מנחות, פרק י
לחץ כאן לתצוגת הדפסה

מנחות, פרק י

מנחות, פרק י

משנה א

רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: הָעֹמֶר הָיָה בָּא בְּשַׁבָּת מִשָׁלשׁ סְאִין, וּבְחֹל - מֵחָמֵשׁ.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֶחָד בְּשַׁבָּת וְאֶחָד בְּחֹל - מִשָׁלשׁ הָיָה בָּא.

רַבִּי חֲנִינָא סְגַן הַכֹּהֲנִים אוֹמֵר: בְּשַׁבָּת הָיָה נִקְצָר בְּיָחִיד, וּבְמַגָּל אַחַת, וּבְקֻפָּה אַחַת;

וּבְחֹל - בִּשְׁלשָׁה, וּבְשָׁלשׁ קֻפּוֹת, וּבְשָׁלשׁ מַגָּלוֹת.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֶחָד בְּשַׁבָּת וְאֶחָד בְּחֹל -

בִּשְׁלשָׁה, וּבְשָׁלשׁ קֻפּוֹת וּבְשָׁלשׁ מַגָּלוֹת.

 

ברטנורא משנה א

רבי ישמעאל אומר העומר היה בא בשבת. כשחל ששה עשר בניסן להיות בשבת, העומר דוחה את השבת, שכל קרבן שזמנו קבוע דוחה את השבת ואת הטומאה. והיה העומר בא משלוש סאין, שהיו קוצרין שלוש סאין שעורין ומניפין אותן בנפה עד שמעמידין אותן על עשרון אחד מובחר.

ובחול. אם חל ט"ז בניסן להיות בחול, היו קוצרין אותו חמש סאין, דסבר רבי ישמעאל עשרון מובחר בלא טרחא שאינו מנפה אותו כל כך אתי מחמש, בטרחא כשמנפה אותו הרבה אתי משלוש. בחול מייתינן מחמש, שכך משובח הדבר יותר שמניפין מכל סאה מעט אותו סולת דק היוצא ראשון שהוא מובחר, ומוציאין מחמש סאין עשרון. בשבת מביא שלוש, מוטב שירבה במלאכה אחת שירקד שלוש סאים פעמים הרבה, ואל ירבה במלאכות הרבה שיקצור ויברור ויטחון וירקד שני סאין יותר ואין הלכה כרבי ישמעאל.

בשלושה בני אדם ובשלוש קופות ובשלוש מגלות. לפרסם הדבר שקצירת העומר במוצאי חמשה עשר בניסן. מפני הצדוקים שהיו אומרים שאין העומר בא אלא באחד בשבת.

 

משנה ב

מִצְוַת הָעֹמֶר לָבֹא מִן הַקָּרוֹב.

לא בִּכֵּר הַקָּרוֹב לִירוּשָׁלַיִם - מְבִיאִים אוֹתוֹ מִכָּל מָקוֹם.

מַעֲשֶֹה שֶׁבָּא מִגַּגּוֹת צְרִיפִין, וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם מִבִּקְעַת עֵין סוֹכֵר.

 

ברטנורא משנה ב

מצות העומר לבוא מן הקרוב. ממקום שקרוב לירושלים. לפי שאין מעבירין על המצות, הלכך כשיוצא מירושלים לבקש עומר, אותה תבואה שמוצא ראשונה נוטלה.

לא ביכר. לא בשל כל צרכו.

מעשה שבא מגגות צריפין ועין סוכר. רחוקים מירושלים הרבה. מפני שהחריבו הגייסות כל תבואות שסביבות ירושלים.

 

משנה ג

כֵּיצַד הָיוּ עוֹשִֹים?

שְׁלוּחֵי בֵּית דִּין יוֹצְאִים מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב,

וְעוֹשִֹים אוֹתוֹ כְּרִיכוֹת בִּמְחֻבָּר לַקַּרְקַע,

כְּדֵי שֶׁיְּהֵא נוֹחַ לִקְצוֹר.

וְכָל הָעֲיָרוֹת הַסְּמוּכוֹת לְשָׁם מִתְכַּנְּסוֹת לְשָׁם,

כְּדֵי שֶׁיְּהֵא נִקְצָר בְּעֵסֶק גָּדוֹל.

כֵּיוָן שֶׁחֲשֵׁכָה,

אוֹמֵר לָהֶם: בָּא הַשֶּׁמֶשׁ?

אוֹמְרִים: הֵין.

בָּא הַשֶּׁמֶשׁ?

אוֹמְרִים: הֵין.

מַגָּל זוֹ?

אוֹמְרִים: הֵין.

מַגָּל זוֹ?

אוֹמְרִים: הֵין.

קֻפָּה זוֹ?

אוֹמְרִים: הֵין.

קֻפָּה זוֹ?

אוֹמְרִים: הֵין.

בְּשַׁבָּת אוֹמֵר לָהֶם:

שַׁבָּת זוֹ?

אוֹמְרִים: הֵין.

שַׁבָּת זוֹ?

אוֹמְרִים: הֵין.

אֶקְצֹר?

וְהֵם אוֹמְרִים לוֹ: קְצֹר!

אֶקְצֹר?

וְהֵם אוֹמְרִים לוֹ: קְצֹר!

שְׁלשָׁה פְּעָמִים עַל כָּל דָּבָר וְדָבָר,

וְהֵם אוֹמְרִים לוֹ: הֵין, הֵין, הֵין.

כָּל כָּךְ לָמָּה?

מִפְּנֵי הַבַּיְתוֹסִים, שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים:

אֵין קְצִירַת הָעֹמֶר בְּמוֹצָאֵי יוֹם טוֹב.

 

 

ברטנורא משנה ג

כריכות. כורכים וקושרים ראשי שבלים מלוא אגרוף.

מתכנסות לשם. למוצאי יום טוב כשקוצרים אותו.

כדי שיהא נקצר בעסק גדול. בקול המולה גדולה. שיכירו הצדוקים שבמוצאי יום טוב קוצרים אותו משום דאינהו לא מודו בהאי, כדלקמן.

אמר להן. הקוצר, לבני העיירות העומדים עליו, בא השמש, ואמרו לו הין.

מגל זה. כלומר, אקצור התבואה במגל זה.

קופה זו. אכניס התבואה לתוך קופה זו.

שבת זו. אקצור בשבת זו, ואמרו לו הין.

שלוש פעמים. שואל להן כל דבר ודבר.

וכל כך. שהיה שואל, למה.

מפני הצדוקים וביתוסים שהיו אומרים אין קצירת העומר במוצאי יום טוב. אלא במוצאי שבת, דכתיב (ויקרא כ"ג) "וספרתם לכם ממחרת השבת", ממחרת שבת בראשית משמע, ומסורת בידינו מאבותינו דהאי ממחרת השבת היינו מחרת יום טוב ראשון של פסח בין שחל בחול בין בשבת. וכן מצינו בספר יהושע (ה' י"א) ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח מצות וקלי", והרי נאמר בתורה (שם) "ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה", ומאחר שתלה היתר החדש במחרת הפסח הדבר ברור שמחרת הפסח הוא המתיר את החדש, ובו קוצרים העומר בין שחל יום טוב ראשון של פסח בחול בין שחל להיות בשבת. ולפיכך הקוצרים מגביהין קולם כדי שישמעו הבייתוסים ולהוציא מלבן.

וקוצרים העומר בלילה ולא ביום, דכתיב "וספרתם לכם ממחרת השבת וגו' שבע שבתות תמימות תהיינה", וא"א להיות תמימות, אלא אם כן מתחיל למנות מתחלת הלילה, שהרי הלילה תחלת היום הוא, והרי הוא אומר (דברים ט"ז) "מהחל חרמש בקמה תחל לספור", אלמא הקצירה בלילה הוא בשעה שמתחיל למנות.

 

משנה ד

קְצָרוּהוּ, וּנְתָנוּהוּ בַּקֻּפּוֹת, הֱבִיאוּהוּ לָעֲזָרָה,

הָיוּ מְהַבְהֲבִין אוֹתוֹ בָּאוּר, כְּדֵי לְקַיֵּם בּוֹ מִצְוַת קָלִי; דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בְּקָנִים וּבִקְלִיחוֹת חוֹבְטִים אוֹתוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְמָעֵךְ.

נְתָנוּהוּ לָאַבּוּב -

וְאַבּוּב הָיָה מְנֻקָּב, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא הָאוּר שׁוֹלֵט בְּכֻלּוֹ;

שְׁטָחוּהוּ בָּעֲזָרָה וְהָרוּחַ מְנַשֶּׁבֶת בּוֹ,

נְתָנוּהוּ בְּרֵחַיִם שֶׁל גָּרוֹסוֹת,

וְהוֹצִיאוּ מִמֶּנּוּ עִשָֹּׂרוֹן, שֶׁהוּא מְנֻפֶּה מִשְּׁלשׁ עֶשְֹרֵה נָפָה,

וְהַשְּׁאָר נִפְדֶּה וְנֶאֱכָל לְכָל אָדָם.

וְחַיָּב בַּחַלָּה וּפָטוּר מִן הַמַּעַשְֹרוֹת.

רַבִּי עֲקִיבָא - מְחַיֵּב בַּחַלָּה וּבַמַּעַשְֹרוֹת.

בָּא לוֹ לָעִשָֹּׂרוֹן,

וְנָתַן שַׁמְנוֹ וּלְבוֹנָתוֹ,

יָצַק וּבָלַל, הֵנִיף וְהִגִּישׁ, וְקָמַץ וְהִקְטִיר;

וְהַשְּׁאָר נֶאֱכָל לַכֹּהֲנִים.

 

ברטנורא משנה ד

מהבהבין אותו באור. בעודו בשיבלין, כדי לקיים בו מצות קלי כדכתיב (ויקרא ב') "אביב קלוי באש", ובמנחת העומר מיירי קרא.

וחכמים אומרים. תחילה חובטים. ולא כדרך תבואה יבשה שחובטים אותו במקל, אלא בקנים לחים.

ובקליחות. בקלח של כרוב, כדי שלא יתמעך. ואחר כך מקיימין בו מצות קלי.

נתנוהו לאבוב. דסבירא להו לרבנן שאם מהבהבים אותו באור ממש אין נקרא קלי, שאין נקרא קלי אלא ע"י דבר אחר, דהיינו ע"י כלי, שנותנים אותו באבוב, והוא כלי של נחושת מנוקב שמוכרי קליות קולין בו. והלכה כחכמים.

ברחיים של גרוסות. שאין טוחנות דק אלא עבה. שאם יטחננו יפה יעברו הסובין של קליפה בנפה עם הסולת. וגרוסות לשון גריסין של פול, ועל שם כן נקראת גרש כרמל.

וחייב בחלה. דחיוב חלה היינו גלגול העיסה, וגלגול עיסה זו ביד הדיוט היא לאחר שנפדה.

ופטור מן המעשרות. דמירוחו ביד הקדש הוא ומירוח הקדש פוטר מן המעשרות.

רבי עקיבא מחייב. האי קמח הנותר מעשרון של עומר בחלה ובמעשרות לפי שלא נתנו מעות הקדש אלא בצריך להם לעשרון לבד, אבל האחר לא קדש, הילכך לאו מירוח הקדש הוא, דהא לא קדוש. ואין הלכה כרבי עקיבא.

בא לו לעשרון. נותן תחילה שמנו ולבונתו קודם נתינת הסולת.

יצק ובלל. לאחר נתינת הסולת, כדרך כל המנחות שנותן שמן בכלי תחילה ואחר כך נותן סולת וחוזר ויוצק עליה שמן ובולל.

הניף והגיש. דמנחת העומר טעונה הנפה והגשה, כדאמרינן בפרק כל המנחות.

 

משנה ה

מִשֶּׁקָּרַב הָעֹמֶר,

יוֹצְאִין וּמוֹצְאִין שׁוּק יְרוּשָׁלַיִם שֶׁהוּא מָלֵא קֶמַח וְקָלִי,

שֶׁלֹּא בִּרְצוֹן חֲכָמִים; דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בִּרְצוֹן חֲכָמִים הָיוּ עוֹשִֹים.

מִשֶּׁקָּרַב הָעֹמֶר - הֻתַּר הֶחָדָשׁ מִיָּד.

וְהָרְחוֹקִים מֻתָּרִים מֵחֲצוֹת הַיּוֹם וּלְהַלָּן.

 

מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ,

הִתְקִין רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, שֶׁיְּהֵא יוֹם הָנֵף כֻּלּוֹ אָסוּר.

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: וַהֲלא מִן הַתּוֹרָה הוּא אָסוּר?

שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כג, יד) "עַד-עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה".

מִפְּנֵי מָה הָרְחוֹקִים מֻתָּרִים מֵחֲצוֹת הַיּוֹם וּלְהַלָּן?

מִפְּנֵי שֶׁהֵן יוֹדְעִין, שֶׁאֵין בֵּית דִּין מִתְעַצְּלִין בּוֹ.

 

ברטנורא משנה ה

שלא ברצון חכמים. דגזרי שמא יאכל מן החדש כשקוצר קודם שיקריבו העומר, וזה שכבר הוא קמח ודאי נקצר קודם העומר.

רבי יהודה אומר ברצון חכמים. דלא גזרו שמא יאכל כשקוצר. והלכה כרבי יהודה.

והרחוקים. שאינן יודעים אם עדיין קרב העומר.

מותרים מחצות היום ולהלן. כדקתני טעמא לקמן.

שיהא יום הנף. יום ששה עשר בניסן שבו מניפין את העומר.

כולו אסור. לאכול בו חדש.

אמר רבי יהודה. לתנא דמתניתין, וכי רבן יוחנן התקין והלא מן התורה אסור. בזמן שאין בית המקדש קיים. דתרי קראי כתיבי, כתוב אחד אומר "עד עצם היום הזה", דמשמע דעצמו של יום כולו אסור דעד ועד בכלל, וכתוב אחד אומר (ויקרא כ"ג) "עד הביאכם את קרבן אלהיכם", דמשמע דלאחר קרבן העומר מותר, הא כיצד? כאן בזמן שבית המקדש קיים, כאן בזמן שאין בית המקדש קיים. אלמא בזמן שאין בית המקדש קיים, שאין העומר קרב, הוי יום הנף כולו אסור מן התורה.

ומשני בגמרא דהא דתנן התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא יום הנף כולו אסור, לא תימא התקין אלא דרש והתקין, כלומר שדרש מקראות הללו ברבים, והודיעם שכך הדין שיום הנף כולו אסור מן התורה משחרב בית המקדש.

ואית דמפרשי בגמרא, שאין החדש אסור מן התורה ביום ט"ז בניסן בזמן שאין מקדש אלא עד שיאיר פני המזרח שחרית ביום ט"ז, דכתיב עד עצם היום הזה, עד ולא עד בכלל, והתקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא יום הנף כולו אסור, משום מהרה יבנה בית המקדש, ויאמרו אשתקד מי לא הוה אכלינן משהאיר המזרח, השתא נמי ניכול, והן אינן יודעים דבזמן המקדש אסור לאכול חדש עד שיקריב העומר, דכתיב עד הביאכם את קרבן אלהיכם. והכי מפרשינן לה בפרק לולב הגזול.

 

משנה ו

הָעֹמֶר הָיָה מַתִּיר בַּמְּדִינָה, וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם בַּמִּקְדָּשׁ.

אֵין מְבִיאִין מְנָחוֹת, וּבִכּוּרִים, וּמִנְחַת בְּהֵמָה קֹדֶם לָעֹמֶר;

וְאִם הֵבִיא - פָּסוּל.

קֹדֶם לִשְׁתֵּי הַלֶּחֶם - לא יָבִיא,

וְאִם הֵבִיא - כָּשֵׁר.

 

ברטנורא משנה ו

העומר היה מתיר במדינה. לאכול החדש בכל המקומות.

ושתי הלחם במקדש. שקודם שתי הלחם אין מביאין מנחה מתבואה חדשה, דכתיב בשתי הלחם (במדבר כ"ח) "מנחה חדשה", שתהא חדשה לכל המנחות.

ומנחת בהמה. מנחת נסכים של בהמה.

ואם הביא. קודם לעומר.

פסול. שלא הותר החדש מכללו אפילו אצל ההדיוט. אבל קודם שתי הלחם לא יביא. ואם הביא כשר. שכבר הותר מכללו אצל ההדיוט.

 

משנה ז

הַחִטִּים, וְהַשְֹּׂעוֹרִים, וְהַכֻּסְּמִין,

וְשִׁבֹּלֶת שׁוּעָל, וְהַשִּׁיפוֹן -

חַיָּבִין בַּחַלָּה, וּמִצְטָרְפִים זֶה עִם זֶה,

וַאֲסוּרִים בֶּחָדָשׁ מִלִּפְנֵי הַפֶּסַח, וּמִלִּקְצוֹר מִלִּפְנֵי הָעֹמֶר.

וְאִם הִשְׁרִישׁוּ קֹדֶם לָעֹמֶר - הָעֹמֶר מַתִּירָן;

וְאִם לָאו -

אֲסוּרִים, עַד שֶׁיָּבוֹא עֹמֶר הַבָּא.

 

ברטנורא משנה ז

ומצטרפין זה עם זה. להשלים שיעור העיסה החייבת בחלה. ולא שיצטרפו כולן יחד, דמין בשאינו מינו אין מצטרף, אלא החטין מצטרפין עם הכוסמין בלבד מפני שהן מינן, והשעורים מצטרפין עם הכל חוץ מן החיטים. ואע"ג דכוסמין מין חטין הן, לאו מין חטין דוקא, אלא מין שעורים ואף מין חטים, ומצטרפין עם החטים והשעורים.

ומיהו בירושלמי משמע דאם נלושו יחד מצטרפין, אפילו מין בשאינו מינו. אבל אם לא נלושו יחד אלא שאחר כך היו נושכות העיסות זו בזו, מין במינו מצטרפין, שלא במינו אין מצטרפין.

ואסורים בחדש. כדכתיב (ויקרא כ"ג) "ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה", וגמרינן לחם לחם מפסח, מה להלן מחמשת המינים אף כאן מחמשת המינים.

ומלקצור מלפני הפסח. שאסור לקצור מאחד מחמשת המינים קודם קצירת העומר. דכתיב בעומר (שם) "ראשית קצירכם", שתהא תחילה לכל הנקצרים, ואתיא ראשית ראשית מחלה, כתיב התם (במדבר ט"ו) "ראשית עריסותיכם", וכתיב הכא "ראשית קצירכם", מה להלן מחמשת המינים אף כאן מחמשת המינים.

ואם השרישו. אחד מחמשת המינים הללו קודם קצירת העומר.

העומר מתירן. ומותר לקצרן אחר קצירת העומר. דכתיב (שמות כ"ג) אשר תזרע בשדה, משעה שנזרע ונשרש בשדה.

ואם לאו. שלא השרישו אלא לאחר קצירת העומר.

אסורים עד שיבוא העומר הבא. של שנה הבאה.

 

משנה ח

קוֹצְרִים בֵּית הַשְּׁלָחִים שֶׁבָּעֲמָקִים,

אֲבָל לא גּוֹדְשִׁין.

אַנְשֵׁי יְרִיחוֹ קוֹצְרִין בִּרְצוֹן חֲכָמִים,

וְגוֹדְשִׁין שֶׁלֹּא בִּרְצוֹן חֲכָמִים,

וְלא מִחוּ בְּיָדָם חֲכָמִים.

קוֹצֵר לַשַּׁחַת, וּמַאֲכִיל לַבְּהֵמָה.

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה:

אֵימָתַי?

בִּזְמַן שֶׁהִתְחִיל עַד שֶׁלֹּא הֵבִיאָה שְׁלִישׁ.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אַף יִקְצֹר וְיַאֲכִיל אַף מִשֶּׁהֵבִיאָה שְׁלִישׁ.

 

ברטנורא משנה ח

קוצרים בית השלחים שבעמקים. שתבואתן רעה ואין מביאין עומר משם. ותניא, כתוב אחד אומר (ויקרא כ"ג) "וקצרתם את קצירה והבאתם את עומר", דמשמע דיכול לקצור קודם הבאת העומר, וכתוב אחר אומר "ראשית קצירכם", דמשמע שתהא ראשית לכל הקצירות. הא כיצד? ממקום שאתה יכול להביא העומר אי אתה קוצר קודם לעומר, ממקום שאי אתה מביא, כגון בית השלחים ובית העמקים שאין מביאין עומר מהן לפי שהן רעות, אתה קוצר מהן קודם לעומר.

אבל לא גודשין. לעשותן גדיש. דכמה דאפשר לשנויי משנינן.

אנשי יריחו. בית השלחין הוו להו.

קוצר לשחת. מותר לקצור לשחת קודם לעומר ומאכיל לבהמתו.

אימתי בזמן שהתחיל לקצרה לצורך בהמתו עד שלא הביאה שליש אחרון של גמר בישולה, קוצר אף לאחר שהביאה שליש.

רבי שמעון אומר אף יקצור ויאכיל. יתחיל לקצור ומאכיל לבהמתו משהביאה שליש. דכל לשחת לאו קציר הוא. והלכה כרבי יהודה, שבא לפרש דבריו של ת"ק.

 

משנה ט

קוֹצְרִין מִפְּנֵי הַנְּטִיעוֹת, מִפְּנֵי בֵּית הָאֵבֶל,

מִפְּנֵי בִּטּוּל בֵּית הַמִּדְרָשׁ.

לא יַעֲשֶֹה אוֹתָן כְּרִיכוֹת, אֲבָל מַנִּיחָן צְבָתִים.

מִצְוַת הָעֹמֶר לָבֹא מִן הַקָּמָה;

לא מָצָא - יָבִיא מִן הָעֳמָרִים.

מִצְוָתוֹ לָבֹא מִן הַלַּח;

לא מָצָא - יָבִיא מִן הַיָּבֵשׁ.

מִצְוָתוֹ לִקְצוֹר בַּלַּיְלָה;

נִקְצַר בַּיּוֹם - כָּשֵׁר.

וְדוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת.

 

ברטנורא משנה ט

קוצרים קודם לעומר.

מפני הנטיעות. שלא יפסידו. לפי שאותה תבואה אינה ראויה לעומר, כדאמרינן בפרק כל הקרבנות, אין מביאין לא משדה בית השלחים ולא משדה אילן, ולעיל אמרינן ממקום שאי אתה מביא אתה קוצר.

פירוש אחר, מפני הנטיעות משום כלאים. לפי שפעמים אדם זורע תבואה ואין שם נטיעות, ולאחר זמן עולות שם נטיעות ביניהן מאליהן, וצריך לקצור הזרעים משום כלאים.

ומפני בית האבל. שאין להם מקום פנוי לישב לברך ברכת רחבה שאומרים בבית האבל.

ומפני בית המדרש. שאין מקום לתלמידים לישב. וטעמא דכל הני, משום דקציר מצוה נינהו, והכתוב אומר ראשית קצירכם, שיהיה העומר ראשית לקצירכם של רשות ולא ראשית לקציר של מצוה.

כריכות. אלומות קשורות.

צבתים. אגודות בלא קישור. פירוש אחר, כריכות אלומות גדולות, צבתים אגודות קטנות.

מן הקמה. שיהא קוצר לשמו.

לא מצא. שכבר נקצר הכל.

מן הלח. דכתיב כרמל, רך ומל.

לקצור בלילה. כדילפינן בריש פרקין, מדכתיב (דברים ט"ז) "מהחל חרמש בקמה תחל לספור", משעה שאתה מונה אתה קוצר, והספירה צריכה להיות בלילה, דכתיב (ויקרא כ"ג) "שבע שבתות תמימות".