יום אחד באור

הכתבה המובאת להלן היא פרי שליחנו המיוחד אשר ערך את המסע הארוך משלם לאור. בבית-שאן פגש כתבנו שני סוחרים ממגידו, שגם פניהם היו מועדות לאור, ובבבל הצטרף לשיירתו אדם צעיר מחרן שנתברר כי הוא ידידו של אברם. החלק האחרון של הנסיעה נערך בסירה.

מפת אור וסביבותיה

כפי שנדברנו, נפגשנו עם מורה-הדרך בפינה המערבית של חומת אור, מקום בו מתחברת אחת משלוש התעלות העיקריות של אור עם הנהר פרת (ראה את המפה). עלינו על סירה קטנה יותר; הספינה שבה הגענו העירה הפליגה לנמל המערבי של אור, היושב הלאה קצת, במורד הזרם.

הסירה החליקה על פני מימי התעלה בכיוון צפוני-מזרחי, ולעינינו נתגלתה מימין חומת העיר בכל הדרה. לנגדנו חלף אחד המורדות המשופעים המובילים מפתח בחומה החוצה, והמשמשים דרך-כניסה העירה ודרך יציאה ממנה.

לבסוף הגענו לנמל הצפוני, ואחרי מסע של כמה וכמה ימים עמדו רגלינו בפעם הראשונה על אדמת החוף. בנמל היו אותה שעה שלוש ספינות. אחת מהן, שלדבריו של מורה-הדרך באה אתמול מהצפון, פרקה עצים, גיר, טבעות-כסף ומטען מתכות.

שרשרת העבדים שהעבירה את החומרים הללו לאורך השיפוע העירה (העיר עצמה נמצאת בגובה 20 רגל מעל לשטח בו היא בנויה), נתקלה בשרשרת עבדים שהתקדמה בכיוון הפוך, בהטעינה על הספינות האחרות שבנמל את תוצרתן של התעשיות המקומיות השונות: כדים ואגרטלים, מחצלות, סלים ודברי-אמנות מעץ וממתכת. תוצרת זו נועדה ליצוא לערים וארצות קרובות וגם רחוקות.

הסתכלנו שעה קלה בנמל הציורי, ואחר עלינו העירה ולעינינו הופיע אחד הרחובות הסואנים של הרובע התעשייתי באור.

במרכז התעשייה

כדרים, סנדלרים, עושי-סלים, נגרים, צורפי זהב וכסף וחרשי נחושת ובעלי-מלאכה מסוגים אחרים עובדים כולם בסדנותיהם זה בצד זה. אין כאן רווחים בין בית לבית, והמרכז התעשייתי של אור הוא כגוש אחד של לבני-חימר מיובשים בשמש (מיעוט האבן בשנער גרם לבנייה מסוג זה), ומבוך של רחובות חרץ חריצים רבים בגוש הזה – וכל סדנה היא בבחינת חור פעור אל המבוך.

שני הסוחרים ממגידו היו מוכנים לבלות כאן את היום כולו, אך מורה-הדרך האיץ בנו: "ישנם עוד דברים רבים אחרים שכדאי לראותם" – ואכן צדק הבחור.

חלק ניכר של הרובע התעשייתי נקרא "טמנוס", אזור בתי-המקדש. אזור זה מוקף חומה כפולה שרוחבה 24 אמות! החומות המקבילות מחוברות ביניהן במקומות רבים ב"מחיצות", וע"י כך נוצרו מחסנים המנוצלים לשם אחסנת רכוש המקדשים, המורכב מקניות ממשלתיות ומתרומותיהם של אזרחי אור.

ברובע המקדשים

כשהתקרבנו לרובע המקדשים, משך את תשומת לבנו המון גדול שהצטופף ליד חומת הרובע. מורה-הדרך הסביר לנו שאנשים אלה הם משלמי מסים הבאים למלא את חובם לננר אל הירח. רבים מהם נשאו סלים וחבילות, אחרים הובילו צאן או חמורים טעונים.

אחד מארבעת המקדשים הגדולים שברובע זה נקרא א-דובלאל-מה. שלושת האחרים הם א-נון-מה, או "בית השפע" (במילים אחרות ארמונו של ננר); גיג-פר-קו, מקדשה של נינגאל (אשתו של ננר); והמקדשים המפואר שבהם, הודה והדרה של אור – הזיגוראט, מקדש אל הירח עצמו.

נוסף לארבעת מקדשים גדולים אלה, ישנם קטנים. חוץ מבניינים אלה אין כאן מה לראות בימים רגילים, אולם אנו באנו ביום בלתי-רגיל, יום פתיחתה של התערוכה התעשייתית הגדולה באור.

בשטח הנרחב שהשתרע לנגד עינינו הוקמו ביתנים רבים ודלפקים, והמוני אנשים התהלכו והסתכלו במוצרים התעשייתיים שהונחו לראווה.

ברחובות העיר

בעצת מורה הדרך שלנו החלטנו לדחות את הסיור בתערוכה תעשייתית זו ליום אחר, וללא שהיות הלכנו לרובע המגורים, בחצותנו בדרך את התעלה באחת הסירות הקטנות המקנות צביון מיוחד לעיר. (כנראה הרוויח הסוור עלינו שכר עבודה של יום שלם, בדרשו מאתנו "רק" שלש גרות כסף לאיש. מסופקני אם דורש הוא מחיר כזה גם מאנשי המקום...)

רחובותיה של אור מלוכלכים ביותר. ראשית, מצטבר בהם אבק של 3 – 4 חודשי היובש; שנית, במקומות שונים מתגוללת אשפת הבתים בערמות גבוהות, שאין מפנים אותן כלל וכלל. (אינני אומר שבבית-שאן או מגידו המצב במובן זה הוא הרבה יותר טוב, אלא שבאור, עקב צפיפות האוכלוסייה – ערמות האשפה הן קצת יותר גבוהות...)

בתים

אך אפשר לנצל את האשפה לפחות למטרה מעניינת אחת: לפיה יכול המסתכל לקבוע את "גיל" הבית המתנוסס לנגדו. ככל שהירידה מהרחוב למטה, לבנין המגורים, גדולה יותר, כן גדול יותר "גילו" של הבית. מגידי-העתידות בשנער טוענים שדיור בבתים אשר קומתם הראשונה נמוכה מרמת הרחוב מביא מזל לדיירים. אך כיצד יכולים דיירים כאלה לראות את עצמם כבני מזל, כשבימי החורף מוצפים חדרי הכניסה שלהם מי-גשם ובוץ?

הבתים עושים בדרך כלל רושם נאה. הם מכוסים שכבת טיט מיובש ומסוידים. (חבל שאין תושבי אור צובעים אותם בצבעים שונים!).

שיחה מעניינת גלגלנו עם חרש-נחושת, גימיל-נינגישזידה, שהראה לנו בגאווה את מפעלו המורחב והמחודש.

הוא קנה בית מגורים גדול שגבל עם מפעלו, והפך אותו לסדנה ענקית. נוסף לכך "פירק" את המקדש המשפחתי הקטן ובנה שני כבשנים בחצר.

כשהתרחקנו מספר צעדים ממפעלו של חרש הנחושת עלה באפנו הריח הנעים של מאכלים מחנות-המעדנים הקרובה, ונזכרנו שבהיותינו עסוקים בסיור, שכחנו כי לא בא דבר אל פינו מאז הבוקר.

כשהסתדרנו בתור לפני חנות המאכלים, אמר לנו מורה הדרך שבתוכה ישנה מסעדה, ונוכל ליהנות שם ממבחר גדול יותר של מאכלים מאלה המוצגים בחלון הראווה.

מורה-הדרך שלנו נכנס לחנות ואנחנו אחריו. מימיננו ראינו כיריים ועליהם שורה של מחבתות וסירים, ומשמאלנו, בפינה עסק פועל באפית לחם. דרך הפתח שממולנו יצאנו לחצר, ומשם נכנסנו לאולם מרווח ששימש חדר-אוכל לאורחים.

אכלנו ארוחה כיד המלך. המזון הוגש ע"י מלצרים מהמטבח והוכנס לחדר האוכל דרך חלונות קטנים שנקרעו בקיר.

כעבור מחצית השעה יצאנו מהמסעדה, ובעברנו כברת דרך ראינו מימיננו בנין-מגורים גדול. מורה הדרך הסביר לנו שזהו מלון. המלון עשה רושם נאה. היו לו שלוש כניסות, ומבעד לאחת מהן ראינו את מאורת כלבי השמירה, שורה של תאים שנועדו לאחסנת סחורותיהם של האורחים ואורווה בשביל חמוריהם.

בלכתנו הלאה התחלנו להרגיש בתנועה הגדולה ברחוב, שכן כל רגע נאלצנו לפנות דרך לחמורי-משא וסבלים.

בקושי הגענו למלון האורחים שלנו כדי לנוח מעמל הדרך.