סימן טז: כמה זמן נותנים להביא ראיה ודין הטלת חרם
סעיף א
אמר אחד מבעלי הדין יש לי עדים להביא נותנין לו זמן שלשים יום ולאחר ל' יום פוסקין הדין (וצריך לשלם) (מרדכי ס"פ זה בורר), ואם מביאם אחר כך יסתור הדין. ואם גלוי וידוע לבית דין שפלוני ופלוני הם עדים בדבר והרחיקו נדוד, נותנים לו זמן עד שיוכל להביא, (והוא הדין אם ידוע לבית דין שיוכל לברר דבריו תוך ל' אין נותנין זמן לבטלה (ב"י בשם הריטב"א, וע"ל סימן צ"ח סעיף ד).
סעיף ב
הא דיהבי זמן שלשים יום דוקא כשתבעוהו תחלה בלא ראיה וחייבוהו בית דין שישבע, וזה טוען: יש לי ראיה ואינה מצויה עתה בידי ואיני רוצה לקבל שבועתו, אז נותנין לו זמן שלשים יום, אבל אם טען תחלה: יש לי ראיה ואינה מצויה עתה בידי, מה צורך ליתן לו זמן, לכשיביא ישיב לו הנתבע וכל זמן שלא יביא לא ישיב לו טענה, ואם חזר ואמר: אין לי ראיה, ישיב לו בלא ראיה, ויש מי שאומר שנשבע ונפטר ואינו נאמן להביא עוד ראיה. הגה: ואם הנתבע מבקש זמן כדי להשיב על טענות התובע אם נראה לבית דין שאינו אלא דחייה אין נותנין לו זמן וצריך להשיב מיד, אבל אם נראה לבית דין שצריך זמן כדי לחשוב ולשום לבו על דברים שבינו לבינו, נותנין לו זמן כפי הצורך (ב"י בשם תשובת הרשב"א), אבל אם כתוב בשטר שיפרע לו בלי דחייה, כל תנאי שבממון קיים. (ב"י בשם הריטב"א).
סעיף ג
טען אחד מבעלי דינים יש לי זכות בעדים או בראיה ואיני יודע ביד מי הוא, חייב הדיין להטיל חרם על כל מי שיודע לו זכות, בעדים או בראיה, שיודיע לדיין אפילו אם הזכות של העדים והראיה יודע בהם מי שכנגדו, חייב להגיד.
הגה: (וע"ל סימן ע"א סעיף ז' ח' כיצד נותנים חרם וע"ל סימן צב סעיף ו' אם טוען שכנגדו הוא פסול לישבע אם נותנים חרם על זה).
סעיף ד
האומר לחברו שטר שבידך זכות יש לי בו, אם הלה מודה שיש לזה בו זכות, חייב להוציאו בבית דין, ובית דין יעתיקו מה שכתוב בו מזכותו, אבל אם הלה אומר שאין בידו שטר שיהא בו שום זכות לזה, אין מחייבים אותו להראות שטר לשום אדם, אבל אם ירצה זה להחרים חרם סתם לכל מי שיש בידו שטר שיש לו זכות בו, מי שיראנו יחרים, ואם טען זה בודאי שהוא יודע שהשטר שיש לו זכות בו הוא אצלו, הרי זה נשבע היסת שאינו אצלו.
סעיף ה
המוציא שטר על חברו והלה טוען שיש בו זיוף ושאל שיתנו לו הטפסת השטר כדי לדקדק בו, נותנים לו אע"פ שכתוב בו: בלא טפיסת טופס מזה השטר.