סימן קי: אין נזקקין לנכסי קטן

 סעיף א

כבר נתבאר בתחלת סימן ק"ח שאין גובים מיורשים קטנים שלא הגיעו לי"ג שנה, אפילו יש עליהם שטר שום מלוה, שאינה על אחד משלשה דרכים שנתבאר שם, אפילו היה בו נאמנות, ואפילו היה בו כל תנאי שבעולם, אין גובים בו אלא אם כן יש עליהם מלוה בריבית שלוה אביהם מעכו"ם, שקבל עליו לדון בדיני ישראל, שלא יתבע ליתומים עד שיגדילו, ולא קבל עליו שלא יקח ריבית.

הגה: וכן אם ראו בית דין שיש בו שאר תועלת ליתומים לגבות כשהם קטנים, כגון שבעל חוב רוצה לוותר קצת ולמחול להם כדי שיגבה עכשיו, הרשות ביד בית דין להגבותו. (תשובת ר"ן סימן ל"א), וכן נפרעים מהם כתובת אשה כמו שנתבאר בטור אבן העזר, ואם יש יתומים קטנים וגדולים, המלוה נפרע מהגדולים חלק המגיע להם, וכדי שיפרע בעל חוב מחלק הגדולים צריכין בית דין להעמיד אפוטרופוס לקטנים ולחלק עם הגדולים, ויגבו לבעל חוב מהגדולים חלקם, המגיע להם לפרוע.

הגה: הא דאין נזקקין לנכסי קטנים, היינו שהם ודאי של קטנים. אבל אם יש ספק שמא מורישם עדיין חי, אע"פ ששמעו בו שמת, גובים מנכסיהם (תשובת הנ"ל).

סעיף ב

טעמא דאין נפרעים מהקטנים משום דחיישינן שמא התפיס אביהם למלוה צררי, לפיכך אם תפס משלהם, אפילו אחרי מות אביהם, והוא בענין שיכול להחזיק בו לטעון לקוח היא בידי, מהניא ליה תפיסתו כיון שידוע וברור לו שלא נפרע מאביהם.

סעיף ג

נזקקין לנכסי ערב אעפ"י שהיתומים קטנים.

סעיף ד

קטנים שצוה מורישן ואמר: תנו שדה או מנה לפלוני, נזקקין לנכסיהם אחר שמעמידים להם אפוטרופוס להפך בזכותם (טור ס"י בשם הרא"ש), וכן אם אמר תנו מנה זו או תנו שדה זו לפלוני, נזקקין לנכסיהם אחר שמעידים להם אפוטרופוס, ולהרמב"ם בזו אין צריך להעמיד אפוטרופוס. יורש גדול שנתן נכסי מורישו לקטן, ויצא שטר חוב על המוריש, מורידים בעל חוב לנכסיו.

סעיף ה

יתומים קטנים שנמצאת קרקע שאינה שלהם, אלא טען הטוען שהיא גזולה ביד מורישם, נזקקים להם. ואם נמצאת גזולה, מחזירים אותה לבעלה. ולהרמב"ם צריך להעמיד להם אפוטרופוס לטעון ולדון. וכן קטן שתקף בעבדיו וירד לתוך שדה חברו וכבשה, אין אומרים: נמתין לו עד שיגדיל אלא מוציאין אותה מידו, ולכשיגדיל אם יש לו עדים יביא עידיו.

הגה: ודוקא שלא היה חזקה בנכסים אלו מאבותיו. אבל יש לו חזקה, אין מוציאין ממנו עד שיגדיל (טור), ולכן מי שצווח על יתומים קטנים שיש לו הזיקות מהן, אין מעמידין להן אפוטרופוס לדון עמו בעודן קטנים, אם לא שמפורסם שהם מזיקים אותו בידים. וכל שיש לספק בדבר ולפקפק, ממתינים עד שיגדילו (מרדכי פרק השולח), ויש אומרים דממנין לעולם אפוטרופוס, בין שיש ממש בטענותיו או לא, דאולי יתפשר עמו לטובת היתומים (ב"י בשם הראב"ד).

סעיף ו

קרקע שהיתה בחזקת קטנים, ובא אחד וטען שהיא לקוחה ממורישם, ויש לו עדים שהחזיק בה ואכלה שני חזקה בחיי אביהם, אין מוציאין אותם מידם עד שיגדילו, שאין מקבלים עדות שלא בפני בעל דין. אבל אם הוציא שטר שהיא לקוחה בידו, הרי זה מקיים השטר ומוציאין אותם מידם אחר שמעמידים להם אפוטרופוס.

סעיף ז

קטנים שהודה מורישם בכתב ידו על מטלטלים שבידו שהם מעסק שיש לו, או שהוא פקדון בידו משל פלוני, מוציאין מהם (וע"ל סוף סימן ק"ז), וכן אם גזל מורישם, חייבים לשלם, בין אכלו בין לא אכלו, בין נתייאשו הבעלים בין לא נתיאשו, בין מקרקעי בין ממטלטלים שהניח מורישם.

סעיף ח

אם לוו בית דין או אפוטרופוס של יתומים לצרכם, נזקקים לנכסיהם ומוכרים בלא הכרזה, ונפרעים בבינונית כמו משאר בעל חוב. וכן בי דינא דזבין אחריותא איתמי, אם טרפוה מהלוקח גובה בלא הכרזה, ודינו כשאר בעל חוב, אבל אם לוו היתומים עצמם בלא אפוטרופוס, אין נזקקים לנכסיהם עד שיגדילו, ואין מעמידים להם אפוטרופוס לקבל העדות.

סעיף ט

בכל מקום שאמרו שמעמידים להם אפוטרופוס כדי ליזקק לנכסיהם מקבלים עדים בפני אפוטרופוס, דאפוטרופוס בעל דין הוא. וכן עידי צואה מקבלים אותם בפני האפוטרופוס.

הגה: ויש אומרים הטעם דבדבר הברור שאין בו חשש, כמו צוואה, מקבלין אפילו שלא בפני בעל דבר. ועל כן מותר לקבל עידי צוואה בפני קטן (נ"י פרק הגוזל בתרא), והוא הדין בכל דבר המבורר שהקטן חייב (כן משמע במרדכי פרק השולח), ויש מי שכתב שאין מקבלין אותם בפני האפוטרופוס, והיכי משכחת לה שהמניח יתומים קטנים תהא צוואתו קיימת, במוסר דבריו לבית דין, או שכתבו העדים צוואתו בשטר וחתמוה בחייו, או שכתב הוא עצמו צוואתו בכתב ידו הניכרת לבית דין (וע"ל סימן קח ס"ג ד').

סעיף י

לכתובת אשה, אין צריך להעמדת אפוטרופוס.

סעיף יא

כשאמרו מעמידים אפוטרופוס, לא אמרו אלא להקל על בית דין, הא אם ראו בית דין דלא למנות אפוטרופוס, ויחפשו הם אחר זכות היתומים אין לך אפוטרופוס טוב מהם, (ויש כח ביד בית דין לפשר מחמת יתומים אם נראה שטוב להם) (פסקי מהרא"י סימן קסב).