נגעים, פרק י
משנה א
הַנְּתָקִים מִטַּמְּאִין בִּשְׁנֵי שָׁבוּעוֹת, וּבִשְׁנֵי סִימָנִים:
בְּשֵֹעָר צָהֹב דַּק וּבְפִשְֹיוֹן.
בְּשֵֹעָר צָהֹב דָּק - לָקוּי קָצָר; דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא.
רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר: אֲפִלּוּ אָרֹךְ.
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי: מַה הַלָּשׁוֹן אוֹמְרִים:
דַּק מַקֵּל זֶה, דַּק קָנֶה זֶה -
דַּק לָקוּי קָצָר אוֹ דַּק לָקוּי אָרֹךְ.
אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא: עַד שֶׁאָנוּ לְמֵדִים מִן הַקָּנֶה, נִלְמַד מִן הַשֵֹּׂעָר:
דַּק שְֹעָרוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי -
דַּק לָקוּי קָצָר, לא דַּק לָקוּי אָרֹךְ!
ברטנורא משנה א
הנתקים. נגעים שבראש או בזקן קרויין נתקין, על שם שהשער ניתק ונופל ונושר מחמת הנגע. והנתקים אין מיטמאין בארבע מראות כנגע שבמקום בשר, אלא מיטמאין בכל מראות.
בשער צהוב. דומה לתבנית זהב.
דק לקוי קצר. מה שאמרה תורה ובו שער צהוב דק, משמעותו לקוי קצר.
אפילו ארוך. שאין משמעות דק אלא רקיק.
מה הלשון אומרים. מלשון בני אדם אתה למד. כשאומרים קנה זה דק, מה משמעו, בין לקוי קצר בין לקוי ארוך. ואית ספרים דגרסי, ולא לקוי ארוך, בתמיה, כלומר שמא לקוי קצר ולא לקוי ארוך.
נלמוד מן השער. דרך בני אדם כשאומרים על השער שהוא דק, על הלקוי קצר אומרים, ולא על הלקוי הארוך. והלכה כרבי עקיבא.
משנה ב
שֵֹעָר צָהֹב דַּק מְטַמֵּא מְכֻנָּס, וּמְפֻזָּר,
וּמְבֻצָּר, וְשֶׁלֹּא מְבֻצָּר,
הָפוּךְ, וְשֶׁלֹּא הָפוּךְ; דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אֵינוֹ מְטַמֵּא אֶלָּא הָפוּךְ.
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן:
וְדִין הוּא,
מָה אִם שֵֹעָר לָבָן שֶׁאֵין שֵֹעָר אַחֵר מַצִּיל מִיָּדוֹ,
אֵינוֹ מְטַמֵּא אֶלָּא הָפוּךְ -
שֵֹעָר צָהֹב דַּק שֶׁשֵֹּׂעָר אַחֵר מַצִּיל מִיָּדוֹ,
אֵינוֹ דִין שֶׁלֹּא יְטַמֵּא אֶלָּא הָפוּךְ?
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כָּל מָקוֹם שֶׁצָּרִיךְ לוֹמַר הָפוּךְ, אָמַר הָפוּךְ.
אֲבָל הַנֶּתֶק שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ (ויקרא יג, לב) :
"לא הָיָה בוֹ שֵֹעָר צָהֹב",
מְטַמֵּא הָפוּךְ וְשֶׁלֹּא הָפוּךְ.
ברטנורא משנה ב
מכונס. שתי שערות במקום אחד.
מפוזר. אחד במזרח הנגע ואחד במערבו.
מבוצר. שהשער באמצע הנתק, כמבצר שהוא באמצע העיר.
הפוך. שנהפך השער לצהוב מחמת הנתק, כגון שהנתק קדם לשער.
שאינו הפוך. שקדם שער צהוב לנתק.
שאין שער אחר מציל מידו. שאם יש בנגע שתי שערות לבנות, אפילו מלא שערות שחורות אינן מצילות (על השתי) שערות לבנות שלא יטמאו. אבל שער צהוב, אם יש עמו [שתי] שערות שחורות, אינו מטמא. והלכה כרבי יהודה.
משנה ג
הַצּוֹמֵחַ מַצִּיל מִיַּד שֵֹעָר צָהֹב, וּמִיַּד הַפִּשְֹיוֹן -
מְכֻנָּס, וּמְפֻזָּר, מְבֻצָּר, וְשֶׁלֹּא מְבֻצָּר.
וְהַמְשֹׁאָר מַצִּיל מִיַּד שֵֹעָר צָהֹב, וּמִיַּד הַפִּשְֹיוֹן;
מְכֻנָּס, וּמְפֻזָּר, וּמְבֻצָּר;
וְאֵינוֹ מַצִּיל מִן הַצַּד,
עַד שֶׁיְּהֵא רָחוֹק מִן הַקָּמָה מְקוֹם שְׁתֵּי שְֹעָרוֹת.
אַחַת צְהֻבָּה וְאַחַת שְׁחוֹרָה,
אַחַת צְהֻבָּה וְאַחַת לְבָנָה - אֵינָן מַצִּילוֹת.
ברטנורא משנה ג
הצומח. שער שחור שצמח בנתק.
מציל מיד שער צהוב ומיד פשיון. שאם הוחלט בשער צהוב או בפסיון, וצמחו בו שתי שערות שחורות, טהור.
בין מכונס. דשתיהן במקום אחד.
בין מפוזר. אחד למזרח הנגע ואחד למערבו.
והמשואר. שקדמו שתי שערות שחורות הללו לנתק, כגון שכשניתק שער ראשו או זקנו כגריס נשארו בתוך הנתק שתי שערות שחורות.
מבוצר. אם הן מבוצרות באמצע הנתק, מצילות. אבל עומדות מן הצד אין מצילות.
עד שיהא רחוק מן הקמה. עד שיהו שתי שערות הללו רחוקות מן השערות המקיפות את הנתק כשיעור שתי שערות. והשערות שסביב הנתק הן קרויין קמה. וכששערות הללו רחוקות מן הקמה מקום שתי שערות, נחשבות כמבוצרות בתוך הנגע.
אחת צהובה ואחת שחורה. בצהובה שקדמה לנתק דלא הוי סימן טומאה אצטריך ליה למימר דאין מצטרפות עם השחורה להציל מיד שער צהוב ומיד הפסיון.
וסתם מתניתין כרבי אליעזר בן יעקב דאמר בסמוך לקמן דשער צהוב שקדם לנתק לא מטמא ולא מציל.
משנה ד
שֵֹעָר צָהֹב שֶׁקָּדַם אֶת הַנֶּתֶק - טָהוֹר.
רַבִּי יְהוּדָה - מְטַמֵּא.
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: לא מְטַמֵּא, וְלא מַצִּיל.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: כָּל שֶׁאֵינוֹ סִימָן טֻמְאָה בַּנֶּתֶק,
הֲרֵי הוּא סִימָן טַהֲרָה בַּנֶּתֶק.
ברטנורא משנה ד
רבי יהודה מטמא. כדתנן לעיל דרבי יהודה מטמא הפוך ולא הפוך.
רבי אליעזר בן יעקב אומר לא מטמא ולא מציל. רבי אליעזר בן יעקב ורבי שמעון לפרושי מלתא דתנא קמא דאמר טהור קאתו, ר"א בן יעקב סבר, טהור דאמר תנא קמא לומר שאינו מטמא, אבל אינו מציל. ורבי שמעון סבר טהור ומציל קאמר. ולעיל פסקינן דהלכה כרבי יהודה.
משנה ה
כֵּיצַד מְגַלְּחִין אֶת הַנֶּתֶק?
מְגַלֵּחַ חוּצָה לוֹ וּמַנִּיחַ שְׁתֵּי שְֹעָרוֹת סָמוּךְ לוֹ,
כְּדֵי שֶׁיְּהֵא נִכָּר אִם פָּשָֹה.
הֶחֱלִיטוֹ בְּשֵֹעָר צָהֹב,
הָלַךְ שֵֹעָר צָהֹב, וְחָזַר שֵֹעָר צָהֹב,
וְכֵן בְּפִשְֹיוֹן;
בַּתְּחִלָּה,
בְּסוֹף שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן, בְּסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי, לְאַחַר הַפְּטוּר -
הֲרֵי הוּא כְּמוֹת שֶׁהָיָה.
הֶחֱלִיטוֹ בְּפִשְֹיוֹן,
וְהָלַךְ הַפִּשְֹיוֹן, וְחָזַר הַפִּשְֹיוֹן,
וְכֵן בְּשֵֹעָר צָהֹב;
בְּסוֹף שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן, בְּסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי, לְאַחַר הַפְּטוּר -
הֲרֵי הוּא כְּמוֹ שֶׁהָיָה.
ברטנורא משנה ה
כיצד מגלחין את הנתק. בסוף שבוע ראשון (להסגרו) שלא פשה ולא נולד בו שער צהוב (כתיב והתגלח).
היה מגלח חוצה לו. מגלח סביב לנתק, ומניח שתי שערות. דכתיב (ויקרא י"ג) ואת הנתק לא יגלח, וכי מה יש בו, והלא כבר ניתק השער ונפל, אלא סמוך לנתק לא יגלח, שמשייר סביב לנתק שתי שערות מכל צד, נמצא הנתק מוקף שערות כעטרה.
החליטו בשער צהוב. ואחר שהוחלט בו הלך שער צהוב ואחרי כן חזר.
וכן בפשיון. שלא חזר שער צהוב אלא שפשה. בין כך ובין כך הרי הוא מוחלט כמו שהיה.
בתחלה בסוף שבוע ראשון. כלומר, דין זה שאמרנו נוהג בין שהחליטו בשער צהוב בתחילה כשהובא אל הכהן, בין שהחליטו בשער צהוב בסוף שבוע ראשון, או בסוף שבוע שני, או לאחר הפטור, כגון שעמד בעיניו שתי שבועות ופטרו ולאחר הפטור נולד שער צהוב והחליטו. ובכולהו הלך שער צהוב וחזר, או שלא חזר אלא שפשה הנתק. הרי הוא כמו שהיה.
החליטו בפשיון. כמו שמפרש בהחליטו בשער צהוב כך יש לפרש החליטו בפשיון. והכא בפשיון לא גרסינן בתחילה, שאין הפשיון מטמא אלא אחר הסגר.
משנה ו
שְׁנֵי נְתָקִים זֶה בְּצַד זֶה,
וְשִׁטָּה שֶׁל שֵֹעָר מַפְסֶקֶת בֵּינֵיהֶם,
נִפְרַץ מִמָּקוֹם אֶחָד - טָמֵא;
מִשְּׁנֵי מְקוֹמוֹת - טָהוֹר.
כַּמָּה תְּהֵא הַפִּרְצָה?
מְקוֹם שְׁתֵּי שְֹעָרוֹת.
נִפְרַץ מִמָּקוֹם אֶחָד כַּגְּרִיס - טָמֵא.
ברטנורא משנה ו
שני נתקים זה בצד זה. שיש בכל אחד כגריס הקלקי. דבנתקים נמי בעינן כגריס, דכתיב נגע הנתק, הקיש נגע לנתק, מה הנגע בכגריס אף נתק בכגריס. ואם שני הנתקים מונחים זה אצל זה ויש שיטת שער מפסקת בין שני הנתקים וחולקת אותה לשנים כמחיצה המפסקת.
נפרץ. שער של אותה השיטה.
במקום אחד. בסוף שבוע ראשון של הסגר או בסוף שבוע שני או לאחר הפטור.
טמא. שהרי פשה הנתק.
בשני מקומות. שאותה שיטה נפרצה למטה ולמעלה ונשארו מאותה שיטה שתי שערות באמצע.
טהור. דמבוצרות נינהו ומצילות.
כמה תהא הפרצה. אם בשני מקומות נפרצו, הוי שיעור הפרצה מקום שתי שערות, דבהכי חשיבי השערות שבאמצע מבוצרות.
ואם במקום אחד נפרצו טמא. אפילו נפרץ כגריס, טמא, שאין שער שחור מבוצר וכנוס בתוך הנגע, כיון דלא נפרץ בשני מקומות.
משנה ז
שְׁנֵי נְתָקִין זֶה לִפְנִים מִזֶּה,
וְשִׁטָּה שֶׁל שֵֹעָר מַפְסֶקֶת בֵּינֵיהֶן,
נִפְרַץ מִמָּקוֹם אֶחָד - טָמֵא;
מִשְּׁנֵי מְקוֹמוֹת - טָהוֹר.
כַּמָּה תְּהֵא הַפִּרְצָה?
מְקוֹם שְׁתֵּי שְֹעָרוֹת.
נִפְרַץ מִמָּקוֹם אֶחָד כַּגְּרִיס - טָהוֹר.
ברטנורא משנה ז
זה לפנים מזה. כגון נתק כגריס הקלקי מרובע, ושיטה של שער מקיפו סביב, וחוץ לאותה שיטה מקיף נתק כגריס כל סביבותיה, דהיינו רצועה של נתק ברוחב כעדשה מקפת את השיטה של שער, שזהו שיעור הנתק המקיף השערות המבוצרות.
נפרץ ממקום אחד טמא. הפנימי. שהרי שער שחור בצדו ואינו מבוצר לתוכו. אבל החיצון טהור, דהא שתי שערות שחורות מבוצרות לתוכו.
משתי מקומות טהור. הפנימי, וכל שכן החיצון. שנעשו שניהם נתק אחד ובתוכן שתי שערות שחורות מבוצרות.
כמה תהא הפרצה. משני מקומות ויהיה טהור, מקום שתי שערות.
נפרץ ממקום אחד כגריס טהור. והא דאמרן נפרץ במקום אחד טמא, היינו בפחות מכגריס. אבל מאחר דנפרצה כגריס, אפילו ממקום אחד, נעשו שתי הנתקים אחד, ושערות הנשארות הרי הן מבוצרות.
משנה ח
מִי שֶׁהָיָה בּוֹ נֶתֶק וּבוֹ שֵֹעָר צָהֹב - טָמֵא;
נוֹלַד לוֹ שֵֹעָר שָׁחוֹר - טָהוֹר;
אַף עַל פִּי שֶׁהָלַךְ לוֹ שֵֹעָר שָׁחוֹר - טָהוֹר.
רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוּדָה אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן:
כָּל נֶתֶק שֶׁטָּהַר שָׁעָה אַחַת -
אֵין לוֹ טֻמְאָה לְעוֹלָם.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: כָּל שֵֹעָר צָהֹב שֶׁטָּהַר שָׁעָה אַחַת -
אֵין לוֹ טֻמְאָה לְעוֹלָם.
ברטנורא משנה ח
ובו שער צהוב טמא. שער צהוב מטמא בין בתחילה בין בסוף שבוע ראשון, בין בסוף שבוע שני, בין לאחר הפטור.
נולד בו שער שחור טהור. אי בצמח לאחר הנתק, אף על פי שאינן מבוצרות. ואי במשואר, דוקא במבוצר, דרחוק מקמת הראש מקום שתי שערות כדאמרן.
אף על פי שהלך לו שער שחור טהור. דכיון דנטהר הצהוב תו לא מטמא, אף על פי שנשר השחור. אבל אם החליטו בפסיון, ובא השחור וטהר הפסיון ואחרי כן הלך השחור, חוזר הפסיון ומטמא. או שפשה וכנס וחזר ופשה, לא אמרינן כיון דטהר הנתק לא מטמא.
כל נתק שטהר שעה אחת. בין שהחליטו בפסיון וכנס, או שבא שער שחור וטיהרו, בין החליטו בשער צהוב ובא שער שחור וטיהרו ואחרי כן הלך השחור, או מה שכנס חזר וניתק, שוב אין לנתק זה טומאה לעולם, אע"ג דקיימא סימני טומאה שלו כגון שער צהוב ופשיון. ולא מיבעי בהני שכבר טהרו בשער שחור, אלא אפילו פשה אחר שהלך השחור או נולד בו שער צהוב אחר, כיון דטהר הנתק כבר שוב אין לו טומאה.
רבי שמעון אומר כל שער צהוב שטהר שעה אחת. כגון האי דהוה קאי בשעה שבא השחור, אין לו טומאה לעולם. אבל אם אחר שהלך השחור נולד בנתק שער צהוב אחר או פשה אחרי כן, טמא, דכל נתק שטהר לא אמרינן. והלכה כתנא קמא.
משנה ט
מִי שֶׁהָיָה בּוֹ נֶתֶק כַּגְּרִיס, וְנִתַּק כָּל רֹאשׁוֹ - טָהוֹר.
הָרֹאשׁ וְהַזָּקָן אֵין מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה ;
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה.
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן:
וְדִין הוּא,
מָה אִם עוֹר הַפָּנִים וְעוֹר הַבָּשָֹר,
שֶׁיֵּשׁ דָּבָר אַחֵר מַפְסִיק בֵּינֵיהֶם,
מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה -
הָרֹאשׁ וְהַזָּקָן שֶׁאֵין דָּבָר אַחֵר מַפְסִיק בֵּינֵיהֶם,
אֵינוֹ דִין שֶׁיְּעַכְּבוּ זֶה אֶת זֶה?
הָרֹאשׁ וְהַזָּקָן אֵין מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה,
וְאֵין פּוֹשִֹין מִזֶּה לָזֶה.
אֵיזֶה הוּא זָקָן?
מִן הַפֶּרֶק שֶׁל לֶחִי עַד פִּקָּה שֶׁל גַּרְגֶּרֶת.
ברטנורא משנה ט
וניתק כל ראשו. שפרח הנתק בכל הראש. בין שהוחלט בשער צהוב, בין שהוחלט בפסיון טהור. דבכולהו פריחה מטהרת.
ומנין שהפריחה מטהרת בראש, דכתיב (ויקרא י"ג) ואיש כי ימרט ראשו קרח הוא טהור הוא. בזקן מנין, ת"ל ואיש, לרבות את הזקן. והבא כולו נתק בתחילה אינו טהור, כשם שהבא כולו לבן בתחלה אינו טהור בבהרת.
אין מעכבין זה את זה. אם היה בראש נתק כגריס ואחר כך ניתק כל הראש, אף על פי שלא ניתק הזקן, טהור. וכן כשפרח בזקן ולא פרח בראש, טהור, דאין מעכבין זה על זה.
ודין הוא. שיהו מעכבין.
שיש דבר אחר מפסיק ביניהן. ששער הראש והזקן דאין מיטמאין בבהרת מפסיקין בין עור הפנים לשאר הגוף. ועור הפנים ושאר הגוף מעכבין זה על זה, דכל שראוי ליטמא בנגע הבהרת מעכב פריחת הבהרת.
אין מצטרפין זה עם זה. במקום שהראש והזקן מתחברים זה עם זה, אם נולד חצי גריס בזה וחצי גריס בזה אין מצטרפין.
ואין פושין מזה לזה. דאם יש נתק כגריס בראש סמוך לזקן, ולסוף שבוע ראשון או לסוף שבוע שני או לאחר הפטור פשה בזקן, לא חשיב פשיון.
מן הפרק של לחי. העליון. מותח חוט מאוזן לאוזן, כל שמן החוט ולמעלה זהו הראש, וכל שמן החוט ולמטה זה הזקן.
פיקה של גרגרת. ראש השיפוי כובע, והבשר המקיף בשיפוי כובע מחוץ קרוי פיקה.
משנה י
הַקָּרַחַת וְהַגַּבַּחַת מִטַּמְּאוֹת בִּשְׁנֵי שָׁבוּעוֹת, בִּשְׁנֵי סִימָנִים:
בְּמִחְיָה וּבְפִשְֹיוֹן.
אֵיזוֹ הִיא קָרַחַת?
אָכַל נֶשֶׁם, סָךְ נֶשֶׁם, מַכָּה שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לְגַדֵּל שֵֹעָר.
אֵיזוֹ הִיא קָרַחַת?
מִן הַקָּדְקֹד הַשּׁוֹפֵעַ לַאֲחוֹרָיו עַד פִּקָּה שֶׁל צַוָּאר.
אֵיזוֹ הִיא גַּבַּחַת?
מִן הַקָּדְקֹד הַשּׁוֹפֵעַ לְפָנָיו עַד כְּנֶגֶד שֵֹעָר מִלְמַעְלָן.
הַקָּרַחַת וְהַגַּבַּחַת אֵינָן מִצְטָרְפוֹת זוֹ עִם זוֹ,
וְאֵינָן פּוֹשׁוֹת מִזּוֹ לָזוֹ;
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם יֵשׁ שֵֹעָר בֵּינֵיהֶן - אֵינָן מִצְטָרְפוֹת;
וְאִם לָאו - הֲרֵי אֵלּוּ מִצְטָרְפוֹת.
ברטנורא משנה י
הקרחת והגבחת. שתיהן בראש, אלא שמשיפוע קדקוד ולאחריו קרוי קרחת, משיפוע קדקוד כלפי פניו קרוי גבחת, כדתנן בסמוך. ואינם כנתקים, שהנתק חוזר ומגדל שער, והקרחת והגבחת אינן חוזרין ומגדלין שער.
מיטמאות בשני שבועות. דכתיב (ויקרא י"ג) כמראה צרעת עור בשר, מה עור בשר בשני שבועות, אף כאן בשני שבועות.
ובמחיה ובפסיון. דכתיב (שם) צרעת פורחת היא בקרחתו. צרעת, מלמד שמטמאה במחיה. פורחת, מלמד שמטמאה בפסיון. היא, מלמד שאינה מיטמאה בשער לבן.
נשם. סם שהאוכלו אינו מגדל שער, והסך בו אינו מגדל שער.
מכה שאינה ראויה לגדל שער. כגון מכה גדולה שהבשר נעשה צלקת.
פיקה של צואר. היא חוליא הראשונה של צואר.
ואין פושות מזו לזו. מקרחת לגבחת ומגבחת לקרחת. אם יש שער מפסיק ביניהן בין קרחת לגבחת. ואין הלכה כרבי יהודה.