מנחות, פרק ה

כָּל הַמְּנָחוֹת בָּאוֹת מַצָּה,

חוּץ מֵחָמֵץ שֶׁבַּתּוֹדָה, וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם, שֶׁהֵן בָּאוֹת חָמֵץ.

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: שְֹאוֹר בּוֹדֶה לָהֶן מִתּוֹכָן וּמְחַמְּצָן.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף הִיא אֵינָהּ מִן הַמֻּבְחָר,

אֶלָּא מֵבִיא אֶת הַשְֹּׂאוֹר, וְנוֹתֵן לְתוֹךְ הַמִּדָּה, וּמְמַלֵּא אֶת הַמִּדָּה.

אָמְרוּ לוֹ: אַף הִיא הָיְתָה חֲסֵרָה אוֹ יְתֵרָה.

ברטנורא משנה א

כל המנחות באות מצה חוץ מחמץ שבתודה. דכתיב (ויקרא ז') "על חלות לחם חמץ".

ושתי הלחם. דכתיב (שם כ"ג) "חמץ תאפינה".

שאור היה בודה להן מתוכן. מתוך עשרון דתודה ושתי הלחם היה מוציא שאור, שהיה לש מן הסולת מעט לאחר שנמדד וטומנו בסולת ומתחמץ מאליו וממנו מחמץ השאר, שממקום אחר לא היה יכול להביא שלא תהא מנחה יתירה.

היא אינה מן המובחר. שאינה מחמצת יפה. לפי שאין לה שאור מחומץ יפה.

אלא מביא שאור. שמחומץ יפה מתוך ביתו, ונותן לתוך העשרון ומוסיף וממלא סולת.

אף היא היתה חסרה או יתירה. כגון אם השאור עבה ומגובל בקושי עם מעט מים, אינו מחזיק נפח גדול כאילו היה קמח ונמצא העשרון יותר, לפי שאם לא היה שאור מגובל, היה נפחו גדול מעכשיו. ואם אינו מגובל יפה שנתן בו מים הרבה, נמצא נפחו גדול משאילו היה קמח ונמצא עשרון חסר, שאם לא בשביל המים לא יהיה מלא. והלכה כרבי יהודה.

משנה ב

כָּל הַמְּנָחוֹת נִלּוֹשׁוֹת בְּפוֹשְׁרִין, וּמְשַׁמְּרָן שֶׁלֹּא יַחֲמִיצוּ.

וְאִם הֶחֱמִיצוּ שְׁיָרֶיה - עוֹבֵר בְּלא תַעֲשֶֹה,

שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ב, יא) "כָּל-הַמִּנְחָה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַה' לא תֵעָשֶֹה חָמֵץ".

וְחַיָּבִים עַל לִישָׁתָהּ, וְעַל עֲרִיכָתָהּ, וְעַל אֲפִיָּתָהּ.

ברטנורא משנה ב

שנאמר כל המנחה אשר תקריבו לה' לא תעשה חמץ. ארישא קאי דקתני ומשתמרות שלא יחמיצו, וקודם קמיצה משתעי. ושייריה ילפינן מקרא אחרינא דכתיב (שם ו') "לא תאפה חמץ" חלקם, אף חלקם של כהנים שהם שיירי המנחה שנשארו מן הקומץ, אף זו לא תאפה חמץ. ובחמץ דוקא הוזהרו על השיריים, אבל מותר ללוש אותם בדבש ולטגנן בו.

עריכתה. שמתעסק בה בידים אחר לישה. וחייבין על כל אחת ואחת, לפי שנאמר לא תעשה חמץ, יכול לא יהא חייב אלא אחת, תלמוד לומר לא תאפה, אפייה בכלל היתה ולמה יצאת להקיש אליה, מה אפייה מיוחדת שהיא מעשה יחידי וחייבין עליה בפני עצמה, אף אני אביא לישתה ועריכתה וכל מעשה יחידי שבה, לאתויי קיטוף שהוא מעשה יחידי, וחייבין עליה בפני עצמה. וקיטוף הוא שמחליק פניה במים ואע"ג דלא מחזי כל כך מעשה.

משנה ג

יֵשׁ טְעוּנוֹת שֶׁמֶן וּלְבוֹנָה, שֶׁמֶן וְלא לְבוֹנָה,

לְבוֹנָה וְלא שֶׁמֶן, לא שֶׁמֶן וְלא לְבוֹנָה.

וְאֵלּוּ טְעוּנוֹת שֶׁמֶן וּלְבוֹנָה:

מִנְחַת הַסֹּלֶת, וְהַמַּחֲבַת, וְהַמַּרְחֶשֶׁת,

וְהַחַלּוֹת, וְהָרְקִיקִין,

מִנְחַת כֹּהֲנִים, וּמִנְחַת כֹּהֵן מָשִׁיחַ,

וּמִנְחַת גּוֹיִם, וּמִנְחַת נָשִׁים, וּמִנְחַת הָעֹמֶר.

מִנְחַת נְסָכִין טְעוּנָה שֶׁמֶן, וְאֵין טְעוּנָה לְבוֹנָה.

לֶחֶם הַפָּנִים טָעוּן לְבוֹנָה, וְאֵין טָעוּן שֶׁמֶן.

שְׁתֵּי הַלֶּחֶם, מִנְחַת חוֹטֵא, וּמִנְחַת קְנָאוֹת -

לא שֶׁמֶן וְלא לְבוֹנָה.

ברטנורא משנה ג

מנחת סולת. המתנדב מנחה סתם, מביא סולת ושמן ולבונה ובוללה וקומצה כמו שהיא קודם אפייה. ובדידה כתיב שמן ולבונה, וכל הני אחריני גמרי ממנחת סולת דכתיב בה נפש, דמשמע דכל מנחת יחיד טעונה שמן ולבונה.

והחלות והרקיקין. למנחת מאפה תנור קרי החלות והרקיקין. דאי בעי חלות מייתי ואי בעי רקיקין מייתי.

ומנחת כהנים. כהן שהתנדב אחת מחמשת מנחות הללו.

מנחת כהן משיח. מנחת חביתין.

גוי. מתנדב מנחה, כדילפינן מאיש איש, מלמד שהנכרים מביאין נדרים ונדבות כישראל.

ומנחת נשים. אשה שהתנדבה מנחה.

ומנחת נסכים. לא בעי לבונה, דשמן נאמר בה ולא לבונה.

ולחם הפנים. כתיב ביה (ויקרא כ"ד) "ונתת על המערכת לבונה זכה", ולא כתיב ביה שמן.

שתי החלות. של עצרת, לא הוזכר בהן לא שמן ולא לבונה.

מנחת חוטא ומנחת קנאות. בהדיא כתיב בהו (שם ה') "לא ישים עליה שמן ולא יתן עליה לבונה".

משנה ד

וְחַיָּב עַל הַשֶּׁמֶן בִּפְנֵי עַצְמוֹ, וְעַל הַלְּבוֹנָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ.

נָתַן עָלֶיהָ שֶׁמֶן - פְּסָלָהּ;

לְבוֹנָה - יִלְקְטֶנָּה.

נָתַן שֶׁמֶן עַל שְׁיָרֶיהָ - אֵינוֹ עוֹבֵר בְּלא תַעֲשֶֹה.

נָתַן כְּלִי עַל גַּבֵּי כְּלִי - לא פְּסָלָהּ.

ברטנורא משנה ד

וחייב על השמן. אם נתנו על מנחת חוטא או על מנחת קנאות.

נתן כלי. שיש בו שמן.

על גבי כלי. של מנחת חוטא.

לא פסלה. ולא אמרינן הרי עבר על מה שכתוב בתורה "לא ישים עליה שמן", שלא הזהירה תורה אלא שלא יתן השמן לתוך הסולת או לתוך הקמח.

משנה ה

יֵשׁ טְעוּנוֹת הַגָּשָׁה וְאֵינָן טְעוּנוֹת תְּנוּפָה,

תְּנוּפָה וְלא הַגָּשָׁה, הַגָּשָׁה וּתְנוּפָה,

לא תְּנוּפָה וְלא הַגָּשָׁה.

אֵלּוּ טְעוּנוֹת הַגָּשָׁה וְאֵינָן טְעוּנוֹת תְּנוּפָה:

מִנְחַת הַסֹּלֶת, וְהַמַּחֲבַת, וְהַמַּרְחֶשֶׁת,

וְהַחַלּוֹת, וְהָרְקִיקִין,

מִנְחַת כֹּהֲנִים, מִנְחַת כֹּהֵן מָשִׁיחַ,

מִנְחַת גּוֹיִם, מִנְחַת נָשִׁים, מִנְחַת חוֹטֵא.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: מִנְחַת כֹּהֲנִים, מִנְחַת כֹּהֵן מָשִׁיחַ -

אֵין בָּהֶן הַגָּשָׁה, מִפְּנֵי שֶׁאֵין בָּהֶן קְמִיצָה,

וְכָל שֶׁאֵין בָּהֶן קְמִיצָה, אֵין בָּהֶן הַגָּשָׁה.

ברטנורא משנה ה

טעונות הגשה. בחודה של קרן דרומית מערבית, כדכתיב (שם ב') "והגישה אל המזבח".

והחלות והרקיקין. מנחת מאפה תנור.

מנחת כהנים. שהיא כולה כליל.

וכל שאין בהם קמיצה. להתיר השיריים מן המנחה לכהנים, אין בהן הגשה. ואין הלכה כרבי שמעון.

משנה ו

אֵלּוּ טְעוּנִין תְּנוּפָה וְאֵין טְעוּנִין הַגָּשָׁה:

לג שֶׁמֶן שֶׁל מְצֹרָע וַאֲשָׁמוֹ;

וְהַבִּכּוּרִים, כְּדִבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב ;

וְאֵמוּרֵי שַׁלְמֵי יָחִיד, וְחָזֶה וְשׁוֹק שֶׁלָּהֶן,

אֶחָד אֲנָשִׁים, וְאֶחָד נָשִׁים,

בְּיִשְֹרָאֵל, אֲבָל לא בַּאֲחֵרִים;

וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם, וּשְׁנֵי כִּבְשֵֹי עֲצֶרֶת.

כֵּיצַד הוּא עוֹשֶֹה?

נוֹתֵן שְׁתֵּי הַלֶּחֶם עַל גַּבֵּי שְׁנֵי כְבָשִֹים,

וּמַנִּיחַ שְׁתֵּי יָדָיו מִלְּמַטָּן,

מוֹלִיךְ וּמֵבִיא, מַעֲלֶה וּמוֹרִיד, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כט, כז)

"אֲשֶׁר הוּנַף וַאֲשֶׁר הוּרָם".

תְּנוּפָה הָיְתָה בַּמִּזְרָח, וְהַגָּשָׁה בַּמַּעֲרָב,

וּתְנוּפוֹת קוֹדְמוֹת לְהַגָּשׁוֹת.

מִנְחַת הָעֹמֶר וּמִנְחַת קְנָאוֹת טְעוּנוֹת תְּנוּפָה וְהַגָּשָׁה.

לֶחֶם הַפָּנִים וּמִנְחַת נְסָכִים - לא תְּנוּפָה וְלא הַגָּשָׁה.

ברטנורא משנה ו

לוג ואשם מצורע. כתיב בהו והניף.

והבכורים כדברי רבי אליעזר בן יעקב. גרסינן. כלומר, דשמעינן ליה בעלמא דאמר ביכורים טעונים תנופה והלכה כמותו.

ואימורי שלמי יחיד וחזה ושוק שלהן. בהדיא כתיב בהו (ויקרא י') "שוק התרומה וחזה התנופה על אשי החלבים יביאו להניף".

אחד שלמי אנשים ואחד שלמי נשים. טעונים תנופה.

בישראל אבל לא באחרים. מפרש בגמרא דהכי קאמר, אחד אנשים ואחד נשים קרבנן טעון תנופה, ותנופה עצמה בישראל, אבל לא בידי נשים, דהכי תניא, בני ישראל מניפין ואין הגוים מניפין, בני ישראל מניפין ולא בנות ישראל מניפות.

שתי הלחם וכבשי שלמים של עצרת. הבאים בגלל הלחם. כתיב בהו (שם כ"ג) "והניף הכהן אותם על לחם הבכורים", ולאו על ממש, אלא סמוך להם, כבשים בצד הלחם, כדברי רבי בברייתא. וכן הלכה.

שנאמר. [במילואים] (שמות כ"ט) "אשר הונף ואשר הורם", ומהונף והורם דמילואים ילפינן שאר תנופות. תנופה, מוליך ומביא. תרומה, מעלה ומוריד.

תנופה היתה במזרח. כלומר, אף במזרח של מזבח יכול להניף, וכל שכן במערבו דקרוב יותר להיכל.

ותנופות קודמות להגשות. בתחילה מניף ואחר כך מגיש. ובמנחת העומר ובמנחת קנאות איירי דטעונות תנופה והגשה, וכתיב במנחת קנאות (במדבר ה') "והניף את המנחה לפני ה'", והדר "והקריב אותה אל המזבח".

משנה ז

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: שְׁלשָׁה מִינִים טְעוּנִים שָׁלשׁ מִצְוֹת,

שְׁתַּיִם בְּכָל אַחַת וְאַחַת, וְהַשְּׁלִישִׁית אֵין בָּהֶן.

וְאֵלּוּ הֵן:

זִבְחֵי שַׁלְמֵי יָחִיד, וְזִבְחֵי שַׁלְמֵי צִבּוּר, וַאֲשַׁם מְצֹרָע.

זִבְחֵי שַׁלְמֵי יָחִיד -

טְעוּנִים סְמִיכָה חַיִּים, וּתְנוּפָה שְׁחוּטִים,

וְאֵין בָּהֶם תְּנוּפָה חַיִּים.

זִבְחֵי שַׁלְמֵי צִבּוּר -

טְעוּנִים תְּנוּפָה חַיִּים וּשְׁחוּטִים, וְאֵין בָּהֶן סְמִיכָה.

וַאֲשַׁם מְצֹרָע -

טָעוּן סְמִיכָה וּתְנוּפָה חַי, וְאֵין בּוֹ תְּנוּפָה שָׁחוּט.

ברטנורא משנה ז

שלושה מינין. שלמי יחיד, ושלמי צבור שהם כבשי עצרת, ואשם מצורע. שלושה מינים הללו טעונים בין שלושתן שלוש מצות, סמיכה, תנופה חיים, תנופה שחוטים.

שתים. מצות מן השלוש יש בכל מין ומין, והשלישית אין בהם. דאין בכל מין אלא שתים.

שלמי יחיד. כתיב בהו סמיכה בויקרא.

ותנופה שחוטים. בחזה ושוק שלהן, בצו את אהרן.

שלמי צבור. כתיב בהו תנופה חיים, והניף הכהן אותם דהיינו חיים, ותנופה שחוטים, בחזה ושוק שלהן, דילפינן (מקדשי) [צ"ל משלמי] יחיד. אבל סמיכה לא בעו, דהלכתא גמירי לה דאין בכל קרבנות צבור אלא שתי סמיכות בלבד, סמיכה של שעיר המשתלח ושל פר העלם דבר של צבור.

אשם מצורע. כתיב ביה תנופה חי, כדכתיב והניף הכהן אותם, בפרשת זאת תהיה. וסמיכה, דאי אפשר לקרבן יחיד שלא יסמוך ידו על ראש קרבנו.

אבל לא תנופה שחוט. דמיעט רחמנא גבי שלמי יחיד, (ויקרא ז') "את החזה להניף אותו". אותו, למעוטי אשם של מצורע שאינו טעון תנופה שחוט.

משנה ח

הָאוֹמֵר: הֲרֵי עָלַי בְּמַחֲבַת - לא יָבִיא בְּמַרְחֶשֶׁת;

בְּמַרְחֶשֶׁת - לא יָבִיא בְּמַחֲבַת.

וּמַה בֵּין מַחֲבַת לְמַרְחֶשֶׁת?

אֶלָּא שֶׁהַמַּרְחֶשֶׁת יֶשׁ לָהּ כִּסּוּי, וְהַמַּחֲבַת אֵין לָהּ כִּסּוּי; דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי.

רַבִּי חֲנַנְיָה בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: מַרְחֶשֶׁת עֲמֻקָּה וּמַעֲשֶֹיהָ רוֹחֲשִׁים,

וּמַחֲבַת צָפָה וּמַעֲשֶֹיהָ קָשִׁים.

ברטנורא משנה ח

מרחשת עמוקה. דכתיב (ויקרא ז') "וכל נעשה במרחשת", בתוכה משמע, אלמא יש לה תוך.

ומעשיה רוחשין. שהשמן נע ונד בתוכה. לשון הרומש על הארץ דמתרגמינן דרחיש. ויש שגורסין ומעשיה רכין, כלומר שלישתה רכה.

ומחבת צפה. דכתיב (שם) "ועל מחבת", משמע עליה ולא בתוכה, אלמא אין לה תוך.

צפה. שאינה עמוקה אלא שוליה צפין אצל אוגניה. כמו צף על פני המים.

ומעשיה קשים. שהעיסה שמטגנים בה לישתה קשה כדי שלא תשפך לחוץ, שהרי הכלי אין לו שפה.

משנה ט

הָאוֹמֵר: הֲרֵי עָלַי בְּתַנּוּר -

לא יָבִיא מַאֲפֵה כֻפָּח וּמַאֲפֵה רְעָפִים, וּמַאֲפֵה יוֹרוֹת הָעַרְבִיִּים.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם רָצָה - יָבִיא מַאֲפֵה כֻפָּח.

הֲרֵי עָלַי מִנְחַת מַאֲפֵה -

לא יָבִיא מֶחֱצָה חַלּוֹת וּמֶחֱצָה רְקִיקִין;

רַבִּי שִׁמְעוֹן - מַתִּיר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא קָרְבָּן אֶחָד.

ברטנורא משנה ט

כופח. מקום שפיתת קדירה אחת. ופעמים שמסיקים אותו ואופין בו עיסה.

רעפים. טוול"ש בלע"ז. עשוין מחרס ומסיקין אותן בכבשן.

ויורות הערביין. כמין גומא עשויה בקרקע וטוחה בטיט ומסיקין אש בתוכה עד שתתלבן ואופים בה עיסה.

אם רצה יביא מעשה כופח. דכופח מין תנור הוא. ואין הלכה כרבי יהודה.

מנחת מאפה. כתיבי בה חלות ורקיקים.

לא יביא מחצה חלות. דכל מנחות באות עשר עשר, וזה לא יביא חמש חלות וחמש רקיקין, אלא או הכל חלות או הכל רקיקין.

מפני שהוא קרבן אחד. ששניהם כתובים במנחה אחת, הלכך יכול להביא מחצה ממין זה ומחצה ממין זה. ואין הלכה כרבי שמעון.