ההסכים ארונה למכור את מקום המקדש? / הרב ד"ר מאיר גרוזמן
לחץ כאן לתצוגת הדפסה

ההסכים ארונה למכור את מקום המקדש?

מחבר: הרב ד"ר מאיר גרוזמן

שמואל ב' כד

שמעתין, גיליון 113, 1993

תקציר: המחבר דן בשאלה: האם מכירת מקום המקדש ע"י ארונה לדוד המלך הייתה מרצונו של ארונה, או האם מכפיה? מסקנתו היא, כי המילה "וישקף" - היא מילת מפתח המביאה אותנו לדעה, כי מכירה זו הייתה מכפיה.

מילות מפתח: ארונה היבוסי; בית המקדש.

ההסכים ארונה למכור את מקום המקדש?

 בערוב ימיו, כאשר פשטה המגיפה בעם בעקבות מפקד האוכלוסין שערך יואב, נצטווה דוד לעלות לגורן ארונה היבוסי, לבנות שם מזבח ולהקריב עליו קרבן ריצוי לה'. וכך מסופר:

"ויבוא גד אל דוד ביום ההוא, ויאמר לו, עלה הקם לה' מזבח בגורן ארונה היבוסי".

 

ודוד אכן ציית להוראה ויצא לגורן ארונה. את אשר התרחש שם ניתן לקרוא בהמשך:

"וישקף ארונה וירא את המלך ואת עבדיו עוברים עליו, ויצא ארונה וישתחו למלך אפיו ארצה. ויאמר ארונה, מדוע בא אדוני המלך אל עבדו? ויאמר דוד, לקנות מעמך את הגורן, לבנות מזבח לה' ותיעצר המגפה מעל העם! ויאמר ארונה אל דוד, יקח, ויעל אדוני המלך הטוב בעיניו. ראה הבקר לעולה והמוריגים וכלי הבקר לעצים, הכל נתן ארונה המלך למלך. ויאמר ארונה אל המלך, ה' אלקים ירצך. ויאמר המלך אל ארונה, לא, כי קנו אקנה מאותך במחיר, ולא אעלה לה' אלוקי עולות חינם. ויקן דוד את הגורן ואת הבקר בכסף שקלים חמישים. ויבן שם דוד מזבח לה', ויעל עולות ושלמים, ויעתר ה' לארץ ותיעצר המגפה מעל ישראל" (שמואל ב' כ"ד, יח-כה).

 

עם קריאת הסיפור מתקבל הרושם, שארונה היבוסי הוא אדם נימוסי, השופע דברי חיבה, הערצה וויתור. תחילה הוא משתחווה לדוד אפיים ארצה ומכנה את עצמו "עבד", ולבסוף הוא מציע לו חינם את הגורן, את בעלי החיים ואת כל הכלים הנתונים, בתוספת ברכת איחולים כי "ה' א-לוהיך ירצך". ארונה מצטייר כאן כאיש ידידותי מאוד, סימפאטי וכנוע, המבין היטב את דרכי המלך והעם, והוא בא לקראתו ברוחב לב וב"שמחת נתינה". אולם "מעקב" אחר מילה אחת שבקטע עשוי לשנות את דעתנו על ארונה - "נדיב הלב". כוונתנו למלה "וישקף".

 

רבי אלכסנדרי אמר:

"שבכל מקום שנאמר בו השקפה - לשון צער הוא... חוץ מזו: 'השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל'" (דברים כ"ו, טו).

הסיבה לכך: מצות מעשרות. מצוה זו, שבמסגרתה מופיע הפסוק "השקיפה", מעניקה ברכה למקיימיה ובכך היא הופכת את הצער לשמחה (תנחומא תשא י"ד, והמקבילה בשמות רבה מ"א, א ורש"י לבראשית י"ח, טז).

 

ברם, מתוך עיון במספר מקבילות שבתנ"ך ניתן להסיק, שרבי אלכסנדרי, באומרו "לשון צער" אינו מתכוון לומר, שבכל מקום שבו מופיע הפועל "שקף" משמעו, שהמשקיף רואה אירוע, מתבונן בו ומצטער, ואילו פעילותו אינה אלא פעילות פאסיבית. לא כן. רבי אלכסנדר התכוון לומר, שהשימוש בפועל "שקף" בא לומר, שהמשקיף הוא אקטיבי ופעיל, בהסתכלותו הוא "יוצר" את הצער, הוא מביא אותו, הוא גורם להופעתו; ודוגמאות לכך לא חסרות.

 

כאשר התורה מספרת על שלושת אורחיו של אברהם שהשקיפו לעבר סדום:

"וישקיפו על פני סדום" (בראשית י"ח, טז)

היא מתכוונת, אולי, לומר, שאנשים אלה "יצרו" את האירוע המצער והם אחראים לו. וכאשר התורה מספרת, כי ה' השקיף באשמורת הבוקר אל עבר המצרים:

"וישקף ה' אל מחנה מצרים בעמוד אש וענן" (שמות י"ד, כד),

היא מתכוונת לומר, שה' השקיף עליהם כדי להביא עליהם את האסון (רש"י ד"ה "וישקף"). והלא כך נאמר במשפט הסמוך: "ויהם את מחנה מצרים"! וכך גם בסיפור העוסק בהפלתה של מלכות אחאב ובעלייתו של יהוא לשלטון. על מה שהתרחש בחצר המלוכה כאשר הופיע שם יהוא, ואיזבל המופתעת קראה לעברו מן החלון: "זמרי הורג אדוניו" - מסופר כך:

"וישא פניו אל החלון ויאמר: מי איתי מי? וישקיפו אליו שנים שלשה סריסים. ויאמר: שימטוה! וישמטוה, ויז מדמה אל הקיר ואל הסוסים וירמסנה" (מלכים ב' ט', לב-לג).

אף כאן ברור כי "המשקיפים" היו אקטיביים והם ש"יצרו" את האסון: הם שהרגו את איזבל והם שסייעו להשתלטותו של יהוא.

 

בעקבות הנחה זו אפשר להאיר מספר מקראות, סתומים, שכוונתם בנושא זה לא ברורה די הצורך:

א. אברהם, כידוע, התייצב לימינה של העיר סדום והעתיר לה' בעדה. הוא טען:

"חלילה לך מעשות כדבר הזה להמית צדיק עם רשע... חלילה לך, השופט כל הארץ לא יעשה משפט"?

וה' השיב לו:

"אם אמצא בסדום חמישים צדיקים בתוך העיר ונשאתי לכל המקום בעבורם" (בראשית י"ח, כה-לב).

לאחר מכן הסכים ה' לשאת לעיר גם עבור ארבעים וחמישה, גם עבור ארבעים, שלושים, עשרים ואף עשרה; אך אלה, כידוע, לא נמצאו. סופו של דבר, שה' הפך את סדום ואת בנותיה. עמדת ה' בפרשה זו ברורה והתוצאות נראו לעין. אך מה הייתה עמדת אברהם לאחר תשובת ה'? האם שוכנע? האם הסכים להפיכה זו ולהמטרת גרפית ואש מן השמים? לכאורה אין במקרא כל מילה על כך ותגובתו של אברהם נותרה עלומה. אך לאור הנאמר לעיל יש ויש. שהרי לאחר מכן נאמר:

"וישכם אברהם בבוקר אל המקום אשר עמד שם את פני ה'. וישקף על פני סדום ועמורה ועל כל פני ארץ הככר, וירא והנה עלה קיטור הארץ כקיטור הכבשן" (שם, שם כז-כח).

מילה זו "וישקף" אומרת, כי אברהם תמך בהפיכה זו ואולי אף "השתתף" בה, אם לא באופן פיזי, הרי בתמיכה מוסרית כדברי הספורנו: "וישקף - השקפת איבה על רוב פשעם".

 

ב. כאשר יצחק הגיע בלווית רבקה אל אבימלך לגרר, הוא הצהיר עליה, כי אחותו היא. מה שהתרחש לאחר מכן מסופר בתורה:

"ויהי כי ארכו לו שם הימים, וישקף אבימלך מלך פלשתים בעד החלון וירא והנה יצחק מצחק את רבקה אשתו. ויקרא אבימלך ליצחק ויאמר, אך הנה אשתך היא, ואיך אמרת אחותי היא"? (בראשית כ"ו, ח-ט).

השקפה זו של אבימלך לתוך דירתו של יצחק אינה הצצה סתמית שמקורה בסקרנות. לאור הנאמר לעיל ניתן להניח גם כאן, כי המילה "וישקף" שובצה כאן כדי לרמוז, שאבימלך בלש אחרי יצחק ורבקה כדי לצערם ולהציק להם. אפשר שאריכות הימים גרמה, שהאורחים נראו לו כטרחנים והוא חיפש תואנה להיפטר מהם, כפי שאמנם עשה מאוחר יותר, כאשר הורה ליצחק: "לך מעמנו, כי עצמת ממנו מאד". לחילופין אפשר לומר, כי אבימלך החליט ליטול לעצמו את רבקה בכוח הזרוע (כפי שהוא עצמו מודה: "כמעט שכב אחד העם את אשתך"), אך נמנע לעשות כן כל עוד לא בירר לעצמו את מעמדה האישי. בין כך ובין כך - מאפשרת המילה "וישקף" להבין את מגמותיו של מלך זה כלפי אורחיו ומסייעת לסלק את מעטה התמימות שעטה על פניו.

 

ג. באותו אירוע שכבר הוזכר לעיל בדבר השתלטותו של יהוא על הממלכה נאמר:

"ויבוא יהוא יזרעאלה ואיזבל שמעה ותשם בפוך עיניו ותיטיב את ראשה ותשקף בעד החלון. ויהוא בא בשער ותאמר: השלום זמרי הורג אדוניו" (מלכים ב' ט', ל-לא).

הפרשנים סבורים, שאיזבל החליטה להחניף למהפכן הזה והשתדלה למצוא חן בעיניו כדי שישאנה. נתינת הפוך בעיניים והטבת הראש מעידים על כך. אך מה פשר הקריאה: "השלום זמרי הורג אדוניו? האין כאן התגרות ביהוא? האין בהזכרת "זמרי" ככינוי ליהוא משום סתירה למעשיה הקודמים?

 

רש"י, שהבחין בסתירה זו, פירש את דבריה כך:

"אם הרגת את אדוניך - אין זה דבר חדש, שהרי זמרי גם הוא הרג את אלה בן בעשא" (מלכים א' ט"ז, ח-י).

לדעתו, יש לראות גם במלים אלו דברי חנפנות, התרפסות וסלחנות, והסתירה, לדידו, נעלמה. אך לדידנו ניתן לפרש קטע זה באור אחר ושוב - בעזרת המלה "ותשקף", המאפשרת, כאמור, לחשוף את מגמותיה של איזבל. גברת זו התכוונה, כנראה, לצאת נגד יהוא, להתייצב כנגדו ולבלום את השתלטותו. בשעה זו, כאשר היא נדרשת לנהוג אבילות וכניעה בעקבות מות בעלה, באים, אולי, הטיפוח העצמי, הטבת הראש וההתגנדרות החיצונית להפגין עליונות, שלטון וכושר נחישות. המלים "שלום זמרי הורג אדוניו" - מהוות התגרות ובוז, ומצביעות על עמדתה כלפי רוצח המלך (ראה: פירשו השני של הרלב"ג). במילים אלו היא משווה אותו לרוצח אחר, שקדם לו, ורומזת לו שסופו יהיה כסופו של זה. לא פלא אפוא, אם תגובתו הספונטאנית הייתה: "שימטוה"! ולאחר מכן כשההוראה בוצעה והיא הושלכה אל הרצפה הוא רמס אותה בבוז מופגן.

 

דברי רבי אלכסנדרי כפי שהוסברו לעיל נכונים, כנראה, גם כאשר הפועל "שקף" מופיע בצורת נפעל. ניתן לומר, כי גם בהטיה זו מדובר ב"השקפה" של צער, של סבל, וכי "ההישקפות" עצמה היא זו שגורמת לכך. הדוגמאות להלן תבהרנה הצעה זו:

 

א. דבורה הנביאה מספרת בשירתה על ניצחון ישראל במלחמתו נגד כנען ועל גבורתה של יעל אשת חבר הקיני נגד סיסרא - שר צבא האויב. בין השאר היא אומרת:

"בעד החלון נשקפה ותיבב אם סיסרא, בעד האשנב, מדוע בושש רכבו לבוא? מדוע אחרו פעמי מרכבותיו"? (שופטים ה', כח).

לא נאמר כאן: "בעד החלון השקיפה אם סיסרא". לו היה נאמר כך היינו נזקקים לפרש, שבהסתכלות זו היא זו שגרמה צער וסבל למאן-דהוא. אך ההפך הוא הנכון: לה, לאם סיסרא, נגרם צער וסבל. היא הייתה למודה, שבכל יום בשעה השלישית או הרביעית בא בנה אליה; והנה עתה לא הגיע גם בשעה השישית ("בושש" - בא-שש. ראה: בראשית רבה י"ח, ו). המלה "נשקפה" בנפעל, אומרת כאן, כי ההסתכלות וההבטה החוצה, והצפייה לכיוון האופק תוך כדי ציפייה שבנה, שבושש לבוא, יופיע פתאום, הן שהביאו עליה את הצער ואת הסבל.

 

ב. כך גם במעשה עם מיכל אשת דוד. בפסוק נאמר: "והיה ארון ה' בא עיר דוד ומיכל בת שאול נשקפה בעד החלון ותרא את המלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה' ותבז לו בלבה" (שמואל ב' ו', טז ודבה"י א' ט"ו, כט). אף כאן מופיעה "נשקפה" בנפעל ולא "ותשקף" בהפעיל. הסיבה: היא לא התכוונה במעשה זה לצער או לגרום למישהו סבל. המלה "נשקפה" תואמת כאן יותר, כי, כאמור, היא רומזת על סבל שנגרם לה במעשה זה, ועל צער שנתהווה אצלה בהבטה זו. והפסוק: "ולמיכל בת שאול לא היה לה ילד עד יום מותה" (שם, שם, כג) מצביע על צערה זה (וראה בסנהדרין כ"א, ע"א).

 

ג. כך ניתן גם להסביר את דבריו של שלמה, בהוכיחו את הנער לבל יתפתה לדבריו של הזונה. הוא הוא אומר:

"לשמרך מאשה זרה, מנכריה אמריה החליקה. כי בחלון ביתי, בעד אשנבי נשקפתי וארא בפתאים, אבינה בבנים, נער חסר לב" (משלי ז', ה-ז).

בקטע זה מבקש החכם לשמור על הנער מפני אשה זרה, מפני נכריה מפתה. הוא מספר, כי ראה דרך חלון ביתו כיצד נגרר הנער חסר הלב אחר נשים מפתות. והתוצאה:

"רבים חללים הפילה ועצומים כל הרוגיה, (שם, שם כו).

אף כאן הוא משתמש במלה "נשקפתי", בנפעל אף שהמילה "השקפתי" מתאימה יותר! אך לאור הדברים דלעיל יבוא אף מקרה זה על מקומו. לו היה אומר "השקפתי", היה משמעו - גרמתי צער בהשקפה זו, אך מכיון שמדובר בצער הנגרם לחכם עצמו ולא לזולת, והוא התהווה מן ההסתכלות דרך החלון, מהבטה על הצעירים הפתאים, חסרי החכמה, לפיכך השתמש כאן ב"נשקפתי", בנפעל.

 

עתה נשוב אל דוד הקונה את גורן ארונה. בהגיעו אל הגורן הוא נפגש עם בעל המקום. ואז: "וישקף ארונה וירא את המלך ואת עבדיו עוברים עליו". המקרא העדיף כאן את המלה "וישקף" על פני המילה "וירא" או "ויבט". כי בעזרת מלה זו רצה המקרא להסביר את מחשבותיו של ארונה ולחשוף את מצב רוחו ואולי גם את מזימותיו. ארונה כלל לא היה איש נדיב הנוהג בממונו ברוחב לב ובפזרנות. אבירותו, המשתקפת, כביכול, מהמשך הפסוקים אינה אלא משחק, צביעות, מעין "אחד בפה ואחד בלב".

 

ארונה מכנה אמנם את עצמו בתואר "עבד": "מדוע בא אדוני המלך אל עבדו"; אך בהמשך הוא אומר: "הכל נתן ארונה המלך למלך". ייתכן שהמקרא המבקש לרמוז, כי איש זה שהיה אולי מלך יבוס עד לכיבושה בידי דוד לא השלים עדיין עם נפילתו, ואף שהמשיך להתגורר בנחלתו שבירושלים וקיבל על עצמו, מחוסר ברירה, את שלטונו של דוד, לא העריצו ולא נכנע לו. אפשר שנטר לו איבה וציפה ליום, שבו יוכל לשוב למלוכה. האין זה אפשרי, לאור זאת, שארונה התמלא זעם לנוכח "פלישתם של דוד ועבדיו אל תוך נחלתו? נכון, ארונה משתחווה, מגלה, כביכול, הכנעה ונדיבות לב, אך המלה "וישקף" רומזת, כאמור, על כוונות זדוניות המסתתרות מאחורי לשון חלקה זו.

 

"רצונו" של ארונה לתת את הכל למלך אינו אלא ביטוי לכעס ולזעם. כאילו אמר ביאוש: אתה השליט, קח לך את אשר אתה רואה, את הכל! כלום יכול אני למנוע זאת ממך? הן באת לקחת - קח! המשפט: "ראה הבקר לעולה והמוריגים וכלי הבקר לעצים - הכל נתן ארונה המלך למלך" - נשמע יותר כקינת חיסול אומללה ולא כהצהרת נדיבות והושטת עזרה. חקלאי אינו ממהר, תוך כדי עבודתו בגורן, לתת את הכל: לשחוט, לפרק, לגדוע, לעקור לשרוף ולהסתלק. אם יעשה זאת, הוא יעשה זאת מתוך כפיה, הכרח, אונס ובוודאי מתוך יאוש; לפיכך אין לראות בדברי ארונה אלא התרסה וזעם ולא נדיבות ואבירות.

 

דוד הבחין ודאי בנימה זועמת זאת ולפיכך השיב בפייסנות - בדברים ובממון. ופייסנות זו עשתה את שלה: דוד רכש את המקום, ארונה לא נקט כל פעולה נגד דוד. אך אין בכך כדי להסתיר את המחשבות הזדוניות שחלפו במוחו של ארונה במהלך השיחה עם דוד. המלה "וישקף", כאמור, רומזת על כך.

 

עתה ניתן להסביר את המקבילה למעשה הנ"ל, המופיעה בדברי הימים א' כ"א, כא. שם מופיעה המלה "ויבט" במקום המלה "וישקף":

"ויבוא דויד עד ארנן ויבט ארנן וירא את דויד ויצא מן הגורן וישתחו לדויד אפים ארצה".

החלפה זו אינה מקרית. לאור הנאמר לעיל ניתן להציע ולומר, כי המספר שבדברי הימים שינה והשתמש במלה "רכה" יותר מתוך רצון לרמוז, כי בסופו של דבר הפך ה"וישקף" ל"ויבט". לאמור: הרצון לצער ולהזיק לא בא לידי מימוש וביצוע, והמחשבה הרעה, שאותה חשב ארונה, כאילו לא הייתה. דבריו הפייסניים של דוד והממון ששולם עשו את שלהם וגורן ארונה עבר לידיו של דוד.