כתובות, פרק ב
לחץ כאן לתצוגת הדפסה

כתובות, פרק ב

כתובות, פרק ב

משנה א

הָאִשָּׁה שֶׁנִּתְאַרְמְלָה אוֹ שֶׁנִּתְגָּרְשָׁה,

הִיא אוֹמֶרֶת: בְּתוּלָה נְשָֹאתַנִי,

וְהוּא אוֹמֵר: לא כִי, אֶלָּא אַלְמָנָה נְשָֹאתִיךְ;

אִם יֵשׁ עֵדִים שֶׁיָּצָאת בְּהִינוּמָא, וְרֹאשָׁהּ פָּרוּעַ -

כְּתֻבָּתָהּ מָאתַיִם.

רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר: אַף חִלּוּק קְלָיוֹת רְאָיָה.

 

ברטנורא משנה א

האשה שנתארמלה או נתגרשה. ותובעת כתובתה.

הוא אומר. קאי אנתגרשה. ואי אנתארמלה, היורשים אומרים אלמנה נשאך אבינו ואין לך אלא מנה.

הינומא. איכא מאן דאמר חופה של הדס שעושים לבתולות. ואיכא מאן דאמר צעיף שנותנים על העינים ומתנמנמת בו.

וראשה פרוע. שערה על כתיפה. כך היו נוהגים להוציא הבתולות מבית אביהן לבית החתונה.

אף חילוק קליות. במקומו של רבי יוחנן בן ברוקא היו נוהגים לחלק קליות בנשואי הבתולות. ואי ליכא סהדי שעשו בנשואיה כמנהג נישואי הבתולות, ושטר הכתובה אבד, בעל מהימן ואינה גובה אלא מנה.

 

משנה ב

וּמוֹדֶה רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בְּאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ:

שָֹדֶה זוֹ שֶׁל אָבִיךָ הָיְתָה וּלְקַחְתִּיהָ הֵימֶנּוּ, שֶׁהוּא נֶאֱמָן,

שֶׁהַפֶּה שֶׁאָסַר הוּא הַפֶּה שֶׁהִתִּיר.

וְאִם יֵשׁ עֵדִים שֶׁהִיא שֶׁל אָבִיו,

וְהוּא אוֹמֵר: לְקַחְתִּיהָ הֵימֶנּוּ - אֵינוֹ נֶאֱמָן.

 

ברטנורא משנה ב

ומודה רבי יהושע. אף על גב דלעיל בפרק קמא, גבי היא אומרת "משארסתני נאנסתי", פליג רבי יהושע ארבן גמליאל, ואמר דלא מהמנינן לאשה במאי דאמרה "משארסתני נאנסתי" ופסלה עצמה מן הכהונה, במגו דאי בעיא אמרה "מוכת עץ אני", והיתה כשרה לכהונה, הני מילי היכא דאיכא איסור והיתר לפסול לכהונה או להכשיר, בהא פליג רבי יהושע ארבן גמליאל, ואמר דלא מהימנינן לה במגו. אבל היכא דליכא איסור והיתר, אלא דררא דממונא, כגון האומר לחבירו "שדה זו של אביך היתה ולקחתיה ממנו", מודה רבי יהושע לרבי גמליאל דבכהאי גונא מהימנינן ליה במגו דאי בעי אמר "שלי היא", ואמר "של אביך היתה ולקחתיה ממנו" - נאמן.

ואם יש עדים שהיא של אביו אינו נאמן. בגמרא מפרש דהא מתניתין אתא לאשמועינן, כגון שלא אכלה אלא שתי שנים בפני האב ושנה אחת בפני הבן, כיון דלא שלמו לו שלוש שני חזקה בחיי האב, השנה שאכלה בפני הבן אינו עולה למנין שני חזקה.

 

משנה ג

הָעֵדִים שֶׁאָמְרוּ: כְּתָב יָדֵינוּ הוּא זֶה;

אֲבָל אֲנוּסִים הָיִינוּ, קְטַנִּים הָיִינוּ, פְּסוּלֵי עֵדוּת הָיִינוּ -

הֲרֵי אֵלּוּ נֶאֱמָנִים.

וְאִם יֵשׁ עֵדִים שֶׁהוּא כְּתָב יָדָם,

אוֹ שֶׁהָיָה כְּתָב יָדָם יוֹצֵא מִמָּקוֹם אַחֵר -

אֵינָן נֶאֱמָנִין.

 

ברטנורא משנה ג

אנוסים היינו. אונס נפשות שמא יהרגנו. אבל אונס ממון, שמא יקח ממונו, וכל שכן אם אמרו "בשביל רוב ממון שנתן לנו", אינן נאמנין, דאין אדם משים עצמו רשע. דאדם קרוב אצל עצמו, ואינו נאמן על עצמו לא לזכות ולא לחובה. וכן "פסולי עדות היינו מחמת קורבה". אבל מחמת עבירה אינן נאמנים.

יוצא ממקום אחר. חתומים בשטר אחר שהוחזק בבית דין, ובא אותו שטר לפנינו עם זה, וכתב חותמן דומין זה לשל זה.

 

משנה ד

זֶה אוֹמֵר: זֶה כְּתָב יָדִי, וְזֶה כְּתָב יָדוֹ שֶׁל חֲבֵרִי;

וְזֶה אוֹמֵר: זֶה כְּתָב יָדִי, וְזֶה כְּתָב יָדוֹ שֶׁל חֲבֵרִי -

הֲרֵי אֵלּוּ נֶאֱמָנִין.

זֶה אוֹמֵר: זֶה כְּתָב יָדִי, וְזֶה אוֹמֵר: זֶה כְּתָב יָדִי -

צְרִיכִים לְצָרֵף עִמָּהֶם אַחֵר; דִּבְרֵי רַבִּי.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵינָן צְרִיכִים לְצָרֵף עִמָּהֶם אַחֵר,

אֶלָּא נֶאֱמָן אָדָם לוֹמַר: זֶה כְּתָב יָדִי.

 

ברטנורא משנה ד

הרי אלו נאמנים. דהא איכא תרי סהדי על כל כתב וכתב.

צריכים לצרף עמהם אחר. שעל כתב ידן הן מעידין לא על מנה שבשטר. וצריך תרי סהדי על כל כתב וכתב.

וחכמים אומרים אינם צריכין לצרף עמהם אחר. שעל מנה שבשטר הם מעידים, וכשזה אומר זה כתב ידי וזה אומר זה כתב ידי, נמצאו שני עדים על מנה שבשטר.

והלכה כחכמים.

 

משנה ה

הָאִשָּׁה שֶׁאָמְרָה: אֵשֶׁת אִישׁ הָיִיתִי וּגְרוּשָׁה אֲנִי -

נֶאֱמֶנֶת,

שֶׁהַפֶּה שֶׁאָסַר הוּא הַפֶּה שֶׁהִתִּיר.

וְאִם יֵשׁ עֵדִים שֶׁהָיְתָה אֵשֶׁת אִישׁ,

וְהִיא אוֹמֶרֶת: גְּרוּשָׁה אֲנִי -

אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת.

אָמְרָה נִשְׁבֵּתִי וּטְהוֹרָה אֲנִי - נֶאֱמֶנֶת,

שֶׁהַפֶּה שֶׁאָסַר הוּא הַפֶּה שֶׁהִתִּיר.

וְאִם יֵשׁ עֵדִים שֶׁנִּשְׁבֵּית, וְהִיא אוֹמֶרֶת: טְהוֹרָה אֲנִי -

אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת.

וְאִם מִשֶּׁנִּשֵֹּׂאת בָּאוּ עֵדִים - הֲרֵי זוֹ לא תֵּצֵא.

 

ברטנורא משנה ה

אם משנישאת. לא נישאת ממש, אלא אם משהתירוה לינשא באו עדים שנשבית.

לא תצא. מהיתרה הראשון, ותנשא לכתחילהן. אבל אם באו עדים שנטמאת, אפילו היו לה כמה בנים תצא.

 

משנה ו

שְׁתֵּי נָשִׁים שֶׁנִּשְׁבּוּ,

זֹאת אוֹמֶרֶת: נִשְׁבֵּיתִי וּטְהוֹרָה אֲנִי,

וְזֹאת אוֹמֶרֶת: נִשְׁבֵּיתִי וּטְהוֹרָה אֲנִי - אֵינָן נֶאֱמָנוֹת.

וּבִזְמַן שֶׁהֵן מְעִידוֹת זוֹ אֶת זוֹ - הֲרֵי אֵלּוּ נֶאֱמָנוֹת.

 

ברטנורא משנה ו

שתי נשים שנשבו. שיש עדים שנשבו.

שמעידות זו את זו. כל אחת אומרת חברתי טהורה.

הרי אלו נאמנות. דבשבויה הקלו להכשיר עד אחד, ואפילו עבד ואפילו אשה ואפילו קטן מסיח לפי תומו. ובלבד שיעיד העד שלא פירש ממנה משעה שנשבית עד שיצאה מרשות הגוים.

 

משנה ז

וְכֵן שְׁנֵי אֲנָשִׁים,

זֶה אוֹמֵר: כֹּהֵן אֲנִי, וְזֶה אוֹמֵר: כֹּהֵן אֲנִי - אֵינָן נֶאֱמָנִין.

וּבִזְמַן שֶׁהֵן מְעִידִין זֶה אֶת זֶה - הֲרֵי אֵלּוּ נֶאֱמָנִין.

 

ברטנורא משנה ז

אינן נאמנים ליתן להם תרומה.

ובזמן שהן מעידין זה על זה. שכל אחד אומר אני וחברי כהן.

 

משנה ח

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵין מַעֲלִין לַכְּהֻנָּה עַל פִּי עֵד אֶחָד.

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר:

אֵימָתַי?

בִּמְקוֹם שֶׁיֵּשׁ עוֹרְרִין.

אֲבָל בִּמְקוֹם שֶׁאֵין עוֹרְרִין, מַעֲלִין לַכְּהֻנָּה עַל פִּי עֵד אֶחָד.

רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן הַסְּגַן:

מַעֲלִין לַכְּהֻנָּה עַל פִּי עֵד אֶחָד.

 

ברטנורא משנה ח

רבי יהודה אומר אין מעלין לכהונה על פי עד אחד. אפילו היכא דליכא גומלין, וכל שכן הכא דאיכא למיחש לגומלין, העד אתה עלי ואני עליך.

עוררין. שקורין עליו שם פסול. ואין ערעור פחות משנים.

מעלין. היכא דליכא גומלים. והיינו דאיכא בין רבי אליעזר לתנא קמא דרבי יהודה.

רבן שמעון בן גמליאל אומר מעלין לכהונה. בגמרא פריך, רבן שמעון בן גמליאל היינו רבי אליעזר. ומסיק, דבמצטרפין לעדות קמפלגי, כגון דמוחזק לן באבוה דהאי דכהן הוא, ונפק עליה קלא דבן גרושה או בן חלוצה הוא ואחתיניה, ואתא עד אחד ואמר ידענא ביה דכהן הוא, ואסקיניה. ואתו בי תרי ואמרי בן גרושה או בן חלוצה הוא ואחתיניה, ואתא עד אחד ואמר ידענא ביה דכהן הוא - רבי שמעון בן גמליאל אומר מעלין לכהונה על פי זה העד האחרון, מפני שמצרפין אותו עם העד הראשון שביטל הקול ואמר ידענא ביה דכהן הוא, ואע"פ שלא העידו עדותן בבת אחת עדותן מצטרפת, ואמרינן אוקי הני תרי דאמרי כהן הוא, להדי תרי דאמרי דבן גרושה הוא, ואוקי גברא אחזקתיה.

ולרבי אלעזר לא מסקינן ליה עד שיעידו שני עדים בזמן אחד דכהן הוא.

והלכה כרבי שמעון בן גמליאל שהעדים מצטרפין אע"פ שלא העידו עדותן כאחד.

 

משנה ט

הָאִשָּׁה שֶׁנֶּחְבְּשָׁה בִּידֵי גוֹיִם,

עַל יְדֵי מָמוֹן - מֻתֶּרֶת לְבַעְלָהּ;

עַל יְדֵי נְפָשׁוֹת - אֲסוּרָה לְבַעְלָהּ.

עִיר שֶׁכְּבָשָׁהּ כַּרְקוֹם,

כָּל כֹּהֲנוֹת שֶׁנִּמְצְאוּ בְּתוֹכָהּ - פְּסוּלוֹת.

וְאִם יֵשׁ לָהֶן עֵדִים, אֲפִלּוּ עֶבֶד, אֲפִלּוּ שִׁפְחָה -

הֲרֵי אֵלּוּ נֶאֱמָנִין.

וְאֵין אָדָם נֶאֱמָן עַל יְדֵי עַצְמוֹ.

אָמַר רַבִּי זְכַרְיָה בֶּן הַקַּצָּב:

הַמָּעוֹן הַזֶּה!

לא זָזָה יָדָהּ מִתּוֹךְ יָדִי,

מִשָּׁעָה שֶׁנִּכְנְסוּ גּוֹיִם לִירוּשָׁלַיִם וְעַד שֶׁיָּצְאוּ.

אָמְרוּ לוֹ: אֵין אָדָם מֵעִיד עַל יְדֵי עַצְמוֹ.

 

ברטנורא משנה ט

ע"י ממון מותרת לבעלה. שמפחדין להפסיד ממונם ולא מפקרי לה. ודוקא כשיד ישראל תקיפה על העובדי כוכבים, אז מותרת לבעלה אפילו בעלה כהן. ולא דמי לשבויה, משום דמרתתי להפסיד ממונן. אבל כשיד העובדי כוכבים תקיפה, אפילו על ידי ממון אסורה לבעלה אם בעלה כהן. ואם בעלה ישראל מותרת בכל ענין, דאשת ישראל שנאנסה מותרת לבעלה.

על ידי נפשות. שהיתה נידונת למות, אסורה אפילו לבעלה ישראל, דחיישינן שמא נבעלה ברצון לאחד מהן.

כרכום. תרגום מצור, כרכומא.

פסולות. אסורות לכהן, דאשת כהן אסורה כשנאנסה. ואם יש בעיר מחבואה אחת שיכולה אשה אחת להחבא שם, כל אחת ואחת מנשי העיר נאמנות לומר "במחבואה נחבאתי ולא נטמאתי", ומתוך שיכולה לומר "נחבאתי", נאמנת גם כן כשאמרה "לא נחבאתי ולא נטמאתי".

המעון הזה. שבועה היא.

אין אדם מעיד ע"י עצמו. ואם העיד אדם על שבויה שהיא טהורה, הרי זה לא ישאנה אם הוא כהן, מפני החשד. ואם פדה אותה מן השבי בממונו, הרי זה מעיד עליה ונושאה. דלא שדי אינש זוזי בכדי, ואם לא ידע שהיא טהורה, לא נתן ממונו עליה.

 

משנה י

וְאֵלּוּ נֶאֱמָנִין לְהָעִיד בְּגָדְלָן, מַה שֶּׁרָאוּ בְּקָטְנָן:

נֶאֱמָן אָדָם לוֹמַר:

זֶה כְּתָב יָדוֹ שֶׁל אַבָּא,

וְזֶה כְּתָב יָדוֹ שֶׁל רַבִּי,

וְזֶה כְּתָב יָדוֹ שֶׁל אָחִי;

זָכוּר הָיִיתִי בִּפְלוֹנִית שֶׁיָּצְתָה בְּהִינוּמָא וְרֹאשָׁהּ פָּרוּעַ;

וְשֶׁהָיָה אִישׁ פְּלוֹנִי יוֹצֵא מִבֵּית הַסֵּפֶר

לִטְבּוֹל לֶאֱכוֹל בַּתְּרוּמָה;

וְשֶׁהָיָה חוֹלֵק עִמָּנוּ עַל הַגֹּרֶן;

וְהַמָּקוֹם הַזֶּה בֵּית הַפְּרַס;

וְעַד כָּאן הָיִינוּ בָּאִין בַּשַּׁבָּת.

אֲבָל אֵין אָדָם נֶאֱמָן לוֹמַר:

דֶּרֶךְ הָיָה לִפְלוֹנִי בַּמָּקוֹם הַזֶּה,

מַעֲמָד וּמִסְפֵּד הָיָה לִפְלוֹנִי בַּמָּקוֹם הַזֶּה.

 

ברטנורא משנה י

זה כתב ידו של אבא. ומקיימין השטר על פיו, שקיום שטרות דרבנן והימנוהו רבנן בדרבנן.

שיצתה בהינומא וראשה פרוע. ונוטלת כתובה מאתים. ואע"ג דלא מפקינן ממונא אלא בעדות ברורה, הכא שאני, הואיל ורוב נשים בתולות נישאות, גילוי מלתא בעלמא הוא.

ושהיה איש פלוני יוצא מבית הספר. כשהיינו לומדין תינוקות בבית רבן.

לאכול בתרומה. וע"פ עדות זו מאכילין ליה תרומה דרבנן, כגון תרומה שמוציאין מעציץ שאינו נקוב וכיוצא בזה. אבל תרומה דאורייתא אין מאכילין על פי עדות כזה. ולא חיישינן שמא עבד כהן היה, שאסור ללמד את העבד תורה.

ושהיה חולק עמנו על הגורן. ולא חיישינן שמא עבד כהן היה, שאין חולקים תרומה לעבד אלא אם כן רבו עמו.

ושהמקום הזה בית הפרס. החורש את הקבר הרי זה עושה בית הפרס מאה אמה, שכך שיערו שהמחרישה מולכת עצמות המת. וטומאת בית הפרס דרבנן.

ועד כאן היינו באין בשבת. דתחומים דרבנן.

 

מעמד ומספד. מקום היה לו כאן להספיד מתיו ולעשות מעמדות ומושבות שהיו עושין למת, בהא לא מהימן, שהוא דבר שבממון וצריך עדות גמורה.