תמיד, פרק ו
לחץ כאן לתצוגת הדפסה

תמיד, פרק ו

תמיד, פרק ו

משנה א

הֵחֵלוּ עוֹלִים בְּמַעֲלוֹת הָאוּלָם.

מִי שֶׁזָּכוּ בְּדִשּׁוּן מִזְבֵּחַ הַפְּנִימִי וְהַמְּנוֹרָה,

הָיוּ מַקְדִּימִין לִפְנֵיהֶם.

מִי שֶׁזָּכָה בְּדִשּׁוּן מִזְבֵּחַ הַפְּנִימִי נִכְנַס,

וְנָטַל אֶת הַטֶּנִי, וְהִשְׁתַּחֲוָה, וְיָצָא.

מִי שֶׁזָּכָה בְּדִשּׁוּן הַמְּנוֹרָה נִכְנַס,

וּמָצָא שְׁנֵי נֵרוֹת מִזְרָחִיִּים דּוֹלְקִין -

מְדַשֵּׁן אֶת הַמִּזְרָחִי, וּמַנִּיחַ אֶת הַמַּעֲרָבִי דּוֹלֵק,

שֶׁמִּמֶּנּוּ הָיָה מַדְלִיק אֶת הַמְּנוֹרָה בֵּין הָעַרְבַּיִם.

מְצָאוֹ שֶׁכָּבָה -

מְדַשְּׁנוֹ וּמַדְלִיקוֹ מִמִּזְבַּח הָעוֹלָה.

נָטַל אֶת הַכּוּז מִמַּעֲלָה שְׁנִיָּה, וְהִשְׁתַּחֲוָה, וְיָצָא.

 

ברטנורא משנה א  

החלו. אותם שזכו בכף של קטורת ובמחתה של גחלים להיות עולים במעלות האולם, ששתים עשרה מעלות היו לאולם. ולפניהם היו מקדימים ללכת מי שזכה בדשון מזבח הפנימי כדי להוציא את הטני שהניח שם, מאחר שצריך לתת הדשן אצל המזבח קדמה כמו דשון המנורה, היה ממתין עד לאחר זריקת התמיד שהיה הזוכה בדשון המנורה עושה הטבת שתי נרות וגומר השלמת דשון המנורה, ואז היו שניהן מוציאין זה הטני וזה הכוז ושופכים הדשן במקום אחד אצל המזבח קדמה.

והשתחוה ויצא. שעתה נגמרה מצותו.

מצאו שכבה. כגון לאחר שמת שמעון הצדיק שלא היה הנס, בין שכבה עכשיו לאחר שחיטת התמיד, בין שמצאו שכבה קודם שחיטת התמיד והדליקו, כדאמרן לעיל בפרק אמר להם הממונה קמא, אף על פי שעכשיו מצאו עדיין דולק, כיון שלא היה הנס קיים, מכבהו ומדשנו כדי לגמור הטבת שתי נרות יחד.

ומדליקו מעל מזבח העולה. שאין מדליקין נר מערבי לעולם אלא מאש של מזבח העולה, דכתיב (ויקרא ו') "אש תמיד תוקד על המזבח", אש שנאמר בה תמיד דכתיב (שם כ"ד) "להעלות נר תמיד", מעל המזבח החיצון תוקד.

ממעלה שניה. של שלוש מעלות שהיו לפני המנורה.

והשתחוה ויצא. שהרי גמר מצותו.

 

משנה ב

מִי שֶׁזָּכָה בַּמַּחְתָּה,

צָבַר אֶת הַגֶּחָלִים עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, וְרִדְּדָן בְּשׁוּלֵי הַמַּחְתָּה,

וְהִשְׁתַּחֲוָה, וְיָצָא.

 

ברטנורא משנה ב  

צבר את הגחלים. שבמחתה.

על גבי המזבח. הקטורת.

ורדדן בשולי המחתה. כדי שלא יפול הקטורת מעל הגחלים, לפיכך הוא מרקען ופושטן שלא יהיו משופעים אילך ואילך. תרגום וירקעו, ורדידו. ועל מזבח הזהב היה מקטיר, ולא בתוך המחתה.

אבל בקטורת של יום הכיפורים היה מניח הגחלים בתוך המחתה ועליה היה מקטיר, ולא היה שם רידוד גחלים ביום הכפורים.

 

משנה ג

מִי שֶׁזָּכָה בַּקְּטֹרֶת,

הָיָה נוֹטֵל אֶת הַבָּזֵךְ מִתּוֹךְ הַכַּף, וְנוֹתְנוֹ לְאוֹהֲבוֹ אוֹ לִקְרוֹבוֹ.

נִתְפַּזַּר מִמֶּנּוּ לְתוֹכוֹ, נוֹתְנוֹ לוֹ בְּחָפְנָיו.

וּמְלַמְּדִים אוֹתוֹ:

הֱוֵי זָהִיר! שֶׁמָּא תַּתְחִיל לְפָנֶיךָ, שֶׁלֹּא תִּכָּוֶה.

הִתְחִיל מְרַדֵּד וְיוֹצֵא.

לא הָיָה הַמַּקְטִיר מַקְטִיר,

עַד שֶׁהַמְמֻנֶּה אוֹמֵר לוֹ: הַקְטֵר!

אִם הָיָה כֹּהֵן גָּדוֹל, הַמְמֻנֶּה אוֹמֵר:

אִישִׁי כֹּהֵן גָּדוֹל, הַקְטֵר!

פֵּרְשׁוּ הָעָם, וְהִקְטִיר, וְהִשְׁתַּחֲוָה, וְיָצָא.

 

ברטנורא משנה ג  

ונותנו. לכף.

לאוהבו. שבא שם עמו להיכל לצורך כך. ואם נתפזר מן הקטורת שבבזך לתוך הכף, לפי שהבזך היה מלא וגדוש ופעמים נופל ממנו לתוך הכף, נותן אוהבו את הקטורת שנתפזר בתוך הכף בחפניו של מקטיר.

ומלמדים אותו. לפי שלא הקטיר מעולם, כדתנן לעיל חדשים לקטורת בואו והפיסו, לפיכך הוצרכו ללמדו.

שלא תתחיל לפניך שלא תכוה. היה שופך הקטורת על הגחלים לצד מערב רחוק ממנו, וכשהיה מתפזר לצד עצמו היה צוברו, כדאמרינן ביומא [דף מ"ט] כדי שתהא עשנה שוהה לבוא, וזהו כבוד שיהא שוהה בעבודה. והיה צובר ועושה הגל לצד מערב, שכשבא לגרור הקטורת הסמוך לו הוא צוברו לצד מערב רחוק ממנו ואינו נכוה מן הקטורת שנשרף. אבל אם היה עושה הגל לפניו, כשיאסף הקטורת שנתפזר חוצה לו ומביאו אצלו, נמצא זרועו נכוה בציבור הקטורת ששורף לפניו. והיינו דתניא בפרק הוציאו לו [סוף דף נ"ב.] צובר פנימה שהוא חוצה לו.

התחיל מרדד ויוצא. כלומר מיד שרידד הקטורת על גבי גחלים יצא.

פרשו העם. כל הכהנים פורשים מבין האולם ולמזבח בשעת הקטרת הקטורת, דכתיב (ויקרא ט"ז) "וכל אדם לא יהיה באוהל מועד בבואו לכפר בקודש", כל כפרה שנעשית קודש, כל אדם לא יהיה באוהל מועד, הלכך בין בשעת הקטרה בין בשעת מתן דמים של פר כהן משיח ופר העלם דבר של ציבור ושעירי עבודה זרה, היו הכהנים פורשים מבין האולם ולמזבח.

 

אבל בשעת הקטרת קטורת של יום הכיפורים לא היו פורשים אלא מן ההיכל בלבד, לפי שקטורת של יום הכיפורים לא היה בחוץ בהיכל על מזבח הזהב, אלא לפני ולפנים בבית קודש הקדשים, הלכך אין צריך שיפרשו מבין האולם ולמזבח אלא מן ההיכל בלבד.