מעשר שני, פרק ה
לחץ כאן לתצוגת הדפסה

מעשר שני, פרק ה

מעשר שני, פרק ה

 

משנה א
כֶּרֶם רְבָעִי, מְצַיְּנִין אוֹתוֹ בְּקוֹזְזוֹת אֲדָמָה,
וְשֶׁל עָרְלָה בְּחַרְסִית,
וְשֶׁל קְבָרוֹת בְּסִיד, וּמַמְחֶה וְשׁוֹפֵךְ.
 
אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל.
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים?
בַּשְּׁבִיעִית.
וְהַצְּנוּעִים מַנִּיחִין אֶת הַמָּעוֹת, וְאוֹמְרִים.
כָּל הַנִּלְקָט מִזֶּה, יְהֵא מְחֻלָּל עַל הַמָּעוֹת הָאֵלּוּ.
 
ברטנורא משנה א
כרם רבעי מציינין אותו. בונים אצלו ציון וסימן, שיכירו שהוא כרם רבעי וטעון פדיון.
בקוזזות. גבשושית ורגבי אדמה. סימנא כאדמה, מה אדמה דאיכא הנאה מינה שהיא עושה פירות אף האי נמי כי מפרקי שרי לאתהנויי מיניה.
ושל ערלה בחרסית. באדמה שעושים ממנו כלי חרס. סימנא כחרסית זו דלית בה הנאה דכשזורעים בה אינה מוציאה כדי נפילה אף זו אין בה הנאה.
ושל קברות. שלא יכנס שם כהן ונזיר.
בסיד. סימנא שהסיד לבן כעצמות.
וממחה ושופך. ממחה את הסיד במים כדי שיתלבן יותר, ושופך על הקבר.
במה דברים אמורים. דעבדי הכירא לכרם רבעי ולערלה.
בשביעית. שהכל הפקר ונוטלים בהיתר. אבל בשאר שני שבוע שבאים לגזול, הלעיטהו לרשע וימות ויקחום לאכול באיסור.
והצנועים. המדקדקים על עצמם, כשהיה להם כרם רבעי בשביעית היו מניחין המעות קודם לקיטה, ואומרים כל הנלקט לכשיהיה נלקט יהא מחולל על זה.
 
משנה ב
כֶּרֶם רְבָעִי הָיָה עוֹלֶה לִירוּשָׁלַיִם מַהֲלַךְ יוֹם אֶחָד לְכָל צַד.
וְאֵי זוֹ הִיא תְּחוּמָהּ?
אֵילַת מִן הַדָּרוֹם, וְעַקְרְבַת מִן הַצָּפוֹן,
לוּד מִן הַמַּעֲרָב, וְהַיַּרְדֵּן מִן הַמִּזְרָח.
וּמִשֶּׁרַבּוּ הַפֵּרוֹת,
הִתְקִינוּ שֶׁיְּהֵא נִפְדֶּה סָמוּךְ לַחוֹמָה.
וּתְנַאי הָיָה הַדָּבָר,
שֶׁאֵימָתַי שֶׁיִּרְצוּ, יַחֲזוֹר הַדָּבָר לִכְמוֹת שֶׁהָיָה.
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ הָיָה הַתְּנַאי הַזֶּה,
וּתְנַאי הָיָה,
אֵימָתַי שֶׁיִּבָּנֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, יַחֲזוֹר הַדָּבָר לִכְמוֹת שֶׁהָיָה.
 
ברטנורא משנה ב
כרם רבעי. יש לו דין מעשר שני, וצריך להעלות הפירות לירושלים ולאכלן שם, הם או פדיונם, ותקנו חכמים שמהלך יום [אחד] כל סביבות ירושלים יעלו הפירות [עצמם] לירושלים, כדי לעטר שוקי ירושלים בפירות, מתוך שיאכל כל אדם נטע רבעי שלו יתמלא השוק שאר פירות.
שיהא נפדה סמוך לחומה. אפילו כרם הסמוך לחומה.
שאימתי שירצו. אם יתמעטו הפירות.
משחרב בית המקדש היה התנאי. לא לפי שרבו הפירות כדאמרת, אלא משחרב בית המקדש והיתה ירושלים ביד האויבים ולא היו חוששין לעטר שוקי ירושלים בפירות.
 
משנה ג
כֶּרֶם רְבָעִי -
בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אֵין לוֹ חֹמֶשׁ, וְאֵין לוֹ בִּעוּר;
וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: יֶשׁ לוֹ.
 
בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: יֶשׁ לוֹ פֶּרֶט וְיֶשׁ לוֹ עוֹלֵלוֹת, וְהָעֲנִיִּים פּוֹדִין לְעַצְמָן;
וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: כֻּלּוֹ לַגַּת.
 
ברטנורא משנה ג
אין לו חומש. אין הבעלים צריכין להוסיף חומש כשפודים אותו.
ואין לו ביעור. בשנה שלישית וששית שהמעשרות מתבערין, דחומש וביעור לא נאמרו בכרם רבעי אלא במעשר. ומיהו מודו בית שמאי דפדיון מיהא אית ליה, ואע"ג דלא נאמר פדיון במקרא בכרם רבעי, דילפי ליה מדכתיב (ויקרא יט) "קדש הלולים", קרי ביה חלולים אחליה והדר אכליה.
ובית הלל אומרים יש לו. דילפי קדש קדש ממעשר, ליתן לו כל דין מעשר.
יש לו פרט ויש לו עוללות. דסברי ממון בעלים הוא ולא ממון גבוה הלכך חייב בפרט ועוללות ככל כרם דעלמא. והעניים שמלקטים הפרט ועוללות מכרם רבעי, פודין לעצמן ואוכלין הפדיון בירושלים.
ובית הלל אומרים כולו לגת. דסברי ממון גבוה הוא כמו מעשר, הלכך אין לו פרט ועוללות, אלא דורכים אותו כולו כאחת ומעלה ואוכל בירושלים, או פודהו ומעלה הדמים לירושלים.
 
משנה ד
כֵּיצַד פּוֹדִין נֶטַע רְבָעִי?
מַנִּיחַ אֶת הַסַּל עַל פִּי שְׁלשָׁה, וְאוֹמֵר.
כַּמָּה אָדָם רוֹצֶה לִפְדּוֹת לוֹ בְּסֶלַע,
עַל מְנָת לְהוֹצִיא יְצִיאוֹת מִבֵּיתוֹ.
וּמַנִּיחַ אֶת הַמָּעוֹת, וְאוֹמֵר.
כָּל הַנִּלְקָט מִזֶּה מְחֻלָּל עַל הַמָּעוֹת הָאֵלּוּ,
בְּכָךְ וְכָךְ סַלִּים בְּסֶלַע.
 
ברטנורא משנה ד
מניח את הסל על פי שלושה. בקיאין בשומא, דסתם נטע רבעי אין דמיו ידועיםלפי שצריך לחשב היציאות כדתנן הכא .
לפדות בסלע. כלומר ליקח בסלע במחובר לקרקע.
על מנת להוציא יציאות מביתו. שכר פעולת הכרם משעה שנקרא פרי, כגון שכר שמירה ועידור.
ומניח את המעות. לפי השומא, לאחר ששמו כך וכך סלים בסלע.
 
משנה ה
וּבַשְּׁבִיעִית פּוֹדֵהוּ בְּשָׁוְיוֹ.
וְאִם הָיָה הַכֹּל מֻפְקָר, אֵין לוֹ אֶלָּא שְֹכַר לְקִיטָה.
הַפּוֹדֶה נֶטַע רְבָעִי שֶׁלּוֹ, מוֹסִיף עָלָיו חֲמִישִׁיתוֹ,
בֵּין שֶׁהוּא שֶׁלּוֹ וּבֵין שֶׁנִּתַּן לוֹ בְּמַתָּנָה.
 
ברטנורא משנה ה
ובשביעית. שאין שכר שמירה ולא עבודת קרקע, פודהו בשוויו.
אם היה הכל מופקר. אם הפקירו הבעלים נטע רבעי שלהם, אין הזוכה בו מנכה אלא שכר לקיטה, ומעלה הפירות לירושלים או פודה ומעלה הדמים. ולא אמרינן כיון דמהפקירא קא זכי אין דין רבעי נוהג בו. ובשביעית אינו מנכה שכר לקיטה שכל אדם מלקט לעצמו.
מוסיף עליו חומש. סתם מתניתין כבית הלל דילפי קדש קדש ממעשר.
בין שניתן לו במתנה. כשהוא סמדר, דאילו לאחר שנגמר בשולו הא סברי בית הלל דממון גבוה הוא כמעשר ואין יכולים ליתן אותו במתנה.
 
משנה ו
עֶרֶב יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל פֶּסַח, שֶׁל רְבִיעִית וְשֶׁל שְׁבִיעִית,
הָיָה בִּעוּר.
כֵּיצַד הָיָה בִּעוּר?
נוֹתְנִין תְּרוּמָה וּתְרוּמַת מַעֲשֵֹר לַבְּעָלִים,
וּמַעֲשֵֹר רִאשׁוֹן לִבְעָלָיו,
וּמַעֲשַֹר עָנִי לִבְעָלָיו.
וּמַעֲשֵֹר שֵׁנִי וְהַבִּכּוּרִים מִתְבַּעֲרִים בְּכָל מָקוֹם.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: הַבִּכּוּרִים נִתָּנִין לַכֹּהֲנִים כַּתְּרוּמָה.
 
הַתַּבְשִׁיל -
בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: צָרִיךְ לְבַעֵר;
וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: הֲרֵי הוּא כִּמְבֹעָר.
 
ברטנורא משנה ו
ערב יום טוב הראשון של פסח וכו'. דכתיב (דברים יד) "מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך", ונאמר להלן (שם לא) "מקץ שבע שנים במועד שנת השמטה בחג הסכות", מה להלן רגל אף כאן רגל. אי מה להלן חג הסכות אף כאן חג הסכות? ת"ל (שם כו) "כי תכלה לעשר", רגל שכל מעשרות כלין בו, הוי אומר זה פסח, שאין פירות של שנה שלישית נגמרים להיות נלקטים כולן עד שיבא פסח של שנה הרביעית; וכן של שנה ששית עד שיבוא פסח של שנה שביעית.
תרומה ותרומת מעשר לבעלים. לכהנים, שהתרומה שלהם.
ומעשר ראשון לבעליו. ללוים.
ומעשר עני לבעליו. לעניים.
מתבערים בכל מקום. צריך לבערם ולאבדם מן העולם.
הבכורים נתנים לכהנים כתרומה. ואין צריך לבערם מן העולם, משום דתרומה [קרינהו] רחמנא, דאמר מר ותרומת ידך אלו הבכורים דכתיב בהו (דברים כו) "ולקח הכהן הטנא מידך". ואין הלכה כרבי שמעון.
התבשיל. שיש בו מפירות שביעית, או מעשר שני בשעת הביעור.
הרי הוא כמבוער. כיון דאין ממשן ניכר.
 
משנה ז
מִי שֶׁהָיוּ לוֹ פֵּרוֹת בַּזְּמַן הַזֶּה, וְהִגִּיעָה שָׁעַת הַבִּעוּר -
בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: צָרִיךְ לְחַלְּלָן עַל הַכֶּסֶף;
וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אֶחָד שֶׁהֵן כֶּסֶף וְאֶחָד שֶׁהֵן פֵּרוֹת.
 
ברטנורא משנה ז
בזמן הזה. שאין בית המקדש קיים.
צריך לחללן על הכסף. דכתיב (שם יד) "וצרת הכסף בידך", הכסף בלבד מעלין.
אחד שהן כסף ואחד שהן פירות. טעונים גניזה, ומה מועיל החלול.
 
משנה ח
אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ שׁוֹלְחִין אֵצֶל בַּעֲלֵי בָתִּים שֶׁבַּמְּדִינוֹת.
מַהֲרוּ וְהַתְקִינוּ אֶת פֵּרוֹתֵיכֶם, עַד שֶׁלֹּא תַּגִּיעַ שָׁעַת הַבִּעוּר.
עַד שֶׁבָּא רַבִּי עֲקִיבָא וְלִמֵּד: שֶׁכָּל הַפֵּרוֹת שֶׁלֹּא בָּאוּ לְעוֹנַת הַמַּעַשְֹרוֹת,
פְּטוּרִים מִן הַבִּעוּר.
 
ברטנורא משנה ח
מהרו ותקנו את פירותיכם. תרומות ומעשרות לתת אותן לראוי להן, ומעשר שני להעלותו ולאכלו בירושלים.
שלא הגיעו לעונת המעשרות. כל פרי ופרי כמו שמפורש עונתו בפרק קמא דמעשרות.
פטורים מן הביעור. ובראשונה היו אומרים דקודם עונת המעשרות נמי זקוק לבער. והלכה כר"ע.
 
משנה ט
מִי שֶׁהָיוּ פֵּרוֹתָיו רְחוֹקִים מִמֶּנּוּ,
צָרִיךְ לִקְרוֹא לָהֶם שֵׁם.
מַעֲשֶֹה בְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל וְהַזְּקֵנִים שֶׁהָיוּ בָּאִין בִּסְפִינָה,
אָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל.
עִשֹּׂוּר שֶׁאֲנִי עָתִיד לָמֹד נָתוּן לִיהוֹשֻׁעַ, וּמְקוֹמוֹ מֻשְֹכָּר לוֹ;
עִשֹּׂוּר אַחֵר שֶׁאֲנִי עָתִיד לָמֹד,
נָתוּן לַעֲקִיבָא בֶּן יוֹסֵף שֶׁיִּזְכֶּה בּוֹ לָעֲנִיִּים,
וּמְקוֹמוֹ מֻשְֹכָּר לוֹ.
 
אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ.
עִשֹּׂוּר שֶׁאֲנִי עָתִיד לָמֹד נָתוּן לְאֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה,
וּמְקוֹמוֹ מֻשְֹכָּר לוֹ.
וְנִתְקַבְּלוּ זֶה מִזֶּה שָֹכָר.
 
ברטנורא משנה ט
מי שהיו פירותיו רחוקים ממנו. וכבר נתקנו והגיע זמן הביעור.
צריך לקרות להם שם. לזכות אותן לבעלים, כהך עובדא דרבן גמליאל וזקנים.
עשור שאני עתיד למוד. מעשר ראשון שאני עתיד ליתן מפירות שיש לי בבית.
נתון ליהושע. לוי היה. ותרומה גדולה לא נתן עתה משום דתרומה מפרישין אותה בגורן, [כדתניא] שאי אפשר לגורן שתעקר אלא אם כן נתרמה תרומה גדולה וכבר הפריש אותה בגורן.
ומקומו מושכר לו. ומקום המעשר מושכר לו, ויקנה המעשר אגב קרקע.
עשור אחר. מעשר עני.
נתון לעקיבא בן יוסף. גבאי של עניים היה.
עשור שאני עתיד למוד. מעשר מן המעשר, שאני צריך ליתן לכהן מן המעשר שנתן לי רבן גמליאל.
נתון לאלעזר בן עזריה. כהן היה, והוא עשירי לעזרא.
ונתקבלו שכר זה מזה. רבן גמליאל קבל שכר מקומו של מעשר ראשון מרבי יהושע, ושכר מקומו של מעשר עני מרבי עקיבא. ורבי יהושע קבל שכר מקום מעשר מן המעשר מרבי אלעזר בן עזריה, ונקנה לכל אחד מקום המעשר הראוי לו בכסף שנתן למשכיר, ששכירות קרקע נקנית בכסף.
 
משנה י
בַּמִּנְחָה בְּיוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן הָיוּ מִתְוַדִּין.
כֵּיצַד הָיָה הַוִּדּוּי?
"בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן-הַבַּיִת" (דברים כו, יג) -
זֶה מַעֲשֵֹר שֵׁנִי וְנֶטַע רְבָעִי.
"נְתַתִּיו לַלֵּוִי" - זֶה מַעֲשַֹר לֵוִי.
"וְגַם נְתַתִּיו" - זוֹ תְּרוּמָה וּתְרוּמַת מַעֲשֵֹר.
"לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה" -
זֶה מַעֲשַֹר עָנִי,
הַלֶּקֶט וְהַשִּׁכְחָה וְהַפֵּאָה,
אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן מְעַכְּבִין אֶת הַוִּדּוּי.
"מִן-הַבַּיִת" - זוֹ חַלָּה.
 
ברטנורא משנה י
ביום טוב האחרון היו מתודין. ולא היו מתודין בי"ט ראשון מיד אחר הביעור, כדי שיהיה לו מה יאכל ברגל. הלכך ערב יום טוב ראשון היה מבער ומשייר עד יום אחרון.
זה מעשר שני ונטע רבעי. שנקראו קדש.
זה מעשר לוי. כלומר מעשר ראשון.
וגם נתתיו זו תרומה גדולה. וגם, תוספת הוא, משמע וגם נתתיו ללוי חוץ ממה שנתתי לכהן.
מן הבית זו חלה. שהיא נתרמה מן העיסה בתוך הבית.
 
משנה יא
"כְּכָל-מִצְוָתְךָ אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי" (דברים כו, יג) -
הָא אִם הִקְדִּים מַעֲשֵֹר שֵׁנִי לָרִאשׁוֹן, אֵינוֹ יָכוֹל לְהִתְוַדּוֹת.
"לא-עָבַרְתִּי מִמִּצְוֹתֶיךָ" -
לא הִפְרַשְׁתִּי מִמִּין עַל שֶׁאֵינוֹ מִינוֹ,
וְלא מִן הַתָּלוּשׁ עַל הַמְחֻבָּר, וְלא מִן הַמְחֻבָּר עַל הַתָּלוּשׁ,
וְלא מִן הֶחָדָשׁ עַל הַיָּשָׁן, וְלא מִן הַיָּשָׁן עַל הֶחָדָשׁ.
"וְלא שָׁכָחְתִּי" -
לא שָׁכַחְתִּי מִלְּבָרֶכְךָ וּמִלְּהַזְכִּיר שִׁמְךָ עָלָיו.
 
ברטנורא משנה יא
ולא מן התלוש על המחובר וכו'. דהיינו מן החיוב על הפטור ומן הפטור על החיוב.
ולא מן החדש על הישן. דכתיב (דברים יד) "היוצא השדה שנה שנה", ולא משנה זו על של חברתה.
ולא שכחתי מלברכך ומלהזכיר שמך עליו. לפי שמברכים להפריש תרומה. וכן על מעשר ראשון ושני ומעשר עני, ולפדיון מעשר שני, ולחלה, על כולן מברכים.
 
משנה יב
"לא-אָכַלְתִּי בְאֹנִי מִמֶּנּוּ" (שם, שם, יד) -
הָא אִם אֲכָלוֹ בַּאֲנִינָה, אֵינוֹ יָכוֹל לְהִתְוַדּוֹת.
"וְלא-בִעַרְתִּי מִמֶּנּוּ בְּטָמֵא" -
הָא אִם הִפְרִישׁוֹ בְּטֻמְאָה, אֵינוֹ יָכוֹל לְהִתְוַדּוֹת.
"וְלא-נָתַתִּי מִמֶּנּוּ לְמֵת" -
לא לָקַחְתִּי מִמֶּנּוּ אָרוֹן וְתַכְרִיכִים לְמֵת,
וְלא נְתַתִּיו לְאוֹנְנִים אֲחֵרִים.
"שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל ה' אֱלהָי" -
הֲבֵאתִיו לְבֵית הַבְּחִירָה.
"עָשִֹיתִי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי" -
שָֹמַחְתִּי וְשִֹמַּחְתִּי בּוֹ.
 
ברטנורא משנה יב
לא אכלתי באוני. כל יום המיתה הויא אנינות דאורייתא ואפילו לאחר קבורה. ולילה שלאחר יום המיתה הויא אנינות דרבנן, וכן יום קבורה שאינו יום המיתה הויא אנינות דרבנן.
לא לקחתי ממנו ארון ותכריכין למת. וכהאי גונא אפילו לחי אסור, שהרי אסור לקנות מלבוש וכיוצא בזה ממעשר שני, כדתנן לעיל סוף פרק קמא כל שהוא חוץ לאכילה ושתיה וסיכה אם לקח יאכל כנגדו. ולא נקט הכא ארון ותכריכים אלא לאשמועינן דלא מיבעיא אם סך ממנו למת שאינו יכול להתודות, דכתיב 'ממנו', מגופו של מעשר, אלא אפילו קנה ארון ותכריכים, דלא נתן מגופו של מעשר על מת, אינו יכול להתודות.
 
משנה יג
"הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן-הַשָּׁמַיִם" (שם שם, טו) -
עָשִֹינוּ מַה שֶּׁגָּזַרְתָּ עָלֵינוּ, אַף אַתָּה עֲשֵֹה מַה שֶּׁהִבְטַחְתָּנוּ.
"הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם
וּבָרֵךְ אֶת-עַמְּךָ אֶת-יִשְֹרָאֵל" -
בְּבָנִים וּבְבָנוֹת.
"וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ" -
בְּטַל וּבְמָטָר וּבְוַלְדוֹת בְּהֵמָה.
"כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבוֹתֵינוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ" -
כְּדֵי שֶׁתִּתֵּן טַעַם בַּפֵּרוֹת.
 
משנה יד
מִכָּאן אָמְרוּ.
יִשְֹרָאֵל וּמַמְזֵרִים מִתְוַדִּים,
אֲבָל לא גֵּרִים וְלא עֲבָדִים מְשֻׁחְרָרִים,
שֶׁאֵין לָהֶם חֵלֶק בָּאָרֶץ.
רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אַף לא כֹּהֲנִים וּלְוִיִּם, שֶׁלֹּא נָטְלוּ חֵלֶק בָּאָרֶץ.
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: יֵשׁ לָהֶם עָרֵי מִגְרָשׁ.
 
ברטנורא משנה יד
מכאן אמרו. מדכתיב "ואת האדמה אשר נתת לנו".
יש להם ערי מגרש. ויכולים להתודות על המעשרות שמביאין ממגרש הערים שלהן. והלכה כרבי יוסי.
 
משנה טו
יוֹחָנָן כֹּהֵן גָּדוֹל הֶעֱבִיר הוֹדָיוֹת הַמַּעֲשֵֹר.
אַף הוּא בִּטֵּל אֶת הַמְעוֹרְרִים, וְאֶת הַנּוֹקְפִים.
וְעַד יָמָיו הָיָה פַּטִּישׁ מַכֶּה בִּירוּשָׁלַיִם.
וּבְיָמָיו אֵין אָדָם צָרִיךְ לִשְׁאוֹל עַל הַדְּמַאי.
 
ברטנורא משנה טו
יוחנן כהן גדול. שמש בכהונה גדולה אחר שמעון הצדיק.
העביר הודיות המעשר. לפי שעזרא קנס את הלוים שלא יתנו להם מעשר, כשעלה מן הגולה ובני לוי לא עלו עמו, וצוה שיתנו המעשר לכהנים. ויוחנן כהן גדול בטל הוידוי, כיון שאינו יכול לומר וגם נתתיו ללוי.
בטל את המעוררים. שהיו הלוים אומרים בכל יום על הדוכן עורה למה תישן ה'. אמר להם: וכי יש שינה לפני המקום? עמד ובטלן.
את הנוקפים. שהיו משרטין לעגל של קרבן בין קרניו כדי שיפול לו דם בעיניו כדי שלא יראה ויהיה נוח לכפתו ולשחטו. ועמד הוא ובטלו, שנראה כבעל מום. והתקין להם טבעות בקרקע להכניס צואר הבהמה לתוכה. נוקפים, מכין, ודוגמתו אין אדם נוקף אצבעו מלמטה [חולין דף ז].
היה פטיש מכה בירושלים. חרשי נחושת וברזל היו מכין בפטיש לעשות מלאכת האבד שהיא מותרת במועד. ועמד הוא ובטלם, משום דאוושא מלתא טובא ואיכא זלזול מועד.
ובימיו אין אדם צריך לשאול על הדמאי. שהוא אמר לבני דורו: כשם שתרומה גדולה עון מיתה, כך תרומת מעשר וטבל עון מיתה. ותקן שיוציאו מן הדמאי תרומת מעשר ומעשר שני בלבד, ולא יוציאו ממנו מעשר ראשון ולא מעשר עני, שיכולים לומר ללוי או לעני הביא ראיה שהוא טבל וטול. ומתקנה זו ואילך, הלוקח פירות מן השוק לא היה שואל אם הם מתוקנים אם לאו, אלא מיד מפריש מהן תרומת מעשר ומעשר שני ואוכל את השאר, שכל הלוקח פירות מעם הארץ הם בחזקת דמאי.
 
סליק מסכת מעשר שני