שבועות, פרק א
לחץ כאן לתצוגת הדפסה

שבועות, פרק א

שבועות, פרק א

משנה א

שְׁבוּעוֹת שְׁתַּיִם שֶׁהֵן אַרְבַּע.

יְדִיעוֹת הַטֻּמְאָה שְׁתַּיִם שֶׁהֵן אַרְבַּע.

יְצִיאוֹת הַשַּׁבָּת שְׁתַּיִם שֶׁהֵן אַרְבַּע.

מַרְאוֹת נְגָעִים שְׁנַיִם שֶׁהֵן אַרְבָּעָה.

 

ברטנורא משנה א   

שבועות שתים כתיבי בקרא בהדיא [ויקרא ה'] "או נפש כי תשבע לבטא בשפתים להרע או להיטיב". אוכל - "להיטיב"; לא אוכל - "להרע". שמענה את עצמו. והוא הדין לכל דבר שהוא הין ולאו להבא, דלהרע או להיטיב להבא משמע.  

שהן ארבע. יש לרבות עוד שתים אחרים דלא כתיבי. והן, הין ולאו דלשעבר. כמו אכלתי ולא אכל, או לא אכלתי ואכל.  

ידיעות הטומאה.  או נפש אשר תגע בכל דבר טמא (שם), האמור בויקרא אצל טומאת מקדש וקדשיו.  

שתים.  כתיבי בקרא. דכתיב (שם) "ונעלם ממנו והוא טמא", משמע שנעלמה ממנו טומאה ועל ידי אותו העלם אכל בשר קודש, הרי אחת. "או נכנס למקדש", הרי שתים.  

שהן ארבע.  יש לרבות עוד שנים חיובים אחרים. העלם קודש, והעלם מקדש וזכור הוא את הטומאה.

יציאות השבת.  הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים, ילפינן מקרא מן "ויצו משה ויעבירו קול במחנה" וגו' (שמות ל"ז), לא תפיקו מרשות היחיד לרשות הרבים.  

שתים.  אחת לעומד בחוץ והושיט ידו לפנים ונטל החפץ והוציאו, ואחת לעומד בפנים ונטל החפץ ממקומו והוציאו לחוץ.  

שהן ארבע.  יש להוסיף עוד שתים דהכנסה, אף על גב דלא כתיבי. שכשם שהקפידה תורה מרשות לרשות בהוצאה, כך הקפידה על ההכנסה. אחת לעומד בפנים והוציא ידו לחוץ ונטל חפץ והכניס, ואחת לעומד בחוץ ונטל חפץ ממקומו והושיטו לפנים והניחו.

מראות נגעים שתים  כתיבי בקרא (ויקרא י"ג), "שאת ובהרת". 

שהן ארבע.  תולדה דשאת ותולדה דבהרת, דלא כתיבי בקרא בהדיא.

 

משנה ב

כָּל שֶׁיֶּשׁ בָּהּ יְדִיעָה בַּתְּחִלָּה וִידִיעָה בַּסּוֹף

וְהֶעְלֵם בִּנְתַּיִם -

הֲרֵי זֶה בְּעוֹלֶה וְיוֹרֵד.

יֶשׁ בָּהּ יְדִיעָה בַּתְּחִלָּה, וְאֵין בָּהּ יְדִיעָה בַּסּוֹף -

שָֹעִיר הַנַּעֲשֶֹה בִּפְנִים וְיוֹם הַכִּפּוּרִים תּוֹלֶה,

עַד שֶׁיִּוָּדַע לוֹ וְיָבִיא בְּעוֹלֶה וְיוֹרֵד.

 

ברטנורא משנה ב   

שיש בה ידיעה בתחלה.  א"ידיעות הטומאה" קאי. ואיידי דזוטרי מילייהו מפרש להו ברישא והדר מפרש שבועות דנפישי מילייהו. ויציאות ומראות, כל חדא וחדא מיפרשא במסכת דידיה, להכי לא פרשינהו בהאי מסכתא. ולא תנינהו הכא אלא משום דדמו להדדי בשתים שהן ארבע.  

ידיעה בתחלה.  שידע שנטמא.  

וידיעה בסוף.  משאכל את הקודש בהעלם או נכנס למקדש בהעלם ויצא, נודע לו שבטומאה אכל או בטומאה נכנס.  

והעלם בינתיים.  כשאכל את הקודש נעלמה ממנו טומאה או קודש, או נכנס למקדש ונעלמה ממנו טומאה או מקדש.  

הרי זה בעולה ויורד.  עולה לעשיר, ויורד לעני. עשיר מביא חטאת בהמה, ועני חטאת העוף, ודל שבדלים עשירית האיפה, והיא מנחת חוטא האמורה בכל מקום.  

שעיר הנעשה בפנים.  שעיר של יום הכפורים שמביא מדמו לפנים.  

תולה.  להגין עליו מן היסורין.  

עד שיודע לו. שאכל קודש בטומאה ויביא קרבן עולה ויורד.

 

משנה ג

אֵין בָּהּ יְדִיעָה בַּתְּחִלָּה, אֲבָל יֶשׁ בָּהּ יְדִיעָה בַּסּוֹף -

שָֹעִיר הַנַּעֲשֶֹה בַּחוּץ וְיוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר,

שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כט, יא) “מִלְּבַד חַטַּאת הַכִּפֻּרִים";

עַל מַה שֶּׁזֶּה מְכַפֵּר, זֶה מְכַפֵּר:

מַה הַפְּנִימִי אֵין מְכַפֵּר אֶלָּא עַל דָּבָר שֶׁיֶּשׁ בּוֹ יְדִיעָה,

אַף הַחִיצוֹן אֵין מְכַפֵּר אֶלָּא עַל דָּבָר שֶׁיֶּשׁ בּוֹ יְדִיעָה.

 

ברטנורא משנה ג   

אין בה ידיעה בתחלה.  שלא ידע בטומאה זו מימיו, זה לא בא לכלל קרבן עוד לעולם. שהרי אין קרבן בא אלא על שיש בו ידיעה בתחלה.  

שעיר הנעשה בחוץ.  הקרב במזבח החיצון במוספין של יום הכיפורים.  

ויום הכיפורים  עצמו מכפר עם השעיר.  שנאמר.  בשעיר הנעשה בחוץ (במדבר כ"ט) "שעיר עזים אחד חטאת מלבד חטאת הכפורים", וחטאת הכפורים הוא השעיר הנעשה בפנים, והקישן הכתוב, ללמדך שעל מה שזה מכפר זה מכפר. מה פנימי אינו בא אלא על דבר שיש בו ידיעה, ומאי ניהו ידיעה - בתחילה, כדילפינן מקרא דכתיב "לכל חטאתם", דמשמע לאותם שיבואו לכלל חטאת כשתהיה להם ידיעה בסוף, ואי אפשר לבא לכלל חטאת אלא אם כן היתה לו ידיעה בתחילה, אף שעיר הנעשה בחוץ אינו מכפר אלא על שיש בו ידיעה, ומאי ניהו, ידיעה בסוף ולא בתחילה דלא אתיא לכלל קרבן, ומכפר זה כפרה גמורה בלא תליה.

 

משנה ד

וְעַל שֶׁאֵין בָּהּ יְדִיעָה לא בַּתְּחִלָּה וְלא בַּסּוֹף -

שְֹעִירֵי הָרְגָלִים וּשְֹעִירֵי רָאשֵׁי חֳדָשִׁים מְכַפְּרִים; דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: שְֹעִירֵי הָרְגָלִים מְכַפְּרִין, אֲבָל לא שְֹעִירֵי רָאשֵׁי חֳדָשִׁים.

וְעַל מַה שְֹּׂעִירֵי רָאשֵׁי חֳדָשִׁים מְכַפְּרִין?

עַל הַטָּהוֹר שֶׁאָכַל אֶת הַטָּמֵא.

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: כָּל הַשְֹּׂעִירִים כַּפָּרָתָן שָׁוָה -

עַל טֻמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו.

הָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: שְֹעִירֵי רָאשֵׁי חֳדָשִׁים מְכַפְּרִין עַל הַטָּהוֹר שֶׁאָכַל אֶת הַטָּמֵא;

וְשֶׁל רְגָלִים מְכַפְּרִין

עַל שֶׁאֵין בָּהּ יְדִיעָה לא בַּתְּחִלָּה וְלא בַּסּוֹף;

וְשֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר עַל שֶׁאֵין בָּהּ יְדִיעָה בַּתְּחִלָּה,

אֲבָל יֶשׁ בָּהּ יְדִיעָה בַּסּוֹף.

אָמְרוּ לוֹ: מַהוּ שֶׁיִּקְרְבוּ זֶה בָזֶה?

אָמַר לָהֶם: יִקְרָבוּ.

אָמְרוּ לוֹ: הוֹאִיל וְאֵין כַּפָּרָתָן שָׁוָה, הֵיאָךְ קְרֵבִין זֶה בָזֶה?

אָמַר לָהֶן: כֻּלָּן בָּאִין לְכַפֵּר עַל טֻמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו.

 

ברטנורא משנה ד   

שעירי הרגלים.  בכל הרגלים נאמרו שעירי חטאת במוספין.  

ושעירי ראשי חדשים מכפרים.  דכתיב בשעיר ראש חודש (שם כ"ה) "לחטאת לה'", חטא שאין מכיר בו אלא ה', שעיר זה יהא מכפר, והיינו שאין בו ידיעה לא בתחלה ולא בסוף. ושעירי רגלים ילפינן משעיר ראש חודש בהיקש, דשעיר הוה מצי למכתב בכולהו רגלים, וכתב ושעיר, וא"ו מוסיף על ענין ראשון, להקיש שעל מה שזה מכפר אלו מכפרים.  

כל השעירים כפרתן שוה.  כל שעירי המוספין, בין שעירי רגלים בין שעיר ראש חודש בין שעיר הנעשה בחוץ ביום הכיפורים, כפרתן שוה, שהם מכפרין בין על שאין בה ידיעה בתחלה ויש בה ידיעה בסוף, בין על שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף, בין על טהור שאכל את הטמא, ונפקא מינה לטומאה שאירעה בין זו לזו. אבל שעיר הנעשה בפנים ביום הכיפורים, לא נחלקו עליו שהוא תולה על שיש בה ידיעה בתחלה ואין בה ידיעה בסוף, כדאמרינן.  

היה רבי שמעון אומר.  האי דהדר נקט לה, משום דבעי למימר "אמרו לו מהו שיקריבו זה בזה".  

מהו שיקריבו.  אם אבד שעיר שהופרש ליום הכפורים, ונתכפרו באחר, ונמצא זה ברגל או בראש חודש, מהו שיקרב לשם שעירו של יום.  

אמרו לו הואיל ואין כפרתן שוה.  רבי מאיר הוא דקאמר ליה לרבי שמעון: בשלמא אי אמרת כולן כפרתם שוה, יקרב, שהרי כולן כפרה אחת הן מכפרים; אלא לדידך, זו שהופרשה לכפר על שאין בה ידיעה בתחלה ויש בה ידיעה בסוף, היאך יקרב ברגל לכפר על שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף, או בראש חודש לכפר על הטהור שאכל את הטמא.  

לכפר על טומאת מקדש וקדשיו. וכיון דבזה שוין, אע"פ שכפרתן חלוקות יכול הוא ליקרב.

 

משנה ה

רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוּדָה אוֹמֵר מִשְּׁמוֹ:

שְֹעִירֵי רָאשֵׁי חֳדָשִׁים מְכַפְּרִין עַל הַטָּהוֹר שֶׁאָכַל אֶת הַטָּמֵא;

מוֹסִיף עֲלֵיהֶם שֶׁל רְגָלִים,

שֶׁמְּכַפְּרִין עַל הַטָּהוֹר שֶׁאָכַל אֶת הַטָּמֵא,

וְעַל שֶׁאֵין בָּהּ יְדִיעָה לא בַּתְּחִלָּה וְלא בַּסּוֹף;

מוֹסִיף עֲלֵיהֶם שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים,

שֶׁהֵן מְכַפְּרִין עַל הַטָּהוֹר שֶׁאָכַל אֶת הַטָּמֵא,

וְעַל שֶׁאֵין בָּהּ יְדִיעָה לא בַּתְּחִלָּה וְלא בַּסּוֹף,

וְעַל שֶׁאֵין בָּהּ יְדִיעָה בַּתְּחִלָּה, אֲבָל יֶשׁ בָּהּ יְדִיעָה בַּסּוֹף.

אָמְרוּ לוֹ: מַהוּ שֶׁיִּקְרְבוּ זֶה בָּזֶה?

אָמַר לָהֶם: הֵן.

אָמְרוּ לוֹ: אִם כֵּן,

יִהְיוּ שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים קְרֵבִין בְּרָאשֵׁי חֳדָשִׁים,

אֲבָל הֵיאָךְ שֶׁל רָאשֵׁי חֳדָשִׁים קְרֵבִין בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים,

לְכַפֵּר כַּפָּרָה שֶׁאֵינָהּ שֶׁלָּהּ?

אָמַר לָהֶן: כֻּלָּן בָּאִין לְכַפֵּר עַל טֻמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו.

 

ברטנורא משנה ה   

משמו של רבי שמעון. וסתם רבי שמעון הוא רבי שמעון בן יוחאי.

 

משנה ו

וְעַל זְדוֹן טֻמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו -

שָֹעִיר הַנַּעֲשֶֹה בִּפְנִים וְיוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפְּרִין.

וְעַל שְׁאָר עֲבֵרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה:

הַקַּלּוֹת וְהַחֲמוּרוֹת, הַזְּדוֹנוֹת וְהַשְּׁגָגוֹת,

הוֹדַע וְלא הוֹדַע, עֲשֵֹה וְלא תַעֲשֶֹה,

כָּרֵתוֹת וּמִיתוֹת בֵּית דִּין -

שָֹעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ מְכַפֵּר.

 

ברטנורא משנה ו   

ועל זדון טומאת מקדש וכו'.  סתמא דתלמודא נקיט לה.  

שעיר הנעשה בפנים ויום הכיפורים מכפר.  דכתיב (ויקרא ט"ז) "ומפשעיהם לכל חטאתם", ופשעים אלו מרדים.  

החמורות והקלות וכו'.  כולה מתניתין מפרשה בגמרא הכי, בין קלות בין חמורות, בין שעשאן במזיד בין שעשאן בשוגג, אותן שעשאן בשוגג בין נודע לו ספיקן בין לא נודע לו ספיקן, כלומר בין נודע לו שבא לידו ספק חלב ואכלו, בין שלא נודע לו שבא לידו ספק חלב. ואלו הן קלות? עשה ולא תעשה. ואלו הן חמורות? כריתות ומיתות בית דין.

 

משנה ז

אֶחָד יִשְֹרְאֵלִים, וְאֶחָד כֹּהֲנִים, וְאֶחָד כֹּהֵן מָשׁוּחַ.

מַה בֵּין יִשְֹרְאֵלִים לַכֹּהֲנִים וּלְכֹהֵן מָשׁוּחַ?

אֶלָּא שֶׁדַּם הַפָּר מְכַפֵּר עַל הַכֹּהֲנִים עַל טֻמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: כְּשֵׁם שֶׁדַּם הַשָֹּׂעִיר הַנַּעֲשֶֹה בִּפְנִים מְכַפֵּר עַל יִשְֹרָאֵל,

כָּךְ דַּם הַפָּר מְכַפֵּר עַל הַכֹּהֲנִים;

כְּשֵׁם שֶׁוִּדּוּיוֹ שֶׁל שָֹעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ מְכַפֵּר עַל יִשְֹרָאֵל,

כָּךְ וִדּוּיוֹ שֶׁל פַּר מְכַפֵּר עַל הַכֹּהֲנִים.

 

ברטנורא משנה ז   

אחד ישראל ואחד כהנים.  הכי קאמר: אחד ישראל ואחד כהנים ואחד כהן משוח מתכפרים בשעיר המשתלח בשאר עבירות, ואין חילוק ביניהם, אלא שדם הפר מכפר על הכהנים על טומאת מקדש וקדשיו.  

כל מה ששעיר הפנימי מכפר על ישראל, דהיינו תליית ישראל על שיש בה ידיעה בתחלה ואין בה ידיעה בסוף, וזדון טומאת מקדש וקדשיו, וכן כפרת שעיר החיצון פרו של כהן גדול הקרב ביום הכיפורים מכפר על הכהנים.  

רבי שמעון אומר כשם.  שאתה מודה בדם השעיר הפנימי שמכפר על ישראל כפרתו בלא שום וידוי, שאין וידוי בשעיר הפנימי אלא בשעיר המשתלח, כך דם הפר בלא שום וידוי מכפר על הכהנים על טומאת מקדש וקדשיו. אייתר ליה וידויו של פר במקום וידוי של שעיר המשתלח לכפר על הכהנים בשאר עבירות, ואין להם כפרה בשעיר המשתלח.