חיל פרעה ביצע מסע מזהיר

מתארו למגידו: 10 מילין ליום במשך 26 יום

מאת סופרנו הצבאי עם חיל תותמוס, במסעו הראשון לתוך אסיה

 יצאנו מתארו, בגבול הצפון-מזרחי של מצרים, ביום ה- 25 לחודש פרמוטי (החודש הרביעי והאחרון של עונת הקציר) והגענו לעזה, 160 מילין צפונה משם, ברביעי לחודש פחונס (שהוא החודש הראשון לעונת הגאות).

היום הרביעי בחודש פחונס הוא במקרה יום השנה ה- 23 להכתרתו של פרעה תותמוס, וזהו יום השנה הראשון שלו מאז מותה של חטשפסות המלכה.. ואכן יש ויש לחוג.

התקדמנו לאורך החוף, בשטחים ידידותיים (או לפחות ניטראליים), כשאנו חונים בלילה במקומות שאליהם הגענו בשעות היום. עקפנו את עיר-הנמל יפו, ששם השאיר תותמוס יחידת צבא בפיקוד המצביא תות אשר נצטווה ללכוד את העיר. ביום ה- 16 לחודש פנחונס הגענו למדרונות הדרומיים של הר הכרמל ונטינו מחנה במקום הנקרא יחם, שהוא כתשעים מילין מעזה.

שבוי כנעני עם רכב

באותו יום בערב, קיבלנו ידיעה מחיל המודיעין שלנו כי מלך קדש, שהוא גדול השליטים שבסביבה זו ואשר הקים ברית של מלכים כנענים בתכלית להדוף את ההתקדמות המצרית הגיע למגידו. בעלי הברית, נמסר לנו, הקימו את מטם בעיר האסטרטגית הזאת, ומשם אמרו לפתוח בהתקפה נגדית. פרעה תותמוס כינס מיד את מטהו. יש שלוש דרכי-גישה אפשריות למגידו: האחת בדרך הדרומית, בואכה תענך; השניה היא הדרך הישרה, בבקעה העוברת ברכס הכרמל; והשלישית היא הדרך הצפונית, מעבר לזפתי.

קציני המטה הביעו פה אחד את הדעה שהן הדרך הדרומית והן הדרך הצפונית כרוכות בסכנה פחותה לאין-ערוך, ולפיכך הן שבאו בחשבון, ולא כן הדרך המרכזית המסוכנת. חיל של עשרים אלף איש, שיתפזר כמעט לשורה עורפית אחת לאורך הבקעה הצרה הזאת – טענו כמעט ולא יוכל להגן על עצמו במקרה של התקפת אויב מן הגבעות הסמוכות. גם חיל הרכב לא יצלח לשימוש בקרקע מסוג זה. אולם חרף עצות מטהו, החליט פרעה להוביל את צבאו בבקעה הצרה; טעמו היה, כנראה, שעם כל סכנותיה, הרי תשמש לו הבקעה כדרך המהירה ביותר לקראת מטרתו.

עם עלות השחר ביום ה- 19 לחודש, פרקנו את המחנה לאחר שנחנו בו יומיים, והמשכנו במסענו צפונה לאורך מדרוני הכרמל. הגענו אל הכניסה לבקעה שלנו בשעות הצהרים, ושם חנינו לארוחה קלה ולמנוחה קצרה. אחרי-כן פנינו צפונית מזרחית והחילונו מתפתלים, בשורה עורפית ארוכה, בתוך הבקעה הצרה, כשהרים מתנוססים משמאלנו ומימננו. המלך עמד בתוקף על דעתו שהוא עצמו ילך בראש צבאותיו. לכך הייתה התוצאה שאמנם התכוון לה: האנשים הלכו אחריו ברצון ובלב שלם למרות הסכנות שארבו להם כפי שהם ידעו יפה. בשעות הערב הגענו לעארונא, ששם חנינו למשך הלילה. כשאני אומר "אנחנו", הריני מתכוון לחיל החלוץ; המאסף, נאמר לנו, עדיין נמצא הרחק בעורפנו, אי שם בסביבת יחם.

המשכנו בדרכנו למחרת בבוקר. לא התקדמנו חמש מאות צעד כאשר אירע משהו אשר כמעט וגרם למלך שיתחרט על החלטתו להיכנס לתוך הבקעה. הותקפנו. למזלנו לא היה מספר המתקיפים גדול, ועלה בידינו להודפם. רק לאחר מכן נודע לנו כי כוח אויב זה, שהיה קטן במספרו, נתקל בנו רק במקרה. הגוף העיקרי של צבאות בני הברית חנה ליד תענך: האויב ציפה שנעלה עליו בדרך הדרומית.

המאסף שלנו היה עדיין בעארונא כאשר אנחנו, משורות חיל-החלוץ, יצאנו מתוך הבקעה אל העמק הפתוח, דרומית ממגידו, בחצות היום. תותמוס רצה להמשיך במסע עד שנקיים מגע עם האויב, אבל קציניו דרשו ממנו שימתין עד שידביק אותנו חיל המאסף שלנו. הפעם נעתר המלך לרצונם, אף כי ידע כי פירוש הדבר היה לדחות את הקרב עד למחרת. עדין נותרו כמה שעות של יום, כאשר – זמן מה לאחר מכן – נתקבץ כל צבא תותמוס בעמק הפתוח. אבל האנשים היו עייפים. ותותמוס החליט לחכות עד למחרת, לפני שיפתח בקרב עם "האויב הכושל והמסכן", כפי שתמיד היה נוהג לכנות את אויביו, ובמיוחד בהודעות הרשמיות שלו ובנאומיו אל אנשי חילו לפני קרב. אומרים כי לביטוי זה השפעה חיובית בולטת על רוח הקרב של החייל המצרי.

נחסמה מנהרת המים למגידו

אותו לילה, במסווה החשכה, חילק המלך תותמוס את המחנה המצרי לשלושה ראשים: המרכז, בפיקודו האישי של פרעה, פנה אל מול מגידו מן המערב; האגף הימני תפס את השטח אשר דרומית-מערבית למגידו ומרכזו על גבעה, דרומית לנחל קינא; ואילו האגף השמאלי הועבר צפון-מערבה (ראה במפה) באופן זה ניתק תותמוס את דרך-הנסיגה העיקרית של האויב צפונה ובעת ובעונה אחת הבטיח לצבאותיו שלו קו-נסיגה מערבה, בדרך זפתי. למחרת בבוקר, כלומר ב- 21 לפחונס (הוא חג הירח החדש), התקיף הצבא המצרי. בעלי הברית – אשר שגיאתם הגדולה הייתה בכך שלא היטיבו לנחש את פעולות המצרים ולא התקיפו את הטור המצרי כאשר התפתל, למעשה ללא הגנה, בבקעה שבכרמל – נאלצו עתה לעמוד בפני תותמוס בשטח אשר הוא ולא הם בחר אותו, והם נחלו מפלה.

במשך כל המסע, וגם ברגע המכריע הזה, לא איבד תותמוס את היוזמה מידיו, אפילו לא לרגע אחד. שאכן הייתה זו הדרך הנכונה שהיה עליו לבחור בה. כמובן, היה כרוך בכך סיכון: אילו ניחשו או גילו בעלי-הברית את אשר מתרחש, כי אז יכולים היו למחות את הצבא המצרי מעל פני האדמה זמן רב לפני שהצליח להתקרב למגידו. אולם, מצד שני, אילו בחר תותמוס בדרך תענך, ששם ציפו לו כוחות האויב, כי אז היה מאבד את היזמה במסע זה. במקרה זה לא הייתה לו שהות להניח לצבאותיו שינוחו או לערוך אותם כראוי. ואין לדעת מה הייתה תוצאת הקרב במקרה כזה.

הלכו שולל אחרי שלל…

כאשר הגיעו הכנענים, בבריחתם, אל חומות מגידו – לא יכלו להיכנס פנימה כיוון שכל שערי העיר הוגפו בפני הצבא המצרי. כיצד נכנסו? ובכן, כולם, עד האחרון שבהם, נמשכו אל תוך העיר בידי אנשים שהיו בה פנימה, אשר הורידו להם חבלים שנעשו בחיפזון, מקרעי בגדים שנקשרו זה לזה. מבצע זה נמשך שעה ויותר. כמובן, אילו ידעו המצרים על כך מראש, אילו הרגישו שכה קל יהיה לתפוס את הבורחים, כי אז היו מניחים לשלל הרב אשר באיסופו עסקו אותה שעה, כשני מילין משם והלאה, והיו מקדימים לאיסוף השלל פעולת-חיסול קטנה נגד האויב הכושל והמסכן הזה. אולם הם לא ידעו. ועד שנודע להם הדבר, ועד הגיעם למקום במרוצה, כבר אחרו את המועד. על ידי כך שמנו את עצמנו ללעג, ואני מניח כי מלכי קדש ומגידו צוחקים עכשיו בהנאה למראה הצלחת תכסיסם (אם אכן תכסיס מחשוב היה זה מצדם)… אבל אין הם יכולים לשבת מאחורי החומות הללו לעולמי עד. עדיין מובטח כי יימלא שחוק פינו.

חיילים מצריים עמוסי שלל