סנהדרין, פרק ו
משנה א
נִגְמַר הַדִּין מוֹצִיאִין אוֹתוֹ לְסָקְלוֹ.
בֵּית הַסְּקִילָה הָיָה חוּץ לְבֵית דִּין
שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כד, יד): "הוֹצֵא אֶת-הַמְקַלֵּל".
אֶחָד עוֹמֵד עַל פֶּתַח בֵּית דִּין וְהַסּוּדָרִין בְּיָדוֹ,
וְאָדָם אֶחָד רוֹכֵב הַסּוּס
רָחוֹק מִמֶּנּוּ, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא רוֹאֵהוּ.
אוֹמֵר אֶחָד:
יֶשׁ לִי לְלַמֵּד עָלָיו זְכוּת
הַלָּה מֵנִיף בַּסּוּדָרִין, וְהַסּוּס רָץ וּמַעֲמִידוֹ.
וַאֲפִלּוּ הוּא אוֹמֵר:
יֶשׁ לִי לְלַמֵּד עַל עַצְמִי זְכוּת
מַחֲזִירִין אוֹתוֹ, אֲפִלּוּ אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה פְּעָמִים,
וּבִלְבַד שֶׁיֵּשׁ מַמָּשׁ בִּדְבָרָיו.
מָצְאוּ לוֹ זְכוּת פְּטָרוּהוּ;
וְאִם לָאו יוֹצֵא לִסָּקֵל.
וְכָרוֹז יוֹצֵא לְפָנָיו:
אִישׁ פְּלוֹנִי בֶּן פְּלוֹנִי יוֹצֵא לִסָּקֵל עַל שֶׁעָבַר עֲבֵרָה פְּלוֹנִית,
וּפְלוֹנִי וּפְלוֹנִי עֵדָיו;
כָּל מִי שֶׁיּוֹדֵעַ לוֹ זְכוּת, יָבֹא וִילַמֵּד עָלָיו.
ברטנורא משנה א
נגמר הדין. חוץ לבית דין. רחוק מבית דין. שמא בעוד שמוליכין אותו לבית הסקילה, ימצאו לו זכות ויפטר.
והסודרין בידו. להניף. והוא סימן להחזירו.
ובלבד שיהא ממש בדבריו. ואם אין ממש בדבריו, פעם ראשונה ושניה בלבד מחזירין אותו, דלמא מחמת בעתותא נסתתמו טענותיו ואולי תתישב דעתו עליו ויזכור טענותיו, יותר על כך אין מחזירין אותו. ומוסרין לו שני תלמידי חכמים שיעיינו אם יש ממש בדבריו, שאז מחזירין אותו ארבע וחמש פעמים.
ופלוני ופלוני עדיו. שעבר עבירה פלונית ביום פלוני בשעה פלונית במקום פלוני. דלמא איכא דמזים להו.
משנה ב
הָיָה רָחוֹק מִבֵּית הַסְּקִילָה כְּעֶשֶֹר אַמּוֹת
אוֹמְרִים לוֹ: הִתְוַדֵּה.
שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ הַמּוּמָתִין מִתְוַדִּין,
שֶׁכָּל הַמִּתְוַדֶּה יֶשׁ לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא.
שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְּעָכָן שֶׁאָמַר לוֹ יְהוֹשֻׁעַ (יהושע ז, יט-כ)
"בְּנִי שִֹים-נָא כָבוֹד לַה' אֱלהֵי יִשְֹרָאֵל וְתֶן-לוֹ תוֹדָה" וְגוֹמֵר.
"וַיַּעַן-עָכָן אֶת-יְהוֹשֻׁעַ וַיֹּאמַר,
אָמְנָה אָנֹכִי חָטָאתִי לַה' אֱלהֵי יִשְֹרָאֵל וְכָזֹאת" וְגוֹמֵר.
וּמִנַּיִן שֶׁכִּפֶּר לוֹ וִדּוּיוֹ?
שֶׁנֶּאֱמַר (שם שם, כה) "וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ מֶה עֲכַרְתָּנוּ יַעְכָּרְךָ ה' בַּיּוֹם הַזֶּה"
הַיּוֹם הַזֶּה אַתָּה עָכוּר,
וְאִי אַתָּה עָכוּר לָעוֹלָם הַבָּא.
וְאִם אֵינוֹ יוֹדֵעַ לְהִתְוַדּוֹת
אוֹמְרִים לוֹ, אֱמֹר: תְּהֵא מִיתָתִי כַּפָּרָה עַל כָּל עֲוֹנוֹתַי.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם הָיָה יוֹדֵעַ שֶׁהוּא מְזֻמָּם, אוֹמֵר:
תְּהֵא מִיתָתִי כַּפָּרָה עַל כָּל עֲוֹנוֹתַי, חוּץ מֵעָוֹן זֶה.
אָמְרוּ לוֹ: אִם כֵּן,
יְהוּ כָּל אָדָם אוֹמְרִים כָּךְ, כְּדֵי לְנַקּוֹת אֶת עַצְמָן.
ברטנורא משנה ב
היה רחוק מבית הסקילה. דקרוב לבית הסקילה שמא תטרף דעתו ולא יכול להתודות.
ותן לו תודה. ואף על גב דאין אדם נהרג על פי עצמו, הריגת עכן הוראת שעה היתה.
וכזאת וכזאת עשיתי. בגמרא מפרש שמעל בחרמים בימי משה.
שהוא מזומם. שעדיו הן זוממין.
לנקות את עצמן. מן הבריות ויוציאו לעז על הדיינים ועל העדים.
ואין הלכה כרבי יהודה.
משנה ג
הָיָה רָחוֹק מִבֵּית הַסְּקִילָה אַרְבַּע אַמּוֹת
מַפְשִׁיטִין אוֹתוֹ אֶת בְּגָדָיו.
הָאִישׁ מְכַסִּין אוֹתוֹ מִלְּפָנָיו,
וְהָאִשָּׁה מִלְּפָנֶיהָ וּמֵאַחֲרֶיהָ; דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: הָאִישׁ נִסְקָל עָרֹם, וְאֵין הָאִשָּׁה נִסְקֶלֶת עֲרֻמָּה.
ברטנורא משנה ג
מפשיטין את בגדיו. דכתיב (ויקרא כ"ד) "ורגמו אותו", ולא כסותו.
מכסין אותו מלפניו. פרק אחד כלומר מעט ממנו מלפניו. ואין הלכה כרבי יהודה.
משנה ד
בֵּית הַסְּקִילָה הָיָה גָּבוֹהַּ שְׁתֵּי קוֹמוֹת.
אֶחָד מִן הָעֵדִים דּוֹחֲפוֹ עַל מָתְנָיו;
נֶהְפַּךְ עַל לִבּוֹ הוֹפְכוֹ עַל מָתְנָיו.
אִם מֵת בָּהּ יָצָא;
וְאִם לָאו
הַשֵּׁנִי נוֹטֵל אֶת הָאֶבֶן וְנוֹתְנָהּ עַל לִבּוֹ.
אִם מֵת בָּהּ יָצָא;
וְאִם לָאו רְגִימָתוֹ בְּכָל יִשְֹרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יז, ז)
"יַד הָעֵדִים תִּהְיֶה-בּוֹ בָרִאשֹׁנָה לַהֲמִיתוֹ
וְיַד כָּל-הָעָם בָּאַחֲרֹנָה".
כָּל הַנִּסְקָלִין נִתְלִין; דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵינוֹ נִתְלֶה, אֶלָּא הַמְגַדֵּף וְהָעוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה.
הָאִישׁ תּוֹלִין אוֹתוֹ פָּנָיו כְּלַפֵּי הָעָם,
וְהָאִשָּׁה פָּנֶיהָ כְּלַפֵּי הָעֵץ; דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: הָאִישׁ נִתְלֶה, וְאֵין הָאִשָּׁה נִתְלֵית.
אָמַר לָהֶן רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: וַהֲלא שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטָח תָּלָה נָשִׁים בְּאַשְׁקְלוֹן!
אָמְרוּ לוֹ: שְׁמוֹנִים נָשִׁים תָּלָה, וְאֵין דָּנִין שְׁנַיִם בְּיוֹם אֶחָד.
כֵּיצַד תּוֹלִין אוֹתוֹ?
מְשַׁקְּעִין אֶת הַקּוֹרָה בָּאָרֶץ, וְהָעֵץ יוֹצֵא מִמֶּנָּה,
וּמַקִּיף שְׁתֵּי יָדָיו זוֹ עַל גַּבֵּי זוֹ, וְתוֹלֶה אוֹתוֹ.
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: הַקּוֹרָה מֻטָּה עַל הַכֹּתֶל,
וְתוֹלֶה אוֹתוֹ כְּדֶרֶךְ שֶׁהַטַּבָּחִין עוֹשִֹין.
וּמַתִּירִין אוֹתוֹ מִיָּד;
וְאִם לָן עוֹבֵר עָלָיו בְּלא תַעֲשֶֹה, שֶׁנֶּאֱמַר (שם כא, כג)
"לא-תָלִין נִבְלָתוֹ עַל-הָעֵץ כִּי-קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא
כִּי-קִלְלַת אֱלהִים תָּלוּי" וְגוֹמֵר.
כְּלוֹמַר, מִפְּנֵי מַה זֶּה תָּלוּי?
מִפְּנֵי שֶׁבֵּרַךְ אֶת הַשֵּׁם,
וְנִמְצָא שֵׁם שָׁמַיִם מִתְחַלֵּל.
ברטנורא משנה ד
היה גבוה שתי קומות. ומפילו משם לארץ.
הופכו על מתניו. שכשהוא מושכב פרקדן מגונה יותר.
מגדף. מברך את ה'.
ועובד עבודה זרה. נמי מגדף הוא. דכתיב (במדבר ט"ו) "והנפש אשר תעשה ביד רמה וגו' את ה' הוא מגדף", ואותה פרשה בעבודה זרה מדברת.
ואין דנין שנים ביום אחד. בבית דין אחד, משום דלא מצי לאפוכי בזכותייהו דכל חד וחד. אלא תלייתן של נשים הללו הוראת שעה היתה ואין למדים ממנה.
ואין הלכה כרבי אליעזר.
משקיעין. נועצים.
והעץ יוצא ממנה כמין יתד היה יוצא מן הקורה סמוך לראשה.
ומקיף. סומך זו אצל זו. כמו לתרום שלא מן המוקף [עירובין ל"ב].
ותולין אותו. בידיו.
הקורה מוטה על הכותל. לא היתה נעוצה בארץ אלא ראשה אחד על הארץ וראשה אחד מוטה ונסמך על הכותל. וטעמא דרבי יוסי, לפי שהעץ שנתלה עליו נקבר עמו, ואמרה תורה כי קבור תקברנו, מי שאינו מחוסר אלא קבורה, יצא זה שמחוסר חפירה תלישה וקבורה.
ורבנן, חפירה לאו כלום היא, ולא מיעטה תורה אלא שלא יהיה העץ במחובר מעיקרו.
והלכה כחכמים.
משנה ה
אָמַר רַבִּי מֵאִיר: בְּשָׁעָה שֶׁאָדָם מִצְטָעֵר, שְׁכִינָה מָה הַלָּשׁוֹן אוֹמֶרֶת?
כַּבְיָכוֹל: קַלַּנִי מֵרֹאשִׁי, קַלַּנִי מִזְּרוֹעִי.
אִם כֵּן הַמָּקוֹם מִצְטָעֵר עַל דָּמָם שֶׁל רְשָׁעִים שֶׁנִּשְׁפַּךְ,
קַל וָחֹמֶר עַל דָּמָן שֶׁל צַדִּיקִים.
וְלא זוֹ בִּלְבַד,
אֶלָּא כָּל הַמֵּלִין אֶת מֵתוֹ עוֹבֵר בְּלא תַעֲשֶֹה.
הֱלִינוֹ לִכְבוֹדוֹ, לְהָבִיא לוֹ אָרוֹן וְתַכְרִיכִים
אֵינוֹ עוֹבֵר עָלָיו.
וְלא הָיוּ קוֹבְרִין אוֹתוֹ בְּקִבְרוֹת אֲבוֹתָיו,
אֶלָּא שְׁנֵי בָּתֵּי קְבָרוֹת הָיוּ מְתֻקָּנִין לְבֵית דִּין,
אֶחָד לַנֶּהֱרָגִין וְלַנֶּחְנָקִין,
וְאֶחָד לַנִּסְקָלִין וְלַנִּשְֹרָפִין.
ברטנורא משנה ה
בזמן שאדם מצטער. שפורענות באה עליו בעונו.
מה לשון אומרת. באיזה לשון שכינה קובלת ומנודדת עליו.
קלני מראשי. ראשי כבד עלי וזרועי כבד עלי. כאדם שהוא עיף.
קלני. איני קל מראשי.
ולא זה בלבד. עובר בלא תעשה אם הלינו.
לא היו קוברין אותן בקברות אבותיהן. לפי שאין קוברין רשע אצל צדיק.
שני קברות היו מתוקנין לבית דין. לפי שאין קוברים מי שנתחייב מיתה חמורה אצל מי שנתחייב מיתה קלה. והלכתא גמירא לה שנים ולא ארבעה.
משנה ו
נִתְעַכַּל הַבָּשָֹר
מְלַקְּטִין אֶת הָעֲצָמוֹת וְקוֹבְרִין אוֹתָן בִּמְקוֹמָן.
וְהַקְּרוֹבִים בָּאִים וְשׁוֹאֲלִין בִּשְׁלוֹם הַדַּיָּנִים וּבִשְׁלוֹם הָעֵדִים,
כְּלוֹמַר שֶׁאֵין בְּלִבֵּנוּ עֲלֵיכֶם כְּלוּם, שֶׁדִּין אֱמֶת דַּנְתֶּם.
וְלא הָיוּ מִתְאַבְּלִין, אֲבָל אוֹנְנִין,
שֶׁאֵין אֲנִינוּת אֶלָּא בַּלֵּב.
ברטנורא משנה ו
נתעכל הבשר. כבר נתכפר לו במיתתו ובבזיונו.
מלקטין את העצמות. וקוברים אותן בקברות אבותן.
ולא היו מתאבלים. כדי שיהא בזיונן כפרה להם.
ואית דאמרי, לפי שהאבלות חלה משיסתם הגולל, ובאותה שעה אין מתאבלים עליהם שלא נגמרה כפרתן עד שיתעכל הבשר, והואיל ואדחי האבלות אדחי.