שבת, פרק כד
לחץ כאן לתצוגת הדפסה

שבת, פרק כד

שבת, פרק כד

 

משנה א
מִי שֶׁהֶחְשִׁיךְ בַּדֶּרֶךְ נוֹתֵן כִּיסוֹ לַנָּכְרִי;
וְאִם אֵין עִמּוֹ נָכְרִי מַנִּיחוֹ עַל הַחֲמוֹר.
הִגִּיעַ לֶחָצֵר הַחִיצוֹנָה,
נוֹטֵל אֶת הַכֵּלִים הַנִּטָּלִין בַּשַּׁבָּת;
וְשֶׁאֵינָן נִטָּלִין בַּשַּׁבָּת,
מַתִּיר אֶת הַחֲבָלִים, וְהַשַֹּׂקִין נוֹפְלִין מֵאֵלֵיהֶם.
 
ברטנורא משנה א  
מי שהחשיך.
נותן כיסו לנכרי מבעוד יום. ואע"ג דשלוחו של ישראל הוא לישא את כיסו בשבת, קים להו לרבנן דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו, ואי לא שרית ליה אתי לאתויי ארבע אמות ברשות הרבים.  
ואם אין עמו נכרי כו'. הא יש עמו נכרי, לנכרי יהיב ליה, מאי טעמא? חמור אתה מצווה על שביתתו, נכרי אי אתה מצווה על שביתתו. וכשמניח כיסו על החמור משתחשך, מניחו עליה כשהיא מהלכת, כלומר לאחר שעקרה רגליה לילך, דלא עבדה עקירה, וכשרוצה הבהמה לעמוד נוטלו מעליה, ולאחר שתחזור ותעקור רגליה לילך יניחנה עליה, כי היכי דלא תעביד הבהמה עקירה והנחה, דאי שביק לה למעבד עקירה והנחה, והוא מחמר אחריה ומנהיגה, נמצא מחמר אחר בהמתו בשבת ואסור, אע"פ שאינה טעונה אלא כל דהו, דכתיב (שמות כ) "לא תעשה [כל] מלאכה אתה ובהמתך". איזו היא מלאכה שנעשית בין האדם והבהמה, הוי אומר זה מחמר.  
הגיע לחצר החיצונה. מילתא באנפי נפשה היא ולא בדין כיסו קא מיירי.  
לחצר החיצונה של עיר, שהוא מקום המשתמר ראשון, כשיבא לפרק החמור נוטל בידו מעליו כלים הניטלין בשבת.  
ושאינם ניטלים מתיר את החבלים. של אוכף שהן קשורים והשקין נופלים.
 
משנה ב
מַתִּירִין פְּקִיעֵי עָמִיר לִפְנֵי בְּהֵמָה,
וּמְפַסְפְּסִים אֶת הַכִּיפִין, אֲבָל לא אֶת הַזִּירִין.
אֵין מְרַסְּקִין לא אֶת הַשַּׁחַת וְלא אֶת הֶחָרוּבִין לִפְנֵי בְּהֵמָה,
בֵּין דַּקָּה בֵּין גַּסָּה;
רַבִּי יְהוּדָה - מַתִּיר בֶּחָרוּבִין לַדַּקָּה.
 
ברטנורא משנה ב  
פקיעי עמיר קשין של שבלים שאגדן, מתירין אותן, דכל זמן שהן קשורין לאו אוכלא נינהו ומתירין אותן לשווינהו אוכלא. אבל פספוס, לפזרן כדרך שרגילין לפזר עשבים לפני בהמה כדי שתריח ריחן ויהיו יפין לה לאכלן, אסור בפקיעי עמיר. דמאחר דאתעבידו אוכלא בהתר הפקיעין, והפספוס אינו אלא לתענוג בעלמא, ומטרח בדבר שהוא כבר אוכל לא טרחינן.  
ומפספסים את הכיפים. ענפים לחים של ארז, מפזרים ושוטחים אותן לפני הבהמה שתריח ריחן, דבלאו פספוס לא הוו אוכלא.  
אבל לא את הזירין. הן הן פקיעי עמיר, אלא שהפקיעין יש להן שני קשרים אחד בראשן ואחד בסופן, והזירין יש להן שלושה קשרים, קשר אחד יתר באמצען. וקאמרה מתניתין שאין מפספסים את הזירין, ואע"פ שהן דחוקים זה בזה ומתחממים והבהמה קצה בהן, אלא מתיר שלושה אגדיהן בלבד, דהתרת אגדיהן משוי לה אוכלא כפקיעין.  
אין מרסקין את השחת. אין מחתכין עשב של תבואה, והיא אספסתא, משום דטרחא שלא לצורך הוא.  
רבי יהודה מתיר בחרובין לבהמה דקה. ששיניה דקות וקשין לה. ואין הלכה כרבי יהודה.
 
משנה ג
אֵין אוֹבְסִין אֶת הַגָּמָל, וְלא דּוֹרְסִין,
אֲבָל מַלְעִיטִין.
וְאֵין מַמְרִים אֶת הָעֲגָלִים,
אֲבָל מַלְעִיטִין.
וּמְהַלְקְטִין לַתַּרְנְגוֹלִין,
וְנוֹתְנִין מַיִם לַמֻּרְסָן, אֲבָל לא גּוֹבְלִים.
וְאֵין נוֹתְנִין מַיִם לִפְנֵי דְּבוֹרִים וְלִפְנֵי יוֹנִים שֶׁבַּשּׁוֹבָךְ,
אֲבָל נוֹתְנִין לִפְנֵי אֲוָזִין וְתַרְנְגוֹלִים וְלִפְנֵי יוֹנֵי הַרְדְּסִיּוֹת.
 
ברטנורא משנה ג  
אין אובסין. [אין] מאכילין אותו על כרחו ותוחבים לו בגרונו, ופירוש "אובסין" - עושין לה אבוס בתוך מעיה.  
ולא דורסים. שדורס המאכל לתוך גרונה. ומיהו לא הוי כמו אובסין.  
אבל מלעיטים. שתוחב לו המאכל למקום שיכול להחזיר.  
אין ממראין. מפטמין, לשון "וחלב מריאים" (ישעיה א'). ופירוש 'המראה', שתוחב לו המאכל לפנים מבית הבליעה במקום שאינו יכול להחזיר.  
ומהלקטין לתרנגולים. שתוחב המאכל לתוך פיו במקום שיכול להחזיר.
אבל לא גובלין. אין לשין אותו במים.  
אין נותנין מים לפני דבורים. שאין מזונותיהן עליו, שיוצאין ואוכלין בשדה, ומים מצויין להם באגמים.
דורסיאות. יונים שגדלים בבתים. ונקראים דורסיאות על שם הורדוס המלך שהיה מגדל מהן בארמונו.
 
משנה ד
מְחַתְּכִין אֶת הַדְּלוּעִין לִפְנֵי הַבְּהֵמָה,
וְאֶת הַנְּבֵלָה לִפְנֵי הַכְּלָבִים.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם לא הָיְתָה נְבֵלָה מֵעֶרֶב שַׁבָּת אֲסוּרָה,
לְפִי שֶׁאֵינָהּ מִן הַמּוּכָן.
 
ברטנורא משנה ד  
מחתכין את הדלועין. התלושין לפני הבהמה, ואע"ג דסתמן לאו למאכל בהמה קיימי אלא לאדם.  
ואת הנבלה שנתנבלה היום, ואע"ג דבין השמשות היתה עומדת לאדם ולא לבהמה.  
רבי יהודה אומר אם לא היתה נבילה מערב שבת אסורה. דכל מידי דחזי לאינש לא מקצה ליה לבהמה. ואפילו חולה מערב שבת, סובר שתתרפא. ואין הלכה כרבי יהודה.
 
משנה ה
מְפִירִין נְדָרִים בַּשַּׁבָּת,
וְנִשְׁאָלִין לִדְבָרִים שֶׁהֵן לְצֹרֶךְ הַשַּׁבָּת.
פּוֹקְקִין אֶת הַמָּאוֹר,
וּמוֹדְדִין אֶת הַמַּטְלִית וְאֶת הַמִּקְוֶה.
 
וּמַעֲשֶֹה בִּימֵי אָבִיו שֶׁל רַבִּי צָדוֹק,
וּבִימֵי אַבָּא שָׁאוּל בֶּן בָּטְנִית,
שֶׁפָּקְקוּ אֶת הַמָּאוֹר בְּטָפִיחַ וְקָשְׁרוּ אֶת הַמְּקֵדָה בְּגֶמִי,
לֵידַע אִם יֵשׁ בַּגִּיגִית פּוֹתֵחַ טֶפַח אִם לָאו.
וּמִדִּבְרֵיהֶן לָמַדְנוּ, שֶׁפּוֹקְקִין וּמוֹדְדִין וְקוֹשְׁרִין בַּשַּׁבָּת.
 
ברטנורא משנה ה  
מפירין בעל לאשתו ואב לבתו.  
ונשאלין לחכם.  
שהן לצורך השבת. כגון שנדר שלא יאכל היום. ואנשאלין דוקא קאי, דאילו בעל או אב מפר בין נדרים שהן לצורך השבת בין נדרים שאינן לצורך השבת, כיון שאינו יכול להפר אלא ביום שמעו בלבד. ונדרים שהן לצורך השבת, אפילו היה לו פנאי להשאל עליהם קודם השבת, נשאלין עליהם בשבת.  
ופוקקין את המאור. החלון שממנו האורה נכנסת, סותמין אותו בלוח או בשאר כל דבר שרגילים לסתום בו.  
ומודדין את המטלית. כגון אם היתה טמאה ונגעה בטהרות, מודדין אותה אם יש בה שלוש אצבעות על שלוש אצבעות לידע אם נטמאו הטהרות אם לאו, דמטלית פחותה משלוש על שלוש אינה לא מיטמאה ולא מטמאה.  
ואת המקוה. לידע אם יש בה אמה על אמה ברום שלוש אמות. שאלו מדידות של מצוה הן, לפיכך מותר למדוד אותן בשבת.  
שפקקו את המאור. את החלון. וקרוי מאור שממנו האורה נכנסת.  
בטפיח. פך של חרס.  
מקדה. כלי חרס.  
בגמי. להכי נקט גמי, שראוי למאכל בהמה, ולא מבטל ליה להיות קשר של קיימא.  
לידע אם יש בגיגית פותח טפח. כמין שביל קטן היה בין שני בתים, שלא היה מקורה, אלא שגיגית מונחת על גבו, והיו חלונות פתוחות מן הבתים אל השביל. והיו חוששין שמא ימות מת בבית אחד, ותהא הטומאה בא מן החלון אל השביל, ומן השביל אל הבית האחר דרך החלון הפתוח, לפיכך פקקו את החלון הפתוח לבית שהטומאה בתוכו בטפיח של חרס וגבו לצד השביל, וכלי חרס אינו מיטמא מגבו, וחוצץ. כי חששו שמא אין בסדק הגיגית פותח טפח, ונמצאת הגיגית מאהלת על השביל, והטומאה באה דרך השביל מבית זה לבית זה. אחר כך הוצרכו לפתוח החלון וליטול אותו טפיח הפקוק בחלון, ובאו לידע אם יש באותו סדק של גיגית פותח טפח, ואין שם אוהל באותו שביל להביא את הטומאה, שהטומאה יוצאה מן השביל דרך סדק שבגיגית כלפי מעלה; או אין בסדק של גיגית פותח טפח, ונמצאת השביל כאוהל ומביאה את הטומאה מבית לבית. ומדדו מקדה של חרס וקשרוה בגמי והושיטוה כלפי מעלה, לראות אם היה בסדק הגיגית פותח טפח אם לאו.
ומדבריהם למדנו שפוקקין וקושרין ומודדין בשבת. ובלבד שלא יהיה קשר של קיימא, והמדידה תהיה של מצוה, או להתלמד על דבר הוראה.
 
סליק מסכת שבת