פסקי הלכות עד ל"שולחן ערוך" / הרב מרדכי פוגלמאן
לחץ כאן לתצוגת הדפסה

פסקי הלכות עד ל"שולחן ערוך"

מחבר: הרב מרדכי פוגלמאן

סיני, גיליון נ"ט, 1966

תוכן המאמר:
א. ספרי פסקי הלכות בימי המשנה והתלמוד
ב. ספרי פסקי הלכות מימי הגאונים
א. השם: שולחן ערוך
ב. מיבנה ה"שולחן ערוך"
ג. בשביל מי נועד השולחן ערוך?
ד. חלוקת לימוד השולחן ערוך לשלושים יום
ה. מתי סיים הר"י קארו את השולחן ערוך?
ו. באר הגולה של מהר"מ רבקש
ז. "בעל השולחן ערוך"


תקציר: המאמר סוקר את ספרי ההלכות בימי המשנה והתלמוד, הגאונים, ומתעכב בתיאור השלחן ערוך, מקומו ומעמדו.

מילות מפתח: ספרי הלכה, פסקי הלכה, גאונים, שולחן ערוך, שלחן ערוך, באר הגולה.

פסקי הלכות עד ל"שולחן ערוך"

 א. ספרי פסקי הלכות בימי המשנה והתלמוד

כלל גדול נקבע בימי התנאים והאמוראים: "דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן בעל פה, דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרן בכתב" (גיטין ס, ב; תמורה יד, ב). אולם, כלל עקרוני זה לא היה יכול להישמר במלואו, כמו שהתירו לכתוב "מגילות סתרים" (שבת ו, ב, ופרש"י שם, ד"ה מגילת סתרים); אגרות בהלכה "אתי איגרתא ממערבא" (שם קטו, א; בבא בתרא מא, ב; שבועות מח, ב; סנהדרין כט, א) וגם אגדה, כדי שלא ישתכחו ומשום 'עת לעשות לה' הפרו תורתך' (תמורה שם). כמו כן מסתבר התירו לכתוב כבר בימים ההם הלכות פסוקות שמהם הורו מורי הוראות לעם בעל פה. יעויין רמב"ם בהקדמתו למשנה תורה; פסקי תוספות למנחות אות עו; הקדמת בעל העיטור לח"א; אור זרוע א-ב, אות מט; תוספות ישנים ליומא ע, א, ד"ה ובעשור.

 

יש להניח, כי הדרשות שהחכמים היו דורשים בימים ההם בציבור בשבתות, בימים טובים וגם ביום הכיפורים, "פרקא" בלשון הגמרא, שהיו בעיקר הוראות להלכה למעשה (יעויין, לדוגמא, פסחים מב, א; נ, א; יומא עז, ב; ביצה ד, א; נדרים כג, ב; חולין טו, א, ועוד. יעוין פרש"י שבת קטו, א, ד"ה בין שאין קורין בהן: "ובשבת היו דורשין דרשה לבעלי בתים שעסוקין במלאכה כל ימות החול ובתוך הדרשה היו מורין להן הלכות איסור והיתר") - היו מאוספי הלכות פסוקות בכתב.

 

מורי ההוראות שבזמן התלמודים, היו מורים לפי הכללים שנקבעו בימי האמוראים ונזכרו במשא ומתן של התלמודים. כללי הפסיקה וההוראה אוספו עם חתימת התלמוד בימי הסבוראים ב"סדר תנאים ואמוראים" ובספרי הכללים שבדורות הגאונים ולאחריהם.

 

כלל יסודי שנקבע בהוראת הלכות פסוקות הוא: "אין למדין הלכה לא מפי תלמוד ולא מפי מעשה, עד שיאמרו לו הלכה למעשה". בבא בתרא קל, ב. יעויין רשב"ם שם, ד"ה עד; נדה ז, ב; ירושלמי פאה פ"א, ה"ה. ההדגשה היא, שההלכה צריכה להיות הלכה למעשה, מפני שהיו כמה הלכות שנקבעו כהלכה - ואין מורין כן. יעויין שבת יט, א; נד, א; ביצה כח, ב; ירושלמי ברכות פ"א, ה"ו; מועד קטן פ"ג, ה"ה; נדה ספ"ב. במחקרי: הלכה למעשה - הלכה ואין מורין כן ב"הצפה לחכמת ישראל" שנת תרצ"א הרחבתי את הדיבור על כך.

 

מיום שאוסף וגובש סופית בכתב התלמוד בבלי בימי הסבוראים, הורו מורי הוראות ודיינים ישירות ממסקנות התלמוד. אולם אנו משערים שבימים ההם התחילו להיכתב אוספי הלכות פסוקות. לא נמסרו לנו שמות ספרי ההלכות הפסוקות ומחבריהם שחוברו אז בכתב. כנראה, שלאוספי ההלכות הפסוקות שבימים ההם לא היתה צורה וסדר של ספרים. היו רק רשימות ומגילות, שנעזרו בהם מורי ההוראה בפסיקתם.

 

ב. ספרי פסקי הלכות מימי הגאונים

בימי הגאונים התחילו להיכתב ספרי הלכות פסוקות, שמהם הורו מורי ההוראות. ואלה הם שמות ספרי ההלכות הפסוקות ומחבריהם, מימי הגאונים עד השולחן ערוך של מרן ר' יוסף קארו:

א. ספר הלכות גדולות מאת ר' שמעון קייאירא או רב יהודאי גאון.

ב. ספר שאלתות מאת רב אחאי גאון.

ג. הלכות פסוקות מאת רב יהודאי גאון.

ד. אוספי הלכות פסוקות בשמות: הלכות קצובות, הלכות קטועות, הלכות פסוקות, וכדומה.

ה. סדר רב עמרם גאון.

ו. סדר רב סעדיה גאון.

ז. הלכות רבינו יצחק אלפסי.

ח. הלכות ר' יצחק אבן גאות.

ט. תקנות רבינו גרשום מאור הגולה.

י. ספר העתים מאת הנשיא רבינו יהודה בר ברזילי מברצלונה.

יא. ספר האשכול מאת רבינו אברהם בן יצחק אב בית דין בנרבונה.

יב. ספר העיטור מאת רבינו יצחק בר אבא מרי ממרשיליא.

יג. ספר הפרד"ס מאת רש"י.

יד. ספר האורה מאת רש"י.

טו. סידור רש"י.

טז. משנה תורה מאת הרמב"ם.

יז. ספר המצות מאת הרמב"ם.

יח. מחזור ויטרי מאת ר' שמחה, תלמידו של רש"י.

יט. מחזורים, אוספי דינים ופסקים בתפילות וברכות, נזכרו בתוספות שבת קיד, ב ד"ה אמאי ליתקע.

כ. ספר הישר מאת ר"ת.

כא. ספר התרומה מאת רבינו ברוך.

כב. הלכות הרמב"ן.

כג. ספר ראב"ן.

כד. ספר ראבי"ה.

כה. פסקי תוספות.

כו. ספר יראים מאת רבינו אליעזר ממיץ.

כז. ספר הרוקח מאת רבינו אלעזר מגרמיזא.

כח. ספר אור זרוע מאת רבינו יצחק מווינא.

כט. ספר תורת הבית הארוך והקצר מאת הרשב"א.

ל. ספר איסור והיתר הארוך מאת ר' יונה מגירונה.

לא. ספר בית הבחירה על מסכתות הבבלי מאת רבינו מנחם המאירי.

לב. ספר מצות גדול מאת רבינו משה מקוצי.

לג. ספר מצות קטן מאת ר"י מקורביל.

לד. ספר המנהיג מאת רבינו אברהם בר נתן הירחי.

לה. פסקי מהר"ם מרוטנבורג.

לו. פסקי הרא"ש.

לז. ספר מרדכי.

לח. ספר החינוך מאת רבינו אהרן הלוי.

לט. ספר ארחות חיים מאת רבינו אהרן הכהן מלוניל.

מ. ספר מישרים ותולדות אדם וחוה מאת רבינו ירוחם בר' משולם מפרובינציה.

מא. ספר ארבעה טורים מאת רבינו יעקב.

מב. ספר פסקי דינים מאת ר' מנחם מרקנאטי.

מג. ספר תפילות וברכות מאת ר' דוד אבודרהם.

מד. ספר שערי תורא מאת רבינו יצחק מדורא.

מה. ספר כלבו.

מו. שבלי הלקט מאת רבינו צדקיהו ב"ר אברהם הרופא מרומא.

מז. ספר תניא רבתי. מחברו היה בן דורו של בעל שבלי הלקט. התניא רבתי מלוקט ברובו מן הספר שבלי הלקט.

מח. ספר האגור מאת ר' יעקב לנדא.

מט. ספר תשב"ץ, פסקי דינים מאת רבינו שמשון בר' צדוק, מלוקטים ממנהגים, פסקים ודינים של רבו מהר"ם מרוטנבורג.

נ. ספר מנהגים רבי מהר"ם בר' ברוך מרוטנבורג, יצא לאור ראשונה על ידי רבי ישראל שנהב-אלפנביין (ז"ל), ניו-יורק, תפרח"י.

נא. ספר צדה לדרך, מאת ר' מנחם אבן זרח, תלמיד ר' יהודה בן הרא"ש.

נב. ספר המנהגים, מאת ר' אברהם קלוזנר.

נג. ספר מהרי"ל. הזכרנו את ספרי פסקי הלכות בלבד מימי הגאונים עד מרן ר' יוסף קארו, בעל השולחן ערוך.

לא עמדנו על מהותם וחשיבותם בהוראת הלכה למעשה. לא נקבנו את ספרי השו"ת, את הפסקים שבמפרשים וחידושים על התלמוד, כמו הרשב"ם, ספר המאור לרז"ה, הר"ן; הריטב"א ועוד.

 

אחרי הופעת הספר משנה תורה של הרמב"ם חוברו ספרי הלכות פסוקות רבי משקל, מחבריהם הכירו במעופו של הנשר הגדול, הזכירוהו פעמים רבות ומסתמכים עליו בהרבה מפסקיו בספרו הגדול. אבל חלקו על הרבה מפסקיו, במיוחד התנגדו לשיטת ולמיבנה ספרו, בו הוא פוסק הלכות פסוקות ללא ציון מקורותיהן בתלמודים ובפוסקים שלפניו. יעויין בהשגת הראב"ד על הקדמת הרמב"ם למשנה תורה; בהקדמת רבינו משה מקוצי לספר מצות גדול ובהקדמת רבינו מנחם המאירי לבית הבחירה. ולכן חוברו על ידיהם ספרי פסקי הלכות, בהם הם מביאים מקורות וראיות לפסקי ההלכה. וזהו מיבנה הספרים: תורת הבית הארוך של הרשב"א, ארבעת הטורים של רבינו יעקב, מישרים ותולדות אדם וחוה של רבינו ירוחם, אור זרוע של רבינו יצחק מווינא וארחות חיים של רבינו אהרן הכהן מלוניל.

 

 

 

ה"שולחן ערוך"

 

א. השם: שולחן ערוך

מקור השם "שולחן ערוך" הוא במכילתא למשפטים על הפסוק: 'ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם' - "יכול שונין ולא יודעין? תלמוד לומר: 'ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם', ערכם לפניהם כשלחן ערוך" ובפרש"י על התורה: "כשלחן הערוך ומוכן לאכול לפני האדם...".

 

יעויין קידושין מו, ב: "א"ר יוחנן, הרי שלחן והרי בשר והרי סכין ואין לנו מה לאכול". ומעין זה בירושלמי שקלים פ"ה, ה"א: "ר' חגי בשם ר' שמואל בר נחמן, הראשונים חרשו וזרעו ניכשו... לשו קיטפו ואפו ואנו אין לנו מה לאכול".

 

השם: "שולחן ערוך" נמצא גם בספרי לפנחס, פיסקא קלו: 'ויאמר ה' אליו זאת הארץ' - "ר' עקיבא אומר, מגיד הכתוב שהראהו המקום למשה את כל חדרי ארץ ישראל כשלחן ערוך, שנאמר: 'ויראהו ה' את כל הארץ'".

 

לאמיתו של דבר לא היה הר"י קארו הראשון שהשתמש בשם "שולחן ערוך" לאוסף פסקי הלכות. יעויין ברמב"ן לויקרא כה, ט: 'ביום הכיפורים' - "ממשמע שנאמר 'ביום הכיפורים', איני יודע שהוא 'בעשור לחודש', אלא תקיעת בעשור לחודש דוחה שבת בכל ארצכם... לשון רש"י. והנה הרב מפני בקיאותו בתלמוד והכל לפניו כשולחן ערוך אינו חושש וסותם הברייתות". וכן הרשב"א בהקדמתו לתורת הבית: "כי הספרים מקום נהרים, ולא ישיגו בימים קצרים, ילינו בכפרים ללקט פנינים, מספרי הגמרא מדברי הגמרא הראשונים, והתאוו תאוה מקצתם, לפתוח להם שער ויצאו בו ידי חובתם, ולערוך לפניהם שלחן, בענין איסור והיתר, באשר הם צריכים ימים ולילות".

 

ב. מיבנה ה"שולחן ערוך"

ה"שולחן ערוך" הוא ספר חוקים. כלומר, ספר הלכות פסוקות, "הלכה פסוקה באין אומר ודברים" (מדברי מרן בהקדמתו ל"שולחן ערוך"). מבחינת המיבנה החיצוני הולך מרן בשולחן ערוך בעקבות רבינו יעקב בעל הטורים ומשתמש באותם המונחים ובאותה החלוקה, ומבחינת השיטה והמיבנה הפנימיים הוא הולך בעקבות ה"משנה תורה" של הרמב"ם והוא ספר חוקים ללא ציון מקורות.

 

בבית יוסף לטורים הביא מרן את המקורות של הטורים והם: משנה, ברייתא ותוספתא, תלמוד בבלי וירושלמי, מדרשות ההלכה, רוב ספרי פסקי הלכות שהזכרנו למעלה.

 

ממקורות אלה ומתוספת שו"ת, חידושים ופירושים של הראשונים ומעיקרי פסקיו ומסקנותיו בבית יוסף הוקם וגובש השולחן ערוך.

 

אמנם, נשען מרן הב"י בהוראותיו, לפי הקדמתו לבית יוסף על שלושת עמודי ההוראה: הרי"ף, הרמב"ם והרא"ש, אבל הרוח החיה בהוראותיו הן הוראות הרמב"ם והן הן הקובעות בהרבה בשולחן ערוך.

 

ולכן הוסיף רבינו משה איסרליש הגהות לשולחן ערוך, בהן הוא מכריע ופוסק כחכמי צרפת ואשכנז (יעויין הקדמתו לשולחן ערוך). זה היה גם המניע לחיבור "דרכי משה" על הטורים ולחיבור ספרו "תורת חטאת" על איסור והיתר, שחיבר כתוספת לספר "שערי דורא" מאת הר"י מדורא.

 

כשם שלא הביא מרן מקורות בשולחן ערוך, כן לא הביא הרמ"א מקורות להגהותיו על השולחן ערוך. המקורות בהגהותיו הוכנסו אחר כך על ידי חכמי תורה בלתי נודעים, בעיקר מ"דרכי משה" על הטורים. יעויין ברכי יוסף להרחיד"א או"ח סי' עח, אות ג, ויעיר אוזן מערכת נ, אות טו ושד"ח כללי הפוסקים, כללי הרמ"א סימן יד.

 

"יש אומרים", "יש מי שאומר", "יש מי שכותב" בהקדמתו לשולחן ערוך כותב מרן: "וישעשעו נפשם בהגותם בספר זה, אשר כולו מחמדים הלכה פסוקה באין אומר ואין דברים, וקראתי ספר זה שולחן ערוך, כי בו ימצא ההוגה כל מיני מטעמים ערוכים בכל ושמורים, סדורים וברורים". כלומר, שולחן ערוך הוא אוסף של הלכות פסוקות "באין אומר ודברים" - בלי ויכוחים ושקליא וטריא, אלא, "ערוכים בכל ושמורים, סדורים וברורים" - הכל מוכן וערוך בו להוראת הלכה למעשה, כשולחן שעליו מוכנים וערוכים כל מיני מזונות ומאכלים וכל הניגש לשולחן יכול לסעוד את לבו מיד, ללא טירחה וחיפוש.

 

על זה יש להעיר, כי פסקי השולחן ערוך אינם כולם הלכות פסוקות ממש. לפי מהותה ושיטתה של ההלכה הפסוקה צריך להורות ולפסוק בה כאחת הדעות. בספר חוקים ופסקים אין המחוקק מביא לה מקורות ולא חילוקי דעות. כאן אין מקום לויכוחים ולחילוקי דעות. כאן הוא פוסק ומכריע להלכה למעשה כדעה אחת. וזוהי שיטתו של הרמב"ם במשנה תורה. אמנם, מכמה בחינות הולך מרן בשולחן ערוך בעקבות מתכונת "משנה תורה" של הרמב"ם.

 

ברם, בצורת הפסיקה אין מרן הולך בעקביות בשיטת הרמב"ם ב"משנה תורה". הרבה פעמים אינו פוסק כדעה אחת שבמחלוקת התנאים והאמוראים או של הפוסקים הראשונים. הרבה פעמים הוא מביא בשולחן ערוך שתי דעות ואינו מכריע ביניהן. בארבעת חלקי השולחן ערוך הוא מביא עשרות פעמים שתי דעות כפסק ההלכה בצורות שונות. לפעמים הוא מביא את פסק ההלכה סתם ואח"כ מסיק: "ויש אומרים", או: "ויש מי שאומר". לפעמים הוא התחיל ב"יש אומרים" ומסיק ב"ויש אומרים", או: "ויש מי שאומר". לפעמים הוא מתחיל ב"יש אומרים" ומסיק ב"ויש אומרים", או ב"יש מי שכותב".

 

עלינו לעמוד על כך, למה במקומות מסוימים לא הכריע מרן בסתם כאחת הדעות, כמו שנוהג ברוב המקומות בשולחן ערוך, אלא הביא שתי הדעות ללא הכרעה והשאיר את הפסיקה וההכרעה ללומד ולמורה מתוך השולחן ערוך. בכך ניטלו מן הפסיקה שלו באותם המקומות המעוף וההוד של ההלכה הפסוקה, התקיפה והקובעת.

 

אמנם, גדולי הפוסקים והמפרשים שלאחריו קובעים מעין כללים בכוונתו הפסקנית של השולחן ערוך, במקומות שמובאות בו שתי דעות ללא הכרעה. יעויין יד מלאכי, כללי השולחן ערוך סי' ט-יג, שאסף כל המקומות האלה ומביא את הכללים שגובשו בכנסת הגדולה; סמ"ע; נחפה בכסף; שו"ת גנת ורדים; כללי השולחן ערוך סי' יג. אולם על ידי זה טרם מצאנו פתרון לשאלתנו: למה במקומות רבים בשולחן ערוך אין מרן פוסק כדעה אחת, אלא מביא שתים-שלוש דעות בצורות שונות, ללא פסיקה מובהקת.

 

ג. בשביל מי נועד השולחן ערוך?

ה"ר יום טוב צהלון כתב בשו"ת סי' סז, שמרן כתב את השולחן ערוך לקטנים ועמי הארץ. על זה משיג בספר יד מלאכי, כללי השו"ע, סי' ב ואומר, כי מתוך דברי הקדמתו של הר"י קארו לשלחן ערוך רואים כי כתב את השולחן ערוך גם לחכמים מורי הוראות. כי אלה הם דבריו שם:

"ראיתי כי טוב ללקוט שושני ספירי אמריו בדרך קצרה בלשון צח וכולל יפה ונעים, למען תהיה תורת ה' תמימה שגורה בפי כל איש ישראל, כי כאשר ישאלו לתלמיד חכם דבר הלכה לא יגמגם בה, אלא יאמר לחכמה אחותי את... זאת ועוד, התלמידים הקטנים יהגו בו תמיד" (בדבריו: "כי כאשר ישאלו לתלמיד חכם דבר הלכה לא יגמגם בה אלא יאמר לחכמה אחותי את" מתכוון מרן לקידושין ל, א, תוספות שם, ד"ה אל תגמגם).

 

יש להביא סיוע מן השימוש בתורת הבית הארוך והקצר של הרשב"א כי השולחן ערוך נועד לחכמים מורי הוראות. הייחס שבין הטור והבית יוסף לבין השולחן ערוך דומה לייחס שבין תורת הבית הארוך לתורת הבית הקצר של הרשב"א. שני ספריו אלה של הרשב"א, תורת הבית הארוך ותורת הבית הקצר, נועדו לחכמים מורי הוראות. ספר תורת הבית הארוך נערך בהרחבה רבה, בו מובאים המקורות מן המשנה והתוספתא, והמשא ומתן שבגמרא והפוסקים והמפרשים הראשונים בלשונותיהם. ולבסוף ניתנים המסקנות, הסיכום והפסק להלכה למעשה. לעומת זה נכתב תורת הבית הקצר בצורה מרוכזת, ללא כל מובאות ומקורות ומשא ומתן בהלכה, בו ניתנת תמצית ההלכה הפסוקה בלבד. ובכל זאת השתמשו בתורת הבית הקצר והורו כמותו מגדולי הפוסקים הראשונים, שמפי הוראתם אנו חיים. רבינו יעקב בעל הטורים לא השתמש כלל בתורת הבית הארוך. בטורים הוא מביא רק את תורת הבית הקצר. והנה כמה מקומות לדוגמא: בדרישה לטור יו"ד סי' לב: "ונראה לי, שדברי הרשב"א אלו הם מספר תורת הבית הארוך, ורבינו לא היה בידו אלא תורת הבית הקצר, וכן הוכיח הב"י כמה פעמים". ב"ח לטור יו"ד סימן קה, ד"ה כתב הרשב"א יש אומרים: "אבל רבינו לא ראה אלא תורת הבית הקצר". ט"ז לשו"ע יו"ד סי' קכד, סק"ג: "ועל הטור לא קשיא מידי, שלא ראה ספר תורת הבית הארוך ולא ידע מתוספתא זאת, דודאי אין כח לחלוק על תוספתא". בית יוסף לטור יו"ד סימן קפט, ד"ה ומ"ש ואפילו: "ורבינו לא הזכיר דין הזקנה בסימן קפ"ד, לפי שהוא לא ראה אלא תורת הבית הקצר, מדבריו בכמה מקומות".

 

גם רבינו אהרן הכהן מלוניל מביא בארחות חיים כמה פעמים דברי תורת הבית הקצר. יעויין ח"ב, עמ' ,134-5, 432, ועוד.

 

אין לפרש דברי הבית יוסף שהבאנו למעלה: "לפי שהוא לא ראה אלא תורת הבית הקצר", שרבינו בעל הטורים לגמרי לא ידע, שמלבד תורת הבית הקצר חיבר הרשב"א גם את תורת הבית הארוך - מלבד אלפי השו"ת של הרשב"א, הספר תורת הבית הארוך הוא הספר העיקרי בהוראות איסור והיתר של הרשב"א. את דברי הבית יוסף: "לא ראה אלא תורת הבית הקצר" יש להסביר: לא היה יכול להשיג את הספר תורת הבית הארוך. ובימים ההם, בהם היו משתמשים אך ורק בכתבי יד, אין זה מתמיה כלל. והם הם דבריו של הפרישה לטור יו"ד סי' לב שהבאנו למעלה: "ורבינו לא היה בידו אלא תורת הבית הקצר". ורבינו בעל הטורים הורה מתוך תורת הבית הקצר, אעפ"י שלא היה יכול ללמוד ולעיין קודם בתורת הבית הארוך. ולא סבר שאין להורות מתוך תורת הבית הקצר, כל עוד שאין לומדים ומעיינים מקודם בהלכה ובדין, בתורת הבית הארוך.

 

מכאן תשובה לדברי בעל תוספות יו"ט בהקדמתו למעדני יום טוב; המהרש"א לסוטה כב, א, ד"ה התנאין מבלי עולם; הסמ"ע בהקדמתו לחו"מ ודברי נחלת שבעה בשו"ת סימן נ, ועוד, שאסור לו למורה הוראות להורות מתוך השולחן ערוך לפני שעיין ולמד את הדין בטור ובית יוסף, אפילו אם אין לו האפשרות לכך. ועוד נשוב לזה ברצות ה'.

 

ד. חלוקת לימוד השולחן ערוך לשלושים יום

"בהיותו שגור בפיו ספר הבנוי לתלפיות תל שהכל פונים בו חלקו לחלקים שלושים ללמוד בו בכל יום חלק אחד ונמצא שבכל חודש הוא חוזר תלמודו ויאמר עליו אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו" (מהקדמת מרן לשולחן ערוך).

 

המקור שצריך לחזור על תלמודו כל שלושים יום הוא בכמה מקומות בבבלי, ובעיקר בברכות לח, ב:

"תהי בה רבי זירא, וכי מה ענין ר' בנימין בר יפת אצל ר' חייא בר אבא, ר' חייא בר אבא דייק וגמיר שמעתא מרבי יוחנן רביה ורבי בנימין בר יפת לא דייק. ועוד, רבי חייא בר אבא כל תלתין יומין מהדר תלמודיה קמיה ר' יוחנן רביה ור' בנימין בר יפת לא מהדר תלמודיה"... ופירשו בתוספות שם, ד"ה כל תלתין יומין מהדר תלמודיה: "לאו דוקא כל תלמודו, אלא כל מה שהיה לומד בשלושים יום היה חוזר הכל לפניו ביום שלושים ואחד" (יעויין חולין פ, ב; כריתות כז, א).

 

גדולי האמוראים היו נוהגים לחזור על תלמודם כל שלושים יום. יעויין פסחים סח, ב: "רב ששת כל תלתין יומין מיהדר ליה תלמודיה ותלי וקאי בעיברא דדשא ואמר: חדאי נפשאי, חדאי נפשאי, לך קראי, לך תנאי". משום שרב ששת חזר על תלמודו כל שלשים יום, לכן היה בקי עצום וזכרן גדול בתורה שבעל פה לכל ענפיה. יעוין שבועות מא, ב: אתא לקמיה דרב נחמן... אנא ורב ששת דתנינא הלכתא וספרא וספרי ותוספתא וכולא גמרא". ובעירובין סז, א: "רב חסדא מרתען שפוותיה ממתנייתא דרב ששת"... ופרש"י ד"ה ממתנייתא דרב ששת: "שהיו משניות סדורות לו וירא רב חסדא שלא יקשה לו ממשנה על משנה ויאמר לו לתרצן".

 

למעלה ראינו, כי בשל שני נימוקים סמכו על שמועתו של רבי חייא בר אבא והורו כמותו:

א. מפני שדייק בלשון רבו ר' יחנן במסירת שמועות בשמו, ובזה הלך בעקבות המשנה והגמרא ש"חייב אדם לומר בלשון רבו" (עדויות פ"א, מ"ג; ברכות מז, א; שבת טו, א; בכורות ה, ב), ומסירת ההלכות בלשון רבו ללא שינוי כל שהוא, היא סגולה לזכרון. יעויין עירובין נג, א: "בני יהודה דדייקי לישנא ומתנחי להו סימנא נתקיימה תורתן בידם" ופרש"י ד"ה דדייקי לישנא: "לחזר באותו לשון שהיו שומעין מרבן... ומתוך כך, שהיו מדקדקין בלשון, יודעין להניח סימנין ואינן משתכחין מהן";

ב. מפני שחזר על תלמודו כל שלושים יום. חזרה על תלמודו לעתים קרובות גם היא משען רב לזכרון. וכל חכם מורה הוראות הזהיר בשני הדברים האלה משנתו ברורה והוראתו בהירה.

 

גם מכאן יש להסתייע כי השולחן ערוך נועד לחכמים מורי הוראות. משום כך קבע מרן בהקדמתו לשולחן ערוך, שיחזור על לימודו כל שלושים יום, הואיל והשולחן ערוך נועד בעיקר לחכמים מורי הוראות, לפיכך, כדי שיהיו בקיאים בו לרחבו ולעומקו ויהיה שגור בפיהם ורענן בזכרונם ויוכלו תדיר להורות ממנו - הם צריכים לחזור עליו כל שלושים יום.

 

כנראה, שהמנהג לחזור על לימוד השולחן ערוך כל שלושים יום היה נהוג בדורות שלפנינו, בכמה ארצות. על מנהג זה שהיה נהוג באשכנז, מוסר הרחיד"א בספרו "שם הגדולים" (מערכת ספרים, ערך זכרון יעקב):

 

"ואני הצעיר זכיתי לראות הרב מהר"ר יוסף הנזכר והיה סיני ועוקר הרים והיו לו חידושים על הש"ס בבקיאות ויושר העיון, והיה קורא השו"ע ד' חלקים בכל חודש בבית הכנסת, כמ"ש מרן בהקדמתו, שחלקו לשלשים חלקים שילמדוהו בכל חודש".

 

החיד"א מוסר על מנהג זה של חכמי התורה באשכנז, ועלינו לדעת כי בימי החיד"א, במיוחד באשכנז, היה השולחן ערוך נדפס ונלמד יחד עם הגהותיו של הרמ"א. וזהו דבר לא קל לחזור כל שלושים יום על ארבעת חלקי השולחן ערוך עם הגהותיו של הרמ"א המהוות חלק ניכר באיכות וגם בכמות של השולחן ערוך בכללותו, אפילו אם לא נצרף את הטורי זהב ומגן אברהם, סמ"ע וש"ך, בית שמואל וחלקת מחוקק.

 

וכאן היסוד לדבריו של המהרי"ל, בסוף הלכות שחיטה:

 

"ואמר (מהר"ש) שקבלה בידו מן אחיו מה"ר יונה, שכל שוחט ובודק כשמתחילין לשחוט ולבדוק, יש להן לחזור השחיטות והבדיקות בכל יום פעם אחת, וכה יעשה ל' יום, ואח"כ תוך שנה בכל חודש פעם אחת, ואחר אותה שנה פעם אחת לכל תקופה ותקופה".

 

וזה מובא בספר שו"ב של המהרש"ל, ועוד ספרי שו"ב.

 

מעין חלוקה דומה לזו, יש בחלוקת קריאת המצות הנהוגות בזמן הזה בכל שבעה ימים. ואלה הם דברי הר"י מקורבל בהקדמתו לספר הסמ"ק:

 

"יען כי, בעונות, התורה משתכחת ויראתי שלא ידעו רבים היטב ביאור המצות המוטלות עלינו, כתבתי אלו המצות המוטלות עלינו בזמן הזה בשבעה עמודים כנגד שבעה ימי השבוע ובקשתי כל איש לקרוא בכל יום עמוד אחד".

 

ה. מתי סיים הר"י קארו את השולחן ערוך?

בן דורו מהריק"ש (רבי יעקב קאשטרו) בשו"ת "אהלי יעקב" סי' כ כותב: "ספר השולחן ערוך חיברו מהר"י קארו בסוף ימיו ומפני חולשתו נמצא בו דברים רבים שלא דקדק בהם". על כך מעיר הרב י"ל הכהן מימון, ז"ל, "סיני" כרך נ, עמ' שסו-שסז: "דבריו אלה אין חותם האמת טבוע עליהם, שהרי ר' יוסף קארו גמר את ספרו עשרים שנה לפני פטירתו, כפי הוא כותב בשו"ע דפוס ראשון, סוף חלק אורח חיים, כי בשנת חשב"ה (שט"ו) גמר את ספרו בכפר ביריה שבגליל העליון, ובמשך עשרים השנים האלה לא כהתה עינו ולא נס ליחה, ובתקופה זו סידר רבי יוסף קארו את ספרו הגדול והיקר "כסף משנה" על הרמב"ם, ונתקיימו בו דברי חז"ל: תלמידי חכמים כל זמן שמזקינין, דעתם מתישבת עליהם".

 

ו. באר הגולה של מהר"מ רבקש

על יד מראי המקומות בבאר הגולה עשה מהר"ם רבקש (מגדולי חכמי התורה בווילנה המעטירה ובטבח של חמלניצקי בשנות ת"ח-ת"ט ברח עם עוד גדולי תורה לאירופה המערבית והשתקע באמשטרדם), אזנים לארבעת חלקי השולחן ערוך ולמפה הפרוסה עליו. במראי המקומות האיר עיני החכמים ופתח לפניהם שערי המקורות והקל עליהם הבנת דברי השולחן ערוך והגהות הרמ"א בטורים ובבית יוסף - הוא מראה בעיקר את מקורות השולחן ערוך והרמ"א במשנה, תוספתא וגמרא. בפרש"י ותוספות, ברמב"ם ופוסקים, בשו"ת ראשונים ואחרונים.

 

"דרכו של מרן הר"י קארו בספר הקצר להשמיט כמה דינים שהביאם בבית יוסף, מפני שלא מצאם בשאר פוסקים, ומכל מקום בבית יוסף הביאם כי הוא מאסף לכל המחנות" (יד מלאכי כללי השו"ע, ד). וגם להפך: "לפעמים כתב השולחן ערוך (וגם בהגהות הרמ"א) הרבה דינים שלא נמצא להם רמז וזכר בבית יוסף, לפי שאחר ספר בית יוסף עוד ראה סברא אחרת בספרים וכתבה בשולחן ערוך. שו"ת גנת ורדים חלק או"ח כלל ד, סימן ל, ושכן כתב מוהריק"ש (יד מלאכי, כללי השו"ע סימן ה). לדינים המחודשים שבשולחן ערוך והגהות הרמ"א מביא בבאר הגולה את המקורות במשנה ותוספתא וגמרא, בפוסקים ושו"ת ראשונים ואחרונים. במיוחד הגדיל בעל באר הגולה לעשות במראי המקומות לשולחן ערוך אבן העזר וחושן משפט. שם הוא מביא קטעים שלימים מן המשנה והתוספתא וברייתות, מן הסוגיות ושקלא וטריא שבגמרא ופוסקים ראשונים ואחרונים.

 

ז. "בעל השולחן ערוך"

על מצבתו של מרן בצפת חרותים הדברים: מרן ר' יוסף קארו ז"ל בעל השלחן ערוך.

 

איננו יודעים מתי ומי חרת את הדברים האלה על מצבתו. לא חרתו שהיה מחבר "בית יוסף" על ארבעת הטורים ומחבר "כסף משנה" על "משנה תורה" של הרמב"ם, ומחבר שו"ת " "אבקת רוכל" ושו"ת בית יוסף לאבן העזר. "בעל השלחן ערוך", זה תארו וזה זכרו של מרן רבי יוסף קארו בעם ישראל לכל הדורות ולכל הזמנים.