סימן תכה: חייבי מיתת בית דין היאך דנים אותן בזמן הזה

 הגה: כל חייבי מיתות בית דין בזמן הזה, אין בידינו להלקותן או להגלותן או להרגן או לחבטן, אלא מנדין אותן ומבדילין אותן מן הקהל (טור ס"א בשם רב נטרונאי גאון). וכל זה מצד הדין, אבל אם רואין בית דין שהוא צורך שעה ומגדר מילתא, יכולין לענוש במה שירצו (שם ובשם תשובת הגאון) כמו שנתבאר לעיל (סימן ב). ודוקא בדיני נפשות הצריכין בית דין, אבל הנהרגין בלא בית דין נידונין גם עתה כמו שיתבאר (טור שם).

סעיף א

הרודף אחר חברו להרגו, והזהירוהו, והרי הוא רודף אחריו, אפילו היה הרודף קטן, הרי כל ישראל מצויים להצילו באבר מאברי הרודף, ואם אינם יכולים לכוין ולא להצילו אלא אם כן יהרגו לרודף, הרי אלו הורגים אותו אע"פ שעדיין לא הרג.

הגה: הבא במחתרת לגנוב גם כן דינו כרודף, ואם ידוע שלא בא רק על עסק ממון, ואף אם יעמוד בעל הממון נגדו לא יהרגהו, אסור להרגו. ועיין בדברי הטור בסימן זה כי מי שמסכן רבים, כגון שעוסק בזיופים במקום שהמלכיות מקפידות, דינו כרודף ומותר למסרו למלכות (נימוקי מהר"ם מריזבורג כמו שנתבאר לעיל סימן שפ"ח סי"ב).

סעיף ב

לפיכך העוברת שהיא מקשה לילד, מותר לחתוך העובר במעיה בין בסם בין ביד מפני שהוא כרודף אחריה להרגה, ואם הוציא ראשו אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש, וזהו טבעו של עולם.

סעיף ג

וכן הרודף אחר הזכר או אחר אחת מכל העריות (לאנסה), חוץ מהבהמה, מצילין אותו אפילו בנפש הרודף. ואם רדף אחד ערוה ותפס ושכב עמה, כיון שהערה בה, אע"פ שלא גמר ביאתו אין ממיתין אותו עד עמדו בדין.

סעיף ד

רדף אחר ערוה ואחרים היו רודפים אחריו להצילה, ואמרה להם: הניחוהו כדי שלא יהרגני, אין שומעין לה, אלא מבהילין אותו ומונעין אותו ע"י הכאת אבריו, ואם אינם יכולים באבריו אפילו בנפשו.

הגה: הבא על העכו"ם בפרהסיא לעיני ישראלים, קנאין פוגעין בו ומותרין להרגו, ודוקא בשעת מעשה, אבל אם פירש אסור להרגו, ודווקא שהתרו בו ולא פירש, ודוקא שבא הקנאי להורגו מעצמו, אבל אם שאל לבית דין אין מורים לו כך.

סעיף ה

אפיקורס מישראל והם עובדי עכו"ם או עושה עבירות להכעיס, אפילו אכל נבילה או לבש שעטנז להכעיס, הרי זה אפיקורס, והכופרים בתורה ובנבואה, מישראל, מצוה להרגן, ואם יש בידו להרגן בפרהסיא הורג, ואם לאו יבוא עליהם בעלילות עד שיסובב הריגתן. כיצד, ראה אחד מהם שנפל לבאר והסולם בבאר, קודם ומסלקו, ואומר: הריני טרוד להוריד בני מהגג ואחזירנו לך, וכיוצא בדברים אלו. אבל העכו"ם שאין בינינו ובינם מלחמה, ורועה בהמה דקה מישראל במקום שהשדות הם של ישראל, וכיוצא בהם, אין מסבבין להם המיתה ואסור להצילן. במה דברים אמורים, בישראל בעל עבירות והוא עומד ברשעו ושונה בו תמיד, כגון רועה בהמה דקה שפקרו בגזל והם הולכים באולתם, אבל ישראל בעל עבירות שאינו עומד ברשעו תמיד אלא עושה עבירות להנאת עצמו, כגון אוכל נבילות לתיאבון, מצוה להצילו ואסור לעמוד על דמו (עיין ביורה-דעה סימן קנ"ח).