סימן רסז: כיצד מכריז וכיצד מטפל בה בעודו בידו
לחץ כאן לתצוגת הדפסה

סימן רסז: כיצד מכריז וכיצד מטפל בה בעודו בידו

סימן רסז: כיצד מכריז וכיצד מטפל בה בעודו בידו

 סעיף א

חייב ליטפל באבידה עד שיחזירנו לרשות בעליה במקום המשתמר. אבל אם החזירה למקום שאינו משתמר, כגון גנה וחורבה ואבדה, משם חייב באחריותה. החזיר את האבידה בשחרית למקום שהבעלים נכנסים ויוצאים שם בשחרית, אינו חייב ליטפל בה שהרי הבעלים רואים אותה אע"פ שאינו מקום המשתמר, אבל בבעלי חיים, לעולם חייב ליטפל בה עד שיכניסנה לרשות הבעלים המשתמרת, ואינו צריך דעת בעלים. ראה בהמה שברחה מן הדיר והחזירה למקומה, הרי זה קיים המצוה ואינו צריך דעת בעלים.

 

סעיף ב

החזירה וברחה, אפילו מאה פעמים חייב להחזירה, שנאמר: (דברים שם), השב תשיבם, השב, אפילו מאה פעמים משמע.

 

סעיף ג

המוצא אבידה (ואינו מכיר את בעליה) (טור), מכריז עליה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, ובזמן שיש אנשים שאומרים: אבידה הנמצאת של מלך היא, מודיע לשכניו ומיודעיו ודיו.

 

סעיף ד

כיצד מכריז, אם מצא מעות מכריז: מי שאבד לו מטבע, וכן מכריז: מי שאבד לו כסות, או בהמה, או שטרות, ויבא ויתן סימנים ויטול, ואינו חושש (לרמאי) מפני שהודיע מין האבידה, לפי שאינו מחזירה עד שיתן סימנים מובהקים.

 

סעיף ה

בא בעל האבידה ונתן סימנים שאינם מובהקים, אין מחזירין. והרמאי, אע"פ שאמר סימנים מובהקים, אין מחזירין לו, עד שיביא עדים שהיא שלו.

 

סעיף ו

בראשונה, כל מי שאבד לו אבידה ובא ונתן סימנים מחזירים אותה לו אלא אם כן הוחזק רמאי, משרבו הרמאים התקינו בית דין שיהיו אומרים לו: הבא עדים שאין אתה רמאי וטול.

הגה: ויש אומרים דבסימן מובהק מחזירין אפילו בזמן הזה ואין צריך לעדים שאינו רמאי (כן כתב הטור בשם הרא"ש).

 

סעיף ז

המדה או המשקל או המנין או מקום האבידה, סימנים מובהקים הם.

 

סעיף ח

באו שנים, זה נתן סימני האבידה וזה נתן סימני האבידה כמו שנתן האחר, לא יתן לא לזה ולא לזה, אלא תהא מונחת עד שיודה האחד לחברו, או יעשה פשרה ביניהם.

הגה: או שיביא האחד עדים (טור), הביא זה עדים, וזה עדים וסימנים, סימנים במקום עדים לאו כלום הוא, ויהא מונח (ריש הגהות מרדכי דב"מ).

 

סעיף ט

נתן האחד סימנים והשני הביא עדים, יתן לבעל העדים אפילו אין מעידים שנפלו ממנו, אלא מעידים שמכירים שהוא שלו.

 

סעיף י

זה נתן סימנים, וזה נתן סימנים ועד אחד, העד אחד כמי שאינו ויניח.

הגה: ויש אומרים שזה שכנגד העד צריך לישבע שזה שלו הוא, ואם אינו רוצה לישבע נותנין לבעל העד (טור בשם הרא"ש).

 

סעיף יא

מצא שמלה וכיוצא בה, זה הביא עידי אריגה שארגוה לו וזה הביא עידי נפילה, יתן למי שהביא עידי נפילה.

 

סעיף יב

זה נתן מדת ארכה וזה נתן מדת רחבה, יתן למי שנתן מדת ארכה, שמדת רחבה אפשר לשערו כשהיה בעליה מתכסה בה.

 

סעיף יג

זה נתן מדת ארכה ורחבה, וזה נתן משקלה, יתן למי שכיוון משקלה.

 

סעיף יד

זה אומר כך ארכה וכך רחבה, וזה אומר ארכה ורחבה כך וכך אבל איני יודע כמה באורך וכמה ברוחב, ינתן למי שאמר כך ארכה וכך רחבה.

הגה: אחד אמר מדת ארכה ורחבה, ואחד אמר המשקל, ינתן לבעל המשקל, שאין דרך לשקול טלית לפיכך הוי סימן מובהק (טור).

 

סעיף טו

הכריז ולא באו הבעלים, תהא המציאה מונחת אצלו עד שיבא אליהו.

 

סעיף טז

כל זמן שהאבידה אצלו, אם נגנבה או אבדה חייב באחריותה כדין שומר שכר.

הגה: ויש אומרים דשומר אבידה אינו אלא שומר חנם (טור בשם ר"י והרא"ש), ועיין לעיל סימן ע"ב סעיף ב' כיצד נקטינן לענין משכון והוא הדין כאן.

 

סעיף יז

כל זמן שהיא אצלו, חייב להטפל בה שלא תפסד, ולהשביחה, כגון לגזוז הצאן. ואפילו גיזת זנב השור, שהוא דבר מועט חייב ליטפל בו.

 

סעיף יח

וצריך לבקרה ולבדקה כדי שלא תפסד. כיצד, מצא כסות של צמר מנערה אחת לשלשים יום. ולא ינערנה במקל ולא בשני בני אדם, ושוטחים על גבי מטה לצרכה בלבד, אבל לא לצרכה ולצרכו, נזדמנו אורחים, לא ישטחנה בפניהם ואפילו לצורכה, שמא תגנב.

 

סעיף יט

מצא כלי עץ, משתמש בהם צורכן מעט, כדי שלא ירקבו. כלי נחשת, משתמש בהם בחמין, אבל לא ישים הכלי על גבי האור, מפני שמשחיקן. כלי כסף, משתמש בהם בצונן, אבל לא בחמין, מפני שמשחירן. מצא בה מגריפות (פירוש: כלים שגורפין ומסירין בהם הדשן), וקרדומות (פירוש: כלים שמבקעים בהם עצים), משתמש בהן ברך, אבל לא בקשה מפני שמפחיתן. מצא כלי זהב וכלי זכוכית וכסות של פשתן, הרי זה לא יגע בהן עד שיבא אליהו.

 

סעיף כ

מצא ספרים, קורא בהם אחת לשלשים יום. ואם אינו יכול לקרות, גוללן כל שלשים יום, ולעולם לא ילמד בהם דבר שלא למד מעולם, ולא יקרא פרשה וישנה, ולא יקרא פרשה ויתרגם, ולא יפתח בו יותר משלשה דפין, ולא יהיו שנים קורין בשני ענינים, אבל קורין בענין אחד שנים דוקא, אבל לא שלשה.

 

סעיף כא

מצא תפילין, שם דמיהן ומניחן עליו מיד, אם ירצה, שדבר מצוי הוא לקנות בכל שעה.

 

סעיף כב

מצא דבר שיש בו רוח חיים, שהרי הוא צריך להאכילו, אם היה דבר שעושה ואוכל כגון פרה וחמור, מיטפל בהם י"ב חדש מיום המציאה, ושוכרן ולוקח שכרן ומאכילן. ואם היה שכרו יותר על אכילתם, הרי היתר לבעלים. וכן התרנגולת, מוכר ביציהן ומאכילן כל י"ב חדש, מכאן ואילך שם דמיהן עליו והרי הם שלו ושל בעלים בשותפות, כדין כל השם מחברו.

 

סעיף כג

מצא עגלים וסייחים: של רעי, מיטפל בהם ג' חדשים, ושל פטם ל' יום.

 

סעיף כד

אווזים ותרנגולים: זכרים (גדולים), מיטפל בהם ל' יום, קטנים ביותר וכל דבר שטיפולו מרובה משכרו, מיטפל בהם ג' ימים, מכאן ואילך מוכרן בבית דין, (ויש אומרים דאין צריך בית דין ויכול לשומן ולקחתן באותן הדמים) (טור בשם ר"י והרא"ש).

 

סעיף כה

מה יעשה בדמים, ינתנו למוצא ויש לו רשות להשתמש בהם, לפיכך אם נאנסו חייב לשלם, ואע"פ שלא נשתמש בהם, שכיון שיש לו רשות להשתמש בהם הרי הם אצלו כשאלה. במה דברים אמורים, שיש לו רשות להשתמש בהם, בדמי אבידה, מפני שטרח להטפל בה, אבל אם מצא מעות לא ישתמש בהם, לפיכך אם אבדו באונס פטור, שאינו עליהם אלא כשומר שכר.

הגה: וכבר נתבאר סעיף ט"ז דיש חולקין וסבירא להו דאינו אלא שומר חנם.

 

סעיף כו

כל אותן הימים שמיטפל באבידה קודם שימכרנה בבית דין, אם האכילן משלו נוטל מהבעלים בלא שבועה, מפני תיקון העולם.

 

סעיף כז

המוצא מציאה לא ישבע מפני תיקון העולם, שאם אתה אומר ישבע, יניח המציאה וילך לו כדי שלא ישבע. אפילו מצא כיס, וטען בעל המציאה ששני כיסים קשורים היו ואי אפשר שימצא האחד אלא אם כן נמצא האחר הקשור עמו, הרי זה לא ישבע.