הרחקה וייחוד / הרב ש' מן ההר
לחץ כאן לתצוגת הדפסה

הרחקה וייחוד

מחבר: הרב ש' מן ההר

הרחקה וייחוד

 

הרחקות

צווים רבים ציוו חז"ל כדי להרחיק אנשים ונשים אלה מאלה, וכדי שלא יתקרבו אלה אל אלה, ומכאן שלא ירקדו יחד נערים ונערות.

 

       את הכתוב "ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב לגלות ערוה" (ויקרא יח, יט) פירשו חז"ל: "יכול יחבקנה וינשקנה? תלמוד לומר 'לא תקרב'" (אבות דרבי נתן ב). וכל התקרבות גופנית בכלל. כל צעירה לא נשואה היא נידה, על כל הדינים הנובעים מכך.

 

       יש בנות ספרדיות הנמנעות מללכת לבית הכנסת או להתפלל או לגעת בספר תורה בשעת המחזור. הרב עובדיה יוסף הורה, כי אין לנהוג כך, וכי הבנות יכולות להתפלל, ללכת לבית כנסת ולגעת בספר תורה.

 

 

איסור ייחוד

הדבר מפורסם בישראל שאסור לכל איש ואישה להתייחד, פרט לאדם עם בתו או עם אמו ולאיש עם אשתו גם בשעה שהיא נידה. אח עם אחותו רשאים להתייחד, אבל לא יגורו יחד דרך קבע. גם זוג מאורס אסורים להתייחד זה עם זה.

 

       הייחוד הוא שיהיה האיש עם האישה במקום מיוחד, שאין אנשים באים לשם.

 

הקושי בשמירת דיני עריות

אין לך דבר בכל התורה כולה שקשה לרוב העם לפרוש ממנו כמו מן העריות ומהביאות האסורות. אמרו חכמים: בשעה שנצטוו ישראל על העריות, בכו וקיבלו מצווה זו בתרעומת ובבכייה, שנאמר "בוכה למשפחותיו" - על עסקי משפחות.

       ואמרו חכמים: "גזל ועריות נפשו של אדם מתאווה להם ומחמדתם." ואין אתה מוצא קהל בכל זמן וזמן שאין בהם פרוצים בעריות ובביאות אסורות. ועוד אמרו חכמים: "רוב בגזל, מיעוט בעריות, והכול באבק לשון הרע". לפיכך ראוי לו לאדם לכוף יצרו בדבר זה ולהרגיל את עצמו בקדושה יתרה ובמחשבה טהורה ובדעה נכונה כדי להינצל מהן. גדולי החכמים היו אומרים לתלמידיהם: "היזהרו מפני בתי, היזהרו מפני כלתי", כדי ללמד לתלמידיהם שלא יתביישו מדבר זה ויתרחקו מן הייחוד.

 

       וכך ינהגו להתרחק מן השחוק ומן השכרות ומדברי עגבים, שאלו גורמים גדולים, והם מעלות של עריות, ולא ישב בלא אישה, שמנהג זה גורם לטהרה יתרה. גדולה מכל זאת אמרו: יפנה עצמו מחשבתו לדברי תורה, וירחיב דעתו בחכמה, שאין מחשבת עריות מתגברת אלא בלב פנוי מן החכמה.

 

שו"ת הריב"ש* סימן תכה [קטעים]
 
לרב יצחק אלטינסי.
שָאַלת:
לבאר לך מה שכתוב בתורה: "ואל אשה בנדת טומאתה, לא תקרב לגלות ערותה”. אם נאמר על כל אישה נידה: בין באשתו, בין בפנויה?
 
תשובה:
דבר ברור הוא שאסור ביאת הנידה; לא באשתו בלבד, אלא בין באשתו, בין באשת חברו, בין בפנויה... וכן שנינו במסכת כתובות (כ"ט): אלו נערות שיש להן קנס... וקא חשיב בהדייהו (=ומנה בתוכן): הבא על הנידה. ומסיים בה: אע"פ שהן באיסור כרת, אין בהן מיתת ב"ד... וזה דבר פשוט, ולא נסתפק בו אדם מעולם. והדבור בו מיותר.
       גם הכתוב אמר סתם: "ואל אשה בנדת טומאתה". ולא חילק בין אשתו לפנויה. שהרי לא אמר 'ואל אשתך'. ומה שאמר: "אשה"; דרשו בו בפרק ואלו הן הלוקין (י"ד): לחייב על כל אישה ואישה. ומן הכתוב הזה דרשו בספרא: שאפילו קריבה לבד, רצוני לומר: קריבה של הנאה. כגון: חבוק ונישוק; אסורה מן התורה. ואפילו בלא יחוד, דליכא למיחש לביאה. לפי שהקריבה עצמה אסורה בלאו הזה.
       דתניא התם בספרא: "ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב לגלות ערותה". אין לי אלא שלא יגלה; מנין שלא יקרב? תלמוד לומר: "לא תקרב". אין לי אלא נידה שאסורה באיסור בל תקרב ובל תגלה; מנין שכל העריות באיסור בל תקרבו, ובל תגלו? תלמוד לומר: לא תקרבו לגלות.
       וכן כתב הרמב"ם ז"ל, שלוקה על זה מן התורה. ולא קיימא לן כרבי פדת, דאמר בפרק ראשון במסכת שבת (דף י"ג): לא אסרה תורה, אלא קריבה של גלוי עריות. אבל הרמב"ן ז"ל כתב בהשגות שחבר על ספר המצות, שאין כאן מלקות מן התורה; אלא בביאה גמורה... וברייתא דספרא, אסמכתא בעלמא.
       וייחוד הנידה, גם כן בפנויה, כל שהוחזקה נידה, אסור מן התורה. שהרי יחוד העריות, מן התורה; כדאיתא בהדיא, במסכת עבודה זרה, פרק אין מעמידין (דף ל"ו:). והנידה, הרי היא כשאר העריות, ובכללן; כדאיתא בפרק הבא על יבמתו (דף נ"ד). ובזה חמורה הפנויה נידה, מאשתו נידה. שאשתו נידה, אינה אסורה לו להתייחד עמה; שלא חייבוהו להוציא את אשתו מביתו, ולא להעמיד שומר...
       ואף הפנויה שאינה נידה, חמורה היא בזה מאשתו נידה. שהרי אע"פ שאין יחוד הפנויה אסור מן התורה; מכל מקום בית דינו של דוד גזרו עליו.
 
       והארכתי במה שלא היה צריך, למען השלים דרושך, ולמלאת מבוקשך. ואתה שלום. כחפצך, וחפץ דורש שלומך.
 
       נאמנך, יצחק ב"ר ששת זלה"ה.


* רבי יצחק בר ששת פרפת, הוא הריב"ש, נולד בברצלונה בשנת ה"א פ"ו (1326) ונפטר בשנת ה"א קס"ח (1408) באלג'יר. הריב"ש היה לגדול הדור לאחר פטירת רבו הגדול והאהוב, ר' נסים (הר"ן). שימש ברבנות בקהילות רבות בספרד, ובשנת ה"א קנ"א (1391), בעקבות המהומות האנטי-יהודיות שפקדו את ספרד, ברח לצפון אפריקה, שם שימש כרב וכאב בית דין בעיר אלג'יר. בבית דינו שימש הרשב"ץ כדיין. מאות מפסקיו משמשים מקור לפסקי השלחן ערוך של ר' יוסף קארו.