מנחות, פרק יב

משנה א

הַמְּנָחוֹת וְהַנְּסָכִים שֶׁנִּטְמְאוּ,

עַד שֶׁלֹּא קִדְּשָׁן בַּכְּלִי - יֵשׁ לָהֶם פִּדְיוֹן;

מִשֶּׁקָּדְשׁוּ בַּכְּלִי - אֵין לָהֶם פִּדְיוֹן.

הָעוֹפוֹת וְהָעֵצִים וְהַלְּבוֹנָה וּכְלֵי שָׁרֵת -

אֵין לָהֶם פִּדְיוֹן,

שֶׁלֹּא נֶאֱמַר אֶלָּא בְּהֵמָה.

ברטנורא משנה א

המנחות והנסכים. עד שלא קדשו בכלי. אינן קדושים קדושת הגוף, אלא קדושת דמים, שצריך לפדותן והדמים קדושים. ודוקא כשנטמאו יש להן פדיון אם לא קדשו בכלי, אבל לא נטמאו אף על פי שלא קדשו בכלי אין פודים אותן.

העופות והעצים והלבונה וכלי שרת שנטמאו אין להם פדיון. שלא נאמר פדיון בקדושת הגוף אלא בבהמה בעלת מום, דכתיב (ויקרא כ"ז) "ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה קרבן לה' והעריך הכהן אותה" וכו'. ובבעלי מומים שנפדו הכתוב מדבר, דאי בבהמה טמאה ממש, כשהוא אומר (שם) "ואם בבהמה הטמאה ופדה בערכך", הרי בהמה טמאה אמורה. ואשמועינן במתניתין דאע"ג דאשכחן בקדוש קדושת הגוף ונפל ביה מומא דמפריק, העופות והעצים והלבונה וכלי שרת דקדשי קדושת הגוף ונטמאו לא מפרקי.

משנה ב

הָאוֹמֵר: הֲרֵי עָלַי בַּמַּחֲבַת, וְהֵבִיא בַּמַּרְחֶשֶׁת;

בַּמַּרְחֶשֶׁת, וְהֵבִיא בַּמַּחֲבַת -

מַה שֶּׁהֵבִיא הֵבִיא, וִידֵי חוֹבָתוֹ לא יָצָא.

זוֹ לְהָבִיא בַּמַּחֲבַת, וְהֵבִיא בַּמַּרְחֶשֶׁת;

בַּמַּרְחֶשֶׁת, וְהֵבִיא בַּמַּחֲבַת -

הֲרֵי זוֹ פְּסוּלָה.

הֲרֵי עָלַי שְׁנֵי עֶשְֹרוֹנִים לְהָבִיא בִּכְלִי אֶחָד,

וְהֵבִיא בִּשְׁנֵי כֵלִים;

בִּשְׁנֵי כֵלִים, וְהֵבִיא בִּכְלִי אֶחָד -

מַה שֶּׁהֵבִיא הֵבִיא, וִידֵי חוֹבָתוֹ לא יָצָא.

אֵלּוּ לְהָבִיא בִּכְלִי אֶחָד, וְהֵבִיא בִּשְׁנֵי כֵלִים;

בִּשְׁנֵי כֵלִים, וְהֵבִיא בִּכְלִי אֶחָד -

הֲרֵי אֵלּוּ פְּסוּלִין.

הֲרֵי עָלַי שְׁנֵי עֶשְֹרוֹנִים לְהָבִיא בִּכְלִי אֶחָד,

וְהֵבִיא בִּשְׁנֵי כֵלִים,

אָמְרוּ לוֹ: בִּכְלִי אֶחָד נָדַרְתָּ;

הִקְרִיבָן בִּכְלִי אֶחָד - כְּשֵׁרִים;

וּבִשְׁנֵי כֵלִים - פְּסוּלִין.

הֲרֵי עָלַי שְׁנֵי עֶשְֹרוֹנִים לְהָבִיא בִּשְׁנֵי כֵלִים,

וְהֵבִיא בִּכְלִי אֶחָד,

אָמְרוּ לוֹ: בִּשְׁנֵי כֵלִים נָדַרְתָּ;

הִקְרִיבָן בִּשְׁנֵי כֵלִים - כְּשֵׁרִים;

נְתָנָן בִּכְלִי אֶחָד - כִּשְׁתֵּי מְנָחוֹת שֶׁנִּתְעָרְבוּ.

ברטנורא משנה ב

מה שהביא הביא. דאמרינן לא לשם נדרו הביאה, אלא נדבה אחרת היא זו.

זו להביא במחבת. שהיתה עשרון סולת מונחת לפניו, ואמר, זו להביא במחבת וכו'.

הרי זו פסולה. דקבעה לכלי שהזכיר בה ואין יכול לשנותה לכלי אחר.

אלו להביא בכלי אחד. אלו שהיו מונחים לפניו.

הרי אלו פסולים. דהיכא דנדר בכלי אחד והביא בשני כלים מפריש ממנה שני קומצים, והוא לא נדר אלא קומץ אחד. ועוד, שמנחה חסרה היא בכל כלי וכלי. והיכא דנדר בשני כלים והביא בכלי אחד הויא מנחה יתירה ומיעט בקומצין, שהוא בירר לה שתי קמיצות ולא קמץ אלא אחד.

אמרו לו בכלי אחד נדרת. ולא חש לדבריהם והקריבה בשני כלים, פסולים, ואף על גב דלא אמר אלו להביא בכלי אחד. משום דהשתא ליכא למימר לשום נדבה אחרת אייתי לה, דכיון דאמרי ליה בכלי אחד נדרת הוה ליה למימר להו אנא משום נדר אחרינא מייתינא לה.

כשתי מנחות שנתערבו. דאמרינן בפרק הקומץ, אם יכול לקמוץ מזו בפני עצמה ומזו בפני עצמה כשרות, ואם לאו פסולות. והא דקתני לעיל אלו להביא בשני כלים והביא בכלי אחד פסולות, מיירי כגון דלא יכול לקמוץ מכל אחת בפני עצמה.

משנה ג

הֲרֵי עָלַי מִנְחָה מִן הַשְֹּׂעוֹרִין - יָבִיא מִן הַחִטִּים.

קֶמַח - יָבִיא סֹלֶת.

בְּלא שֶׁמֶן וּלְבוֹנָה - יָבִיא עִמָּהּ שֶׁמֶן וּלְבוֹנָה.

חֲצִי עִשָֹּׂרוֹן - יָבִיא עִשָֹּׂרוֹן שָׁלֵם.

עִשָֹּׂרוֹן וּמֶחֱצָה - יָבִיא שְׁנַיִם.

רַבִּי שִׁמְעוֹן - פּוֹטֵר,

שֶׁלֹּא הִתְנַדַּב כְּדֶרֶךְ הַמִּתְנַדְּבִים.

ברטנורא משנה ג

הרי עלי מנחה מן השעורים יביא מן החטים. שאין מנחת נדבה באה אלא מן החטים. וכגון שאמר אילו הייתי יודע שאין מביאים מנחה מן השעורים לא הייתי נודר אלא מן החטים. אבל אם אמר לא הייתי נודר כלום, אינו חייב כלום.

יביא סלת. דכתיב (ויקרא ב') "סולת יהיה קרבנו".

רבי שמעון פוטר. רבי שמעון סבר בגמר דבריו אדם נתפס, והואיל וגמר דבריו שלא כדין המנחה, אינו חייב כלום. ואין הלכה כרבי שמעון.

משנה ד

מִתְנַדֵּב אָדָם מִנְחָה שֶׁל שִׁשִּׁים עִשָֹּׂרוֹן, וּמֵבִיא בִּכְלִי אֶחָד.

אִם אָמַר: הֲרֵי עָלַי שִׁשִּׁים וְאֶחָד -

מֵבִיא שִׁשִּׁים בִּכְלִי אֶחָד, וְאֶחָד בִּכְלִי אֶחָד;

שֶׁכֵּן צִבּוּר מֵבִיא

בְּיוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל הֶחָג שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת

שִׁשִּׁים וְאֶחָד,

דַּיּוֹ לַיָּחִיד שֶׁיְּהֵא פָּחוֹת מִן הַצִּבּוּר אֶחָד.

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן:

וַהֲלא אֵלּוּ לַפָּרִים, וְאֵלּוּ לַכְּבָשִֹים, וְאֵינָם נִבְלָלִים זֶה עִם זֶה?

אֶלָּא עַד שִׁשִּׁים יְכוֹלִים לְהִבָּלֵל.

אָמְרוּ לוֹ: שִׁשִּׁים נִבְלָלִים, וְשִׁשִּׁים וְאֶחָד אֵין נִבְלָלִים?

אָמַר לָהֶן: כָּל מִדּוֹת חֲכָמִים כֵּן:

בְּאַרְבָּעִים סְאָה - הוּא טוֹבֵל,

בְּאַרְבָּעִים סְאָה חָסֵר קֻרְטוֹב - אֵינוֹ יָכוֹל לִטְבּוֹל בָּהֶן.

אֵין מִתְנַדְּבִים לג, שְׁנַיִם וַחֲמִשָּׁה.

אֲבָל מִתְנַדְּבִים שְׁלשָׁה, וְאַרְבָּעָה, וְשִׁשָּׁה, וּמִשִּׁשָּׁה וּלְמַעְלָה.

ברטנורא משנה ד

שכן צבור מביאים וכו'. שלושה עשרונים לפר לשלושה עשר פרים הם תשעה ושלושים עשרונים, ועשרון לכבש לארבעה עשר כבשים הם ארבע עשר עשרונים, ושני עשרונים לאיל לשני האילים הם ארבע עשרונים, הרי חמישים ושבעה, ולשני תמידים שנים, ולשני כבשי מוסף שבת שנים, הרי ששים ואחד.

ואמר להם רבי שמעון, וכי כל אותן של אותו יום בכלי אחד היו, והלא אלו לפרים ואלו לאילים ולכבשים, ואי מערב להו מפסיל, שמנחת פרים בלילתן עבה, שני לוגים לעשרון, חצי ההין לשלושה עשרונים, ומנחת כבשים בלילתן רכה, רביעית ההין לעשרון דהיינו שלושה לוגים, והן בולעות זו מזו, ונמצאת זו חסרה וזו יתירה. אלא מפני מה אין מביא יחיד ששים ואחד עשרונים בכלי אחד, דעד ששים יכול להבלל בלוג אחד.

והאי תנא סבר לה כרבי אליעזר בן יעקב דאמר בפרק שתי מדות אפילו מנחה של ששים עשרונים אין לה אלא לוג. ואף על פי שלא נבללה כולה, כיון שראויה להבלל אין הבלילה מעכבת, דהכי קיימא לן דכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו, וכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו.

וששים ואחד אין נכללים. בתמיה.

קרטוב. רביעית של רביעית הלוג.

אין מתנדבים לוג. יין לנסכים. שלא מצינו מנחת נסכים של לוג אחד ולא של שנים ולא של חמשה.

אבל מתנדבים שלושה לוגים. דחזו לכבש. וארבעה דחזו לאיל. וששה לוגים שהוא חצי ההין דחזו לפר. ומששה ולמעלה מתנדבים, דשבעה חזו שלושה מינייהו לכבש וארבעה לאיל, ושמונה חזו לשני אילים, ותשעה חזו לכבש ופר, עשרה חזו לאיל ופר, אחד עשר חזו לשני אילים ולכבש. וכן לעולם.

משנה ה

מִתְנַדְּבִים יַיִן, וְאֵין מִתְנַדְּבִים שֶׁמֶן; דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא.

רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר: מִתְנַדְּבִין שֶׁמֶן.

אָמַר רַבִּי טַרְפוֹן: מַה מָּצִינוּ בַּיַּיִן, שֶׁבָּא חוֹבָה וּבָא נְדָבָה,

אַף הַשֶּׁמֶן, בָּא חוֹבָה וּבָא נְדָבָה.

אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא: לא, אִם אָמַרְתָּ בַּיַּיִן, שֶׁכֵּן הוּא קָרֵב חוֹבָתוֹ בִּפְנֵי עַצְמוֹ;

תֹּאמַר בַּשֶּׁמֶן, שֶׁאֵינוֹ קָרֵב חוֹבָתוֹ בִּפְנֵי עַצְמוֹ?

אֵין שְׁנַיִם מִתְנַדְּבִים עִשָֹּׂרוֹן אֶחָד,

אֲבָל מִתְנַדְּבִים עוֹלָה, וּשְׁלָמִים.

וּבָעוֹף - אֲפִלּוּ פְּרִידָה אַחַת.

ברטנורא משנה ה

מתנדבים יין. בלא סולת ושמן, ומנסכו לשיתין בפני עצמו.

ואין מתנדבים שמן. בלא סולת ויין.

מתנדבין שמן. וקומצו ומקטיר הקומץ ושיריים נאכלים.

שכן הוא קרב חובתו בפני עצמו. עם חובתו הוא קרב בפני עצמו. אף על פי שהוא בא חובה עם המנחה אינו מעכב המנחה.

תאמר בשמן כו'. דכיון דלא אשכחן ביה דליתי בכלי בפני עצמו, השתא נמי לא ליתי.

אפילו פרידה אחת. תור אחד, או בן יונה אחד, מתנדבים בין שנים.

והלכה שמתנדבים יין ושמן בפני עצמן. ומתנדבים מנחת נסכים בין נסכי פר בין נסכי איל וכבש. וכל הקרבנות באים בנדבה בשותפות, חוץ מן המנחה לפי שנאמר בה נפש, דכתיב (ויקרא ב') "ונפש כי תקריב קרבן מנחה".

פרק יג

משנה א

הֲרֵי עָלַי עִשָֹּׂרוֹן - יָבִיא אֶחָד;

עֶשְֹרוֹנִים - יָבִיא שְׁנַיִם.

פֵּרַשְׁתִּי, וְאֵינִי יוֹדֵעַ מַה פֵּרַשְׁתִּי - יָבִיא שִׁשִּׁים עִשָֹּׂרוֹן.

הֲרֵי עָלַי מִנְחָה - יָבִיא אֵיזוֹ שֶׁיִּרְצֶה.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: יָבִיא מִנְחַת הַסֹּלֶת, שֶׁהִיא מְיֻחֶדֶת שֶׁבַּמְּנָחוֹת.

ברטנורא משנה א

הרי עלי עשרון. פירשתי כמה עשרונים אביא ואיני יודע כמה אמרתי.

יביא ששים עשרונים. דאי בציר מהכי נדר, לא איכפת ליה, דמתני ואומר מה שפירשתי יהא לנדרי והשאר יהא לנדבה. ובטפי מהכי ליכא לספוקי, דאין מנחה אחת יתירה מששים עשרון.

הרי עלי מנחה. האומר הרי עלי מנחה סתם.

יביא איזה שירצה. מחמש מנחות.

מיוחדת. שנקראת מנחה סתם ואין לה שם לווי. וכל שאר מנחות יש להם שם לווי, מנחת מחבת, מנחת מרחשת, מנחת מאפה. ואין הלכה כרבי יהודה.

משנה ב

מִנְחָה, מִין הַמִּנְחָה - יָבִיא אַחַת.

מְנָחוֹת, מִין הַמְּנָחוֹת - יָבִיא שְׁתַּיִם.

פֵּרַשְׁתִּי, וְאֵינִי יוֹדֵעַ מַה פֵּרַשְׁתִּי - יָבִיא חֲמִשְׁתָּן.

פֵּרַשְׁתִּי מִנְחָה שֶׁל עֶשְֹרוֹנִים, וְאֵינִי יוֹדֵעַ מַה פֵּרַשְׁתִּי -

יָבִיא מִנְחָה שֶׁל שִׁשִּׁים עִשָֹּׂרוֹן.

רַבִּי אוֹמֵר: יָבִיא מְנָחוֹת שֶׁל עֶשְֹרוֹנִים, מֵאֶחָד וְעַד שִׁשִּׁים.

ברטנורא משנה ב

מנחה מין המנחה. האומר הרי עלי מנחה, או מין מנחה.

יביא אחת מן המנחות האמורות בפרשה. מנחות עלי. או שאומר מין מנחות עלי, יביא שתי מנחות ממין אחד.

פירשתי. מיני מנחות שאביא, ואיני יודע כמה מינים הם שנדרתי להביא.

מביא חמשתן. מנחת סולת, מנחת מרחשת, מנחת מחבת, מנחת מאפה תנור והיא באה שני מינים, חלות ורקיקין.

פירשתי מנחה של עשרונים בכלי אחד, ואיני יודע כמה עשרונים קבעתי בה. יביא ששים עשרון. דטפי מהכי ליכא לספוקי. ואי בציר מהכי נדר לא איכפת לן, דמתנה ואומר כמה שפירשתי יהא לנדרי והשאר יהא לנדבה.

רבי אומר. כיון דאמר מנחה דמשמע חדא, אלמא בכלי אחד קבעה, ואם יביא ששים בכלי אחד, שמא בציר מהכי נדר והוי מנחה יתירה, דאית ליה לרבי דקביעותא דמנא מלתא היא, הלכך יביא ששים מנחות מאחת ועד ששים, חדא של עשרון אחד, וחדא של שנים, וחדא של שלושה, וחדא של ארבע, עד ששים. שנמצא מביא בין הכל אלף שמונה מאות ושלושים עשרון, דודאי חדא מינייהו נדר, ואינך נדבה. ואין הלכה כרבי.

משנה ג

הֲרֵי עָלַי עֵצִים - לא יִפְחֹת מִשְּׁנֵי גִזְרִין.

לְבוֹנָה - לא יִפְחֹת מִקֹּמֶץ.

חֲמִשָּׁה קְמָצִים הֵן:

הָאוֹמֵר: הֲרֵי עָלַי לְבוֹנָה - לא יִפְחֹת מִקֹּמֶץ.

הַמִּתְנַדֵּב מִנְחָה - יָבִיא עִמָּהּ קֹמֶץ לְבוֹנָה.

הַמַּעֲלֶה אֶת הַקֹּמֶץ בַּחוּץ - חַיָּב.

וּשְׁנֵי בָזִכִּין טְעוּנִין שְׁנֵי קְמָצִים.

ברטנורא משנה ג

לא יפחות משני גזירים. שתי בקעיות גדולות. דמיעוט עצים שנים.

והמעלה את הקומץ בחוץ חייב. כרת, דהעלאה היא. ובהאי כללא הוי נמי המעלה קומץ בפנים דהקטרה מעלייתא היא, הלכך חשיב חמשה קומצים ותו לא, ולא חשיב להאי דהמעלה קומץ בפנים לקומץ ששי.

ושני בזיכים. של לחם הפנים.

משנה ד

הֲרֵי עָלַי זָהָב - לא יִפְחֹת מִדִּינַר זָהָב.

כֶּסֶף - לא יִפְחֹת מִדִּינַר כֶּסֶף.

נְחשֶׁת - לא יִפְחֹת מִמָּעָה כֶּסֶף.

פֵּרַשְׁתִּי, וְאֵינִי יוֹדֵעַ מַה פֵּרַשְׁתִּי -

הוּא מֵבִיא עַד שֶׁיֹּאמַר: לא לְכָךְ נִתְכַּוַּנְתִּי.

ברטנורא משנה ד

לא יפחות מדינר זהב. והוא שיאמר מטבע של זהב. דאי לא, דלמא נסכא דדהבא קאמר, דהיינו חתיכה של זהב.

נחושת לא יפחות ממעה כסף. שיביא נחושת ששוה מעה כסף.

פירשתי. כך וכך זהב.

ואיני יודע כמה פירשתי. יביא כל כך עד שידע בעצמו שמעולם לא נתכוין לכל כך.

משנה ה

הֲרֵי עָלַי יַיִן - לא יִפְחֹת מִשְׁלשָׁה לֻגִּין.

שֶׁמֶן - לא יִפְחֹת מִלֹּג.

רַבִּי אוֹמֵר: שְׁלשָׁה לֻגִּין.

פֵּרַשְׁתִּי, וְאֵינִי יוֹדֵעַ מַה פֵּרַשְׁתִּי -

יָבִיא כְּיוֹם הַמְרֻבֶּה.

ברטנורא משנה ה

הרי עלי יין. לנסכים.

לא יפחות משלושה לוגין. שהן פחותים שבנסכים. רביעית ההין לכבש, תלתא לוגין הוו, שהין י"ב לוגין.

שמן לא יפחות מלוג. שהפחות שבמנחה עשרון סולת, והיא טעונה לוג שמן .

רבי אומר שלושה לוגין. כפחות שבמנחת נסכים, עשרון לכבש בלול ברביעית ההין שמן. ואין הלכה כרבי.

כיום מרובה. כיום טוב ראשון של חג הסוכות כשחל להיות בשבת. שאותו היום מרובה בנסכים לקרבנות של חובת היום מכל שאר ימות השנה. דהוו שלושה עשר פרים וארבעה עשר כבשים וארבעה מוספים, ב' מוסף דשבת וב' מוסף דחג, ואילים שנים ושעיר אחד. והנסכים הצריכים לכולם מאה וארבעים לוג.

משנה ו

הֲרֵי עָלַי עוֹלָה - יָבִיא כֶּבֶשׁ.

רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר: אוֹ תּוֹר, אוֹ בֶּן יוֹנָה.

פֵּרַשְׁתִּי מִן הַבָּקָר, וְאֵינִי יוֹדֵעַ מַה פֵּרַשְׁתִּי -

יָבִיא פַּר וָעֵגֶל.

מִן הַבְּהֵמָה, וְאֵינִי יוֹדֵעַ מַה פֵּרַשְׁתִּי -

יָבִיא פַּר וָעֵגֶל, אַיִל, גְּדִי וְטָלֶה.

פֵּרַשְׁתִּי, וְאֵינִי יוֹדֵעַ מַה פֵּרַשְׁתִּי -

מוֹסִיף עֲלֵיהֶם תּוֹר וּבֶן יוֹנָה.

ברטנורא משנה ו

הרי עלי עולה יביא כבש. רבי אלעזר בן עזריה אומר או תור או בן יונה. באתריה דתנא קמא לא היו קורים עולה סתם אלא לעולת בהמה, ופחותה שבעולת בהמה הוא כבש, הלכך יביא כבש. ובאתריה דרבי אלעזר בן עזריה היו קורים עולה סתם גם לעולת העוף, הלכך יביא תור או בן יונה. ומר כי אתריה ומר כי אתריה.

יביא פר ועגל. זכרים ולא נקבות. דעולה ליכא לספוקי אלא בזכרים. ומתניתין רבי היא דאמר לקמן המתנדב קטן והביא גדול לא יצא.

אבל רבנן פליגי עליה ואמרי המתנדב קטן והביא גדול יצא, דיש בכלל מרובה מועט. והלכה כחכמים.

פירשתי. אחד מקרבנות הבהמה ואיני יודע מאיזה מהן פירשתי. יביא מכל מיני בהמה הזכרים גדולים וקטנים, דהיינו פר ועגל איל ושעיר וגדי וטלה.

פירשתי. את המין. ואיני יודע מה פירשתי. אם מין בהמה או מין עוף.

משנה ז

הֲרֵי עָלַי תּוֹדָה וּשְׁלָמִים -

יָבִיא כֶּבֶשׁ.

פֵּרַשְׁתִּי מִן הַבָּקָר, וְאֵינִי יוֹדֵעַ מַה פֵּרַשְׁתִּי -

יָבִיא פַּר וּפָרָה, עֵגֶל וְעֶגְלָה.

מִן הַבְּהֵמָה, וְאֵינִי יוֹדֵעַ מַה פֵּרַשְׁתִּי -

יָבִיא פַּר וּפָרָה, עֵגֶל וְעֶגְלָה, אַיִל וְרָחֵל,

גְּדִי וּגְדִיָּה, שָֹעִיר וּשְֹעִירָה, טָלֶה וְטַלְיָה.

ברטנורא משנה ז

תודה ושלמים. תודה או שלמים.

יביא כבש. פחות שבתודה ושלמים.

יביא פר ופרה. דתודה ושלמים איכא לספוקי בזכרים ונקבות.

ורחל. נקבה בת שתי שנים.

גדי. בן שנה מן העזים.

שעיר. עז בן שתי שנים.

טלה. כבש בן שנתו.

משנה ח

הֲרֵי עָלַי שׁוֹר -

יָבִיא הוּא וּנְסָכָיו בְּמָנֶה.

עֵגֶל -

יָבִיא הוּא וּנְסָכָיו בְּחָמֵשׁ.

אַיִל -

יָבִיא הוּא וּנְסָכָיו בִּשְׁתַּיִם.

כֶּבֶשׁ -

יָבִיא הוּא וּנְסָכָיו בְּסֶלַע.

שׁוֹר בְּמָנֶה -

יָבִיא בְּמָנֶה, חוּץ מִנְּסָכָיו.

עֵגֶל בְּחָמֵשׁ -

יָבִיא בְּחָמֵשׁ, חוּץ מִנְּסָכָיו.

אַיִל בִּשְׁתַּיִם -

יָבִיא בִּשְׁתַּיִם, חוּץ מִנְּסָכָיו.

כֶּבֶשׁ בְּסֶלַע -

יָבִיא בְּסֶלַע, חוּץ מִנְּסָכָיו.

שׁוֹר בְּמָנֶה, וְהֵבִיא שְׁנַיִם בְּמָנֶה -

לא יָצָא,

אֲפִלּוּ זֶה בְּמָנֶה חָסֵר דִּינָר,

וְזֶה בְּמָנֶה חָסֵר דִּינָר.

שָׁחוֹר, וְהֵבִיא לָבָן; לָבָן, וְהֵבִיא שָׁחוֹר;

גָּדוֹל, וְהֵבִיא קָטָן - לא יָצָא.

קָטָן, וְהֵבִיא גָּדוֹל - יָצָא.

רַבִּי אוֹמֵר: לא יָצָא.

ברטנורא משנה ח

יביא הוא ונסכיו במנה. כך נתפרש דינו בתורה שבעל פה שיהא ערך השור עם נסכיו מנה.

עגל יביא הוא ונסכיו בחמש סלעים. אמר הרי עלי שור במנה. יביאנו במנה חוץ מנסכיו שהרי כך קבעו.

שור במנה והביא שנים במנה לא יצא. שהרי קבע שור במנה.

קטן והביא גדול יצא, רבי אומר לא יצא. משום הכי תנא פלוגתא דרבי ורבנן הכא בסיפא, לפרושי, דרישא לאו דברי הכל היא אלא רבי היא ולא רבנן ואין הלכה כרבי.

משנה ט

שׁוֹר זֶה עוֹלָה, וְנִסְתָּאַב -

אִם רָצָה, יָבִיא בְּדָמָיו שְׁנַיִם.

שְׁנֵי שְׁוָרִים אֵלּוּ עוֹלָה, וְנִסְתָּאֲבוּ -

אִם רָצָה, יָבִיא בִּדְמֵיהֶם אֶחָד.

רַבִּי - אוֹסֵר.

אַיִל זֶה עוֹלָה, וְנִסְתָּאַב -

אִם רָצָה, יָבִיא בְּדָמָיו כֶּבֶשׁ.

כֶּבֶשׁ זֶה עוֹלָה, וְנִסְתָּאַב -

אִם רָצָה, יָבִיא בְּדָמָיו אַיִל.

רַבִּי - אוֹסֵר.

הָאוֹמֵר: אֶחָד מִכְּבָשַֹי הֶקְדֵּשׁ, וְאֶחָד מִשְּׁוָרַי הֶקְדֵּשׁ;

הָיוּ לוֹ שְׁנַיִם - הַגָּדוֹל שֶׁבָּהֶן הֶקְדֵּשׁ;

שְׁלשָׁה - הַבֵּינוֹנִי שֶׁבָּהֶן הֶקְדֵּשׁ.

פֵּרַשְׁתִּי, וְאֵינִי יוֹדֵעַ מַה פֵּרַשְׁתִּי,

אוֹ שֶׁאָמַר: אָמַר לִי אַבָּא, וְאֵינִי יוֹדֵעַ מָה -

הַגָּדוֹל שֶׁבָּהֶן הֶקְדֵּשׁ.

ברטנורא משנה ט

ונסתאב. שנפל בו מום. דבעל מום אקרי טמא כדכתיב (ויקרא כ"ז) "ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה קרבן לה'", ובבעלי מומין שיפדו הכתוב מדבר, כדפרשינן בפרקין דלעיל.

אם רצה יביא בדמיו שנים. ולא דמי לרישא דאמרינן שור במנה והביא שנים במנה לא יצא, דהתם דאמר הרי עלי שור במנה חייב עד שיביאנו, אבל הכא בשור זה ונסתאב שאני, דכיון דאמר שור זה אקריב עולה ונסתאב, אזל ליה נדריה, דתו לא מצי לקיומיה.

רבי אוסר. לכתחילה. אבל אם הביא יצא. דכיון דאמר זה, אינו חייב באחריותו. ואין הלכה כרבי.

הבינוני שבהן הקדש. אף הבינוני שבהן הקדש. דכי יש לו שנים, הגדול הקדש, שהמקדיש בעין יפה מקדיש ומסתמא מוטב שבהן הקדיש דכתיב (דברים י"ב) "מבחר נדריכם". וכי יש לו שלושה, חוששין אף לבינוני, דלא ידעינן אהי מינייהו חל ההקדש, אי אגדול דהוי עין יפה, אי אבינוני דהוי עין יפה לגבי קטן, הלכך תרוייהו אסירי. מיהו לא קרב למזבח אלא חד מינייהו. והיכי עביד דלשתרי חד מינייהו, ממתין לבינוני עד שיומם, ומחלל אותו אגדול. דממה נפשך, אי אבינוני חל ולא אגדול, הרי נפל בו מום וחללו. ואי אגדול חל מעיקרא, נמצא בינוני חולין מעיקרא.

פירשתי. איזה מהן ולא ידעתי איזה הוא.

או שאמר לי אבא. בשעת מיתתו, אחד משוורי הפרשתי להקדש ואיני יודע על איזה מהן אמר לי.

הגדול שבהן הקדש. דהיכא דאמר פירשתי ליכא ספיקא דודאי הגדול פירש.

משנה י

הֲרֵי עָלַי עוֹלָה - יַקְרִיבֶנָּה בַּמִּקְדָּשׁ;

וְאִם הִקְרִיבָהּ בְּבֵית חוֹנְיוֹ - לא יָצָא.

שֶׁאַקְרִיבֶנָּה בְּבֵית חוֹנְיוֹ - יַקְרִיבֶנָּה בַּמִּקְדָּשׁ;

וְאִם הִקְרִיבָהּ בְּבֵית חוֹנְיוֹ - יָצָא.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אֵין זוֹ עוֹלָה.

הֲרֵינִי נָזִיר - יְגַלַּח בַּמִּקְדָּשׁ;

וְאִם גִּלַּח בְּבֵית חוֹנְיוֹ - לא יָצָא.

שֶׁאֲגַלַּח בְּבֵית חוֹנְיוֹ - יְגַלַּח בַּמִּקְדָּשׁ;

וְאִם גִּלַּח בְּבֵית חוֹנְיוֹ - יָצָא.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אֵין זֶה נָזִיר.

הַכֹּהֲנִים שֶׁשִּׁמְּשׁוּ בְּבֵית חוֹנְיוֹ -

לא יְשַׁמְּשׁוּ בַּמִּקְדָּשׁ בִּירוּשָׁלַיִם.

וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר לְדָבָר אַחֵר, שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים ב כג, ט)

"אַךְ לא יַעֲלוּ כֹּהֲנֵי הַבָּמוֹת אֶל מִזְבַּח ה' בִּירוּשָׁלָ ִם,

כִּי אִם אָכְלוּ מַצּוֹת בְּתוֹךְ אֲחֵיהֶם" -

הֲרֵי הֵם כְּבַעֲלֵי מוּמִין:

חוֹלְקִין וְאוֹכְלִין, אֲבָל לא מַקְרִיבִין.

ברטנורא משנה י

בבית חוניו. בית המקדש שבנה חוניו בנו של שמעון הצדיק באלכסנדריא של מצרים. שכשמת שמעון הצדיק אמר להם, חוניו בני ישמש תחתי, מפני שהיה בקי ורגיל בעבודה יותר משמעי אחיו. ולא קבל עליו חוניו להיות כהן גדול לפי שהיה שמעי אחיו גדול ממנו שתי שנים ומחצה. ונתמנה שמעי כהן גדול תחת אביו.

לימים נתקנא חוניו בשמעי אחיו, אמר לו בא ואלמדך סדר עבודה הלבישו כתונת בד דקה שלובשות הנשים על בשרן ועליה אזור צר קטן והעמידו אצל המזבח, יצא ואמר לאחיו הכהנים ראו מה נדר זה וקיים לאהובתו, אותו היום שאתמנה לכהן גדול אלבש כתונת שליכי ואחגור באזור שליכי. בקשו אחיו הכהנים להרגו, סח להם כל המאורע, בקשו להרוג את חוניו, רץ מפניהם לבית המלך. ועדיין כל הרואה אותו אומר זה הוא, הלך לו לאכסנדריא של מצרים שהיו בה רבבות מישראל ועשה שם מקדש ובנה מזבח והעלה עליו לשם ה'.

ועל אותו מזבח נתנבא ישעיה (י"ט) "ביום ההוא יהיה מזבח לה' בתוך ארץ מצרים". ועמד הבית ההוא קרוב למאתים שנה, ונקרא בית חוניו על שמו. והכל מודים שהקרבנות שהיו קרבים שם אינן קרבן. לפיכך מי שאמר הרי עלי עולה והקריבה שם לא יצא ידי נדרו.

שאקריבנה בבית חוניו. נעשה כאומר הרי עלי עולה על מנת שאהרגנה ולא אתחייב באחריותה, הלכך אם הקריבה בבית חוניו יצא ידי נדרו אבל חייב כרת משום שוחט בחוץ, שהרי קרא עליה שם עולה.

רבי שמעון אומר אין זו עולה. והרי היא חולין גמורים. שאין שם הקדש חל עליה כלל כשאמר שאקריבנה בבית חוניו. ואין הלכה כרבי שמעון.

ואם גלח בבית חוניו לא יצא. אלא יחזור ויגלח במקדש בירושלים, ושם יביא קרבנותיו.

שאגלח בבית חוניו אם גלח בבית חוניו יצא. דהאי גברא שנדר בנזיר כדי שיגלח בבית חוניו, לצעורי נפשיה נתכוין, ומפני שהיה קרוב לבית חוניו ורחוק מארץ ישראל, אמר אי סגיא בבית חוניו טרחנא, טפי לא מצינא לאצטעורי, ולא חל שם נזירות עליו, אבל נעשה כמי שנשבע שלא לשתות יין עד זמן פלוני.

רבי שמעון אומר. אינו נזיר כלל ומותר לשתות יין. ואין הלכה כרבי שמעון.

ואין צריך לומר לדבר אחר. אם שמשו לעבודה זרה שלא ישמשו עוד בירושלים.

והרי הן כבעלי מומין. שחולקים ואוכלים בקדשים.

משנה יא

נֶאֱמַר בְּעוֹלַת הַבְּהֵמָה (ויקרא א, ט) "אִשֵּׁה רֵיחַ-נִיחוֹחַ",

וּבְעוֹלַת הָעוֹף (שם שם, יז) "אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ",

וּבַמִּנְחָה (שם ב, ב) "אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ",

לְלַמֵּד:

שֶׁאֶחָד הַמַּרְבֶּה וְאֶחָד הַמַּמְעִיט,

וּבִלְבַד שֶׁיְּכַוֵּן אָדָם אֶת דַּעְתּוֹ לַשָּׁמַיִם.

סליק מסכת מנחות