפרנסה שלהם, אינם מזניחים את לימוד התורה. כל עוד הבנות מתגאות - בצעירים אלה, יישאר לעם גרעין חדרי טוב וחזק אפילו שהוא מכוסה בסיגים שונים.

יהי רצון שיבוא במהרה יום הישועה לעם המסכן הזה".

 

ומה הלאה....

מה עלה בגורלם של אותם יהודים ששרתו מתוך תחושת חובה עמוקה בצבא הגרמני?

 

נאמנותם לצבא ול"מולדת" לא עמדה להם: למרות היחלצותם לחזית, ולמרות המספר הנורא של כ12,000- חיילים יהודיים שנפלו במלחמת העולם הראשונה, האמינו מיליוני גרמנים שהיהודים הנחיתו את המפלה לגרמניה ונתנו לה "דקירת סכין בגב".

 

חוקי נירנברג שנחקקו בשנת 1935 הכלילו אותם עם אחיהם. אמנם בחקיקה היה סעיף מיוחד שהתייחס אליהם - "אין לפגוע במעמד בפרנסה, בתעסוקה ובזכויות של יהודים ששרתו בתקופת המלחמה העולמית, או של בנים לחיילים ותיקים", אך סעיף זה נהפך בהדרגה לאות מתה. קבוצה של חיילים ותיקים, פנתה בתזכיר מיוחד להיטלר ותבעה את זכויותיהם - לשווא: גורלם לא היה שונה מגורל אחיהם.

 

ואבא מרקוס החייל המסור - נפצע באחד הקרבות במלחמת העולם הראשונה, קיבל אות הצטיינות - צלב הברזל בצבא הגרמני , ובגלל פציעתו שוחרר מן הצבא.

 

מסירותו ל"מולדת", נאמנותו לצבא, לא עמדו לו בשעת צרה, במלחמת העולם השניה היה בברלין עד 1943, עד אשר גורש יחד עם רבים מיהודי ברלין ל"גיטו המיוחסים" - גטו טרזינשטאט (טרזין), שם מת מרעב בשנת - 1944.