סימן קכט: דין הערב בשטר ועל פה ומתי נפרעין מן הערב
לחץ כאן לתצוגת הדפסה

סימן קכט: דין הערב בשטר ועל פה ומתי נפרעין מן הערב

סימן קכט: דין הערב בשטר ועל פה ומתי נפרעין מן הערב

 סעיף א

המלוה את חברו ואחר שהלוהו אמר לו אחד: אני ערב, או שתבע את הלוה בדין, ואמר לו אחר: הנח ואני ערב, או שהיה חונק את חברו בשוק ליתן לו, ואמר לו: הנח ואני ערב, אין הערב כלום ואפילו אמר בפני בית דין אני ערב.

הגה: מיהו אם פרע למלוה בציווי הלוה, חייב לשלם לו מה שנתן למלוה (הגהות מיימוני פכ"ה דמלוה), אבל אם קנו מידו שהוא ערב ממון זה, בין בפני בית דין בין בינו לבין המלוה נשתעבד, (האומר לחברו: אני ערב לך בעד יום אחד, אינו כלום. (תשובת רשב"א סימן אלף קמ"ח).

 

סעיף ב

אמר להם בשעת מתן מעות: הלוהו ואני ערב, נשתעבד הערב ואין צריך קנין.

הגה: ואפילו לא נתערב בהדיא, רק שאומר למלוה להלוות ללוה כי בטוח הוא, ועשאו על פיו והיה שקר, חייב לשלם לו, דהוי כאילו נתערב לו (מהרי"ו סימן פ), וכן אם בית דין עשו אותו ערב, נשתעבד אע"פ שלא קנו מידו, כגון שהיו בית דין רוצים לגבות מהלוה, ואמר להם: הניחוהו ואני ערב לכם, הואיל ויש לו הנאה שהאמינוהו בית דין, באותה הנאה שעבד עצמו.

 

סעיף ג

אם על פיו החזיר שטר או משכון, הוה ליה ערב בשעת מתן מעות.

הגה: וכן אם פטר הלוה על פי הערב, הוה ליה כערב בשעת מתן מעות (מרדכי פרק איזהו נשך ותוספתא פרק המקבל), ויש אומרים דאם היו לערב מעות של לוה בידו בשעה שערב נשתעבד בכל ענין (מהרי"ו סימן ל).

 

סעיף ד

ערב היוצא לאחר חיתום שטרות, דהיינו לאחר שחתמו העדים בשטר כתב: ואני ערב, וניכר שכתב ידו הוא זה, או שהעדים מעידים עליו, יש אומרים שמשתעבד בלא קנין לגבות ממנו מבני חורין, ויש אומרים שאינו משתעבד אלא בקנין, ולהרמב"ם אפילו ערב היוצא קודם חיתום שטרות, צריך קנין, כל שלא נכנס ערב אלא לאחר מתן מעות.

 

סעיף ה

כשם שאין הערב משתעבד אלא בקנין, או בשעת מתן מעות או בבית דין, כך הקבלן אינו משתעבד אלא באחד מדרכים הללו, שאין חילוק ביניהם אלא לענין שעבוד כתובה (או נדוניא לחתן) כמו שנתבאר בטור אבן העזר (סימן ק"ב סעיף ו'), כל היכא דבעי קנין, אי לא קנו מיניה אינו גובה אפילו מנכסים בני חורין, אפילו כתב לו שטר.

הגה: ואפילו נתן לו תקיעת כף, אם הוא במקום שלא נהגו לקנות בכך (רי"ו נתיב ג ח"ה), ומכל מקום כופין אותו לקיים שבועתו (ד"ע, וע"ל סימן עג סעיף ח). מי שנתן מתנה לחברו ואמר ליתנה לו לאחר זמן והעמיד לו ערב, יש אומרים דהוי כערב בשעת מתן מעות (רבנו ירוחם נתיב טו ח"א ותוספות פרק הנזיקין), ויש חולקין (הגהות מרדכי שם ותשובת רשב"א אלף ט"ז).

 

סעיף ו

נעשה לו ערב בקנין וכתב לו שטר, יש לו דין מלוה בשטר לטרוף ממשעבדי, לא כתב לו שטר, אע"פ שנעשה ערב בקנין, דינו כמלוה על פה ואינו גובה אלא מבני חרי. ויש אומרים דהיכא דקנו מיניה טורף ממשעבדי אע"פ שלא כתב לו שטר, ונראה לי דבערב בבית דין לדברי הכל גובה ממשעבדי, אפילו לא כתב לו שטר, דהודאה בבית דין כשטר דמיא.

 

סעיף ז

לא עשה לו הערב שטר בפני עצמו, אלא כתב הערבות בשטר החוב עצמו, אם כתבו אחר חתימת העדים, אינו גובה אלא מבני חרי. ואם כתבו קודם חתימת העדים, אם כתב: פלוני ערב, בלא וא"ו, ואחר כך חתמו העדים, גם זה אינו גובה אלא מבני חרי, מפני שהוא כתחלת דבר ואינו מעורב עם הלוה והמלוה, אבל אם כתוב: ופלוני ערב, בוא"ו, שהרי הוא מעורב עם הלוה והמלוה, ואחר כך חתמו העדים, הרי זה נפרע מנכסים משועבדים.

 

סעיף ח

המלוה את חברו על ידי ערב אע"פ שהערב משתעבד למלוה לא יתבע את הערב תחלה אלא יתבע הלוה, ואפילו אין ללוה אלא זיבורית, לא יפרע מהערב, ואפילו אין ללוה נכסים ידועים, כגון קרקעות ויש נכסים ידועים לערב, לא יגבה מהערב, אלא (צריך) לחזור אחר הלוה אולי יש לו מטלטלין.

הגה: ואם אמר הלוה פרעתיך והוא מלוה על פה, נשבע הלוה היסת ונפטר הוא וערב (טור ס"ח), ואפילו הלוה עכו"ם ואמר שפרע, נפטר הערב. אבל אם אמר הלוה: לא לויתי מעולם, חייב הערב לפרוע (ב"י בשם התרומות). מי ששאל חפץ מחברו ואומר לו: אם לא אחזירנו לך לזמן פלוני, אתן לך דמים כך וכך, והעמיד לו ערב בעד הדמים, אע"פ שלגבי השואל הוי אסמכתא ופטור, הערב חייב לשלם (תשובת רשב"א סימן אלף צ, ועיין לקמן סוף סימן קל"א סעיף י"ב), מכר הלוה וחתם המלוה עצמו בעד, נפטר הערב דאיהו דאפסיד אנפשיה, אבל בקבלן כהאי גוונא חייב הערב לפרוע (תשובת רשב"א סימן תתצ"ב).

 

סעיף ט

חזר אחר הלוה ולא מצא כלום, צריך לישבע כתקנת הגאונים, שאין לו כלום, קודם שיפרע מהערב. וצריך לכלול בשבועתו שעדיין הוא חייב לו חוב זה, שלא יעשו קנוניא על נכסי הערב, ואינו יכול ליפרע מהערב עד לאחר שלשים יום מיום שנתחייב הערב לשלם, אלא אם כן היה תנאי ביניהם (ועיין לעיל סימן יג וסימן ק"ו).

 

סעיף י

ואם אין הלוה בפנינו צריך להודיעו, אם הוא קרוב כדי שיוכל שליח לילך ולבא תוך שלשים יום, ואם לא יתן, אז יתבע לערב. ואם הוא במדינת הים שאי אפשר להודיעו ואין לו כאן נכסים, או אם הוא גברא אלמא דלא ציית דינא, אז יתבע את הערב ויגבה ממנו, ואח"כ יחזור הערב על הלוה ויוציא ממנו, או ינדוהו עד שיפרע לו מה שפרע בשבילו.

הגה: וכן נראה עיקר, אף על גב דיש חולקין וסבירא להו דאף על גב דהלוה אלם ולא ציית לדין אין נפרעין מן הערב עד שבית דין יכופו הלוה להיות ציית דין (המגיד פכ"ו דמלוה בשם יש חולקין ומרדכי פג"פ ב"י בשם תשובת הרשב"א). טען הערב תנו לי זמן ואביא הלוה לבית דין (טור סי"ב בשם רב נחשון), אי ידעינן היכן הוא יהבינן ליה זמן עד דאייתי, ואי לא ידוע נותנין לו זמן שלשים יום, ומשיביאנו לבית דין נפטר הערב, עד שישבע הלוה שאין לו, הביאו ערב שבת בין השמשות, ובמוצאי שבת ברח לא נפטר הערב (טור).

 

סעיף יא

אפילו יש ללוה נכסים ידועים במדינה אחרת, נפרע מהערב תחילה, שאין אומרים למלוה שיוציא מאתים על מנה.

 

סעיף יב

הא דכשהלוה במדינת הים נפרע מהערב בלי שיודיעו ללוה, דוקא כשהמלוה בשטר. אבל אם המלוה על פה, לעולם אינו נפרע מהערב בלא הודאת הלוה, דחיישינן שמא פרעו, אלא אם כן הוא תוך הזמן. והוא הדין אם מת לוה. מלוה על פה אינו נפרע מהערב (המ"מ פכ"א ממלוה) אלא אם כן הוא תוך הזמן, או שהודה בשעת מיתתו, או שנידוהו מפני שאינו פורע חוב זה ומת בנידויו.

הגה: טען הלוה שנתן דמי הפרעון לערב ליתנם למלוה, נשבע היסת ונפטר, דבמיגו דיכול לומר: פרעתי לך, נאמן גם כן לומר דפרע לערב, ונפטר בזה, דהא המלוה האמין לערב, ואם המלוה כופר ואומר שלא העמיד לו אותו ערב, נשבע הלוה שהעמיד לו הערב ושפרע לו, ונפטר בזה (תשובת מיימוני סוף ספר שופטים ס"ג).

 

סעיף יג

אין כל אלו הדברים אמורים אלא בשלא התנה המלוה עם הערב, אבל אם התנה עמו שיהא נאמן לומר שלא פרעו, הכל לפי תנאו.

 

סעיף יד

התנה המלוה עם הערב: ממי שארצה אפרע, יכול ליפרע מהערב תחלה, אפילו אם יש נכסים ללוה, ויש חולקים בזה. ומודים שאם אמר בפירוש: ממי שארצה אפרע (תחלה), יכול לתבוע מהערב תחלה, אפילו אם יש נכסים ללוה.

 

סעיף טו

קבלן לעולם יפרע ממנו תחלה אם ירצה, אפילו יש נכסים ללוה, אלא אם כן הלוה רוצה לפרעו (נ"י סוף ב"ב והרשב"א ר"פ הניזקין) (ואין הלוה נאמן לומר: פרעתי דהוה ליה לקבלן להתנות (מרדכי סוף פרק ג"פ), (ונראה לי דהמלוה נשבע ונוטל).

 

סעיף טז

מלוה שבא לגבות מהקבלן, ואין שטרו בידו, וטען שאבד ולוה מודה שלא פרעו וקבלן טוען: שמא פרעך הלוה וקרע שטר חובו, יש מי שאומר שהדין עם הקבלן.

 

סעיף יז

איזהו ערב ואיזהו קבלן, אמר לו: תן לו ואני נותן לך, זה הוא קבלן. ואם הוא לאחר מתן מעות יאמר: מה שנתת לזה אני נותן לך, והוא דקנו מניה, כמו שנתבאר.

 

סעיף יח

אבל אם אמר לו: הלוהו ואני ערב, הלוהו ואני פורע, הלוהו ואני חייב, הלוהו ואני נותן, הלוהו ואני קבלן, (תן לו ואני ערב, תן לו ואני פורע), תן לו ואני חייב ליתן לך, ואפילו אמר: תן לו ואני קבלן, כולם לשון ערבות הם.

הגה: ויש אומרים דתן לו ואני קבלן, הוי קבלן (הרא"ש ורשב"א סוף ב"ב וטור), וכן נראה להורות, ושטר שכתוב בו: פלוני קבלן, הוי ערב קבלן, דודאי בלשון המועיל קאמר (טור בשם הרא"ש והמגיד פכ"ה דמלוה ותוספות).

 

סעיף יט

אם לקח הקבלן המעות מיד המלוה ונתנם ליד הלוה, אין למלוה על הלוה כלום, ואין יכול לתבוע אלא את הקבלן, ואם אין לקבלן, גובה מהלוה מדרבי נתן, אלא אם כן מחל הקבלן ללוה, ויש מי שאומר דהוא הדין לערב.

 

סעיף כ

יש מי שאומר דערבות וקבלנות היינו כשתבע הלוה מהמלוה שילוונו, ונכנס הערב עמו בדבר בלשון ערבות או בלשון קבלנות, אבל אם לא דבר הלוה עם המלוה כלום, אלא ראובן אמר לשמעון: הלוה ללוי מעות ואני פורע, הלוהו ואני נותן לך, או הלוהו ואני חייב לך, אין לשמעון על לוי כלום, אפילו נתנם לו מידו, אלא על ראובן שאמר לו: הלוהו ובשליחותו של ראובן נתנם לו.

 

סעיף כא

קבלן שלא נשא ונתן ביד, ומכר הלוה כל נכסיו, אע"פ שיש נכסים לקבלן, אם ירצה המלוה לטרוף מלקוחות של לוה אינם יכולים לדחותו אצל בני חורין של קבלן. וכן הדין בשנים שנעשו אחראין זה לזה, ומכר אחד מהם נכסיו. אבל קבלן שנשא ונתן ביד, אינו יכול לגבות מהלקוחות של לוה, אלא אם כן אין נכסים לקבלן.

 

סעיף כב

הערב והקבלן אין טורפין ממשעבדי דלוה, עד שימסור לו המלוה שטר חוב ויקנהו לו דרך קנין שטרות, כי היכי דלא ליהוי תביעה על פה.

הגה: מי שנדר שכר לחברו שיערב בעדו, אם קיבל קנין ליתן לו שכר, חייב כפי מה שקצב. ואם לא קבל קנין, אין צריך ליתן לו שכר באמירה בעלמא (הרא"ש כלל ס"ד סימן ג).