סימן מו: העדים שאמרו קטנים או פסולים היינו או שטר אמנה היה וכל דין קיום שטרות

 סעיף א

המוציא שטר חוב על חברו כל זמן שלא נתקיים יכול הלוה לומר מזוייף הוא ומעולם לא צויתי לכותבו, ואפילו אם מודה ואומר אמת שאני צויתי לכתבו אבל פרעתיו או אמנה הוא, או כתבתי ללוות ועדיין לא לויתי, וכל כיוצא בזה, הואיל ואם רצה אמר לא היו דברים מעולם, והרי מפיו נתקיים, הרי זה נאמן, וישבע היסת ויפטר. ואם קיימו המלוה אח"כ בבית דין הרי הוא כשאר השטרות (וע"ל ריש סימן פ"ב).

סעיף ב

יש אומרים דהא דמהימני ללוה במיגו, דוקא כשאין בו נאמנות למלוה, אבל אם יש בו נאמנות, לא, ויש אומרים דאפילו יש בו נאמנות למלוה, נאמן הלוה (במיגו דאי בעי אומר מזוייף, והכי מסתברא) (טור).

סעיף ג

כיצד הוא הקיום: באים עידי השטר ומעידין לפני ג' אפילו הם הדיוטות שזאת היא חתימתן וכותבין למטה: במותב תלתא כחדא הוינא, ואתא פלוני ופלוני ואסהידו קדמנא אחתימת ידייהו, ומדאיתברר לנא דדא היא חתימת ידייהו, אישרנוהי וקיימנוהו כדחזי, וחותמים למטה.

סעיף ד

אין מקיימים שטרות אלא בשלשה מפני שהוא דין, ולפיכך אין מקיימים שטרות בלילה.

הגה: ואם קיימו בשנים לא הוי קיום (מרדכי פרק השולח והגהות מרדכי דקדושין ונ"י פ' חזקת הבתים), ויש מי שכתב דמאחר שנהגו שהרב התופס ישיבה מקיים ביחידי, מנהג כזה מבטל הלכה (ת"ה סי' של"ב) וכן המנהג פשוט במדינות אלו, ונראה לי הטעם דסבירא לן לענין קיום שטרות דרבנן, דיחיד מומחה דינו כג' הדיוטות ומקרי בית דין, (כמו שנתבאר לעיל סי' ג' וכ"ה) דאף על גב דאין יחיד מומחה בזמן הזה, מכל מקום לענין קיום שטרות דרבנן יש לסמוך עליו, כנראה לי טעם המנהג.

סעיף ה

מקיימין השטר אפילו שלא בפני בעל דין, ואפילו עומד וצווח מזוייף הוא אל תקיימוהו אין שומעין לו.

סעיף ו

אע"פ שהוא מקויים, צריך שיכירו חתימת שני העדים או שני הדיינים, ואם לאו, אין לו דין מקויים, ומיהו נפקא מינה בקיום, כיון שחתומים עליו שני עדים וג' דיינים, יותר בקל ימצא מי שיכיר החתימות.

סעיף ז

באחד מה' דרכים מתקיים השטר: האחד שיהיו הדיינים מכירים כתב ידי העדים, השני שיחתמו העדים בפניהם, השלישי שיבואו העדים החתומים בו ויאמר (כל אחד) זה כתב ידי ואני עד בדבר הזה, הרביעי שיבואו עדים ויעידו שזה כתב ידם של אלו (ויכולין להעיד עדות זה מתוך כתבם ואינן צריכין להעיד בפניהם) (ריב"ש סי' שפ"ב ותי"ג), החמישי שיהא כתב ידם יוצא משטרות אחרות ועורכים בית דין זה הכתב לאותו הכתב שבשטרות אחרות, ויראה להם שכתב ידי אלו הוא כתב ידי אלו, ואין מקיימים השטר משטרות אחרות אלא משתי שטרות של שתי שדות שאכלום בעליהם שלש שנים אכילה גלויה נכונה, בלא שום יראה ולא פחד מתביעה בעולם, כדרך שאוכלים כל בעלי שדות שדותיהם, או משתי שטרי כתובות, והוא שיצאו השני השטרות מתחת יד אחר, לא מתחת ידי זה (שרוצה) לקיים שטרו, שמא הוא זייף הכל. (אפילו אם ב' השטרות מקויימים, אין מקיימין מהם אם יוצאים מתחת ידו) (טור וב"י בשם רש"י), ויש חולקין (ר"ן לדעת הרמב"ם), וכן מקיימין השטר משטר שקרא עליו ערער (ויש אומרים דאפילו לא קרא עליו ערער רק שמקוים כדלקמן סעיף ל"ז) והוחזק בבית דין מקיימין ממנו לבדו כמו שמקיים משטרי שתי שדות או שתי כתובות.

הגה: ויש אומרים דמקיימים החתימה מספר שכתב אבל לא מאיגרת שכתב (ריב"ש סי' קל"ו), ויש אומרים דאפילו מספר אין מקיימין אלא אם כן חתם שמו בסוף דאז מקיימין מחתימתו (ר"ן פ"ב דכתובות).

סעיף ח

בית דין שכתבו במותב תלתא הוינא ונתקיים שטר זה בפנינו, הרי זה מקויים אעפ"י שלא פירשו באיזה דרך נתקיים, ונהגו לכתוב הדרך שנתקיים בו.

סעיף ט

כשהשטר מתקיים בעדות אחרים שמעידים על כתב ידם של אלו, אם אחד מעיד על חתימת האחד ואחד על חתימת השני, לא נתקיים, לפי שצריך שני עדים על חתימת כל אחד, ואם יש שלישי עמהם שמעיד על חתימת שני העדים נתקיים.

סעיף י

מי שחתם על השטר ובא להעיד על כתב ידו בבית דין, והכיר כתב ידו שזהו בודאי, אבל אינו זוכר העדות כלל, ולא ימצא בלבו זכרון כלל שזה לוה מזה מעולם, הרי זה אסור להעיד על כתב ידו שהוא זה בבית דין, שאין אדם מעיד על כתב ידו שהוא זה, אלא על הממון שבשטר הוא מעיד שזה חייב לזה, וכתב ידו הוא כדי להזכירו הדבר, אבל אם לא נזכר לא יעיד, הואיל והדבר כן, שטר שיצא בבית דין, ובאו עדים ואמרו: כתב ידינו הוא זה, אבל מעולם לא ידענו עדות זו ואין אנו זוכרים שזה לוה מזה או מכר לו, לא נתקיים השטר והרי הם כחרשים, עד שיזכרו עדותן. וכל מי שאינו כן, לא ידע בדיני ממונות בין ימינו לשמאלו. אבל אם היה כתב ידם יוצא ממקום אחר, או שהיו שם עדים שזה כתב ידן, מקיימים השטר ואין משגיחין על דבריהם של אלו שאומרים אין אנו זוכרים העדות, הואיל ומתקיים השטר שלא על פיהם, ומפני טעם זה אנו מקיימים כל השטרות, ואין אנו מצריכים להביא העדים ולשאול אותם אם הם זוכרים העדות או לאו, שאפילו באו ואמרו: אין אנו זוכרים אותה, אין שומעים להם, הואיל ואפשר לקיימו שלא מפיהם, אלה דברי הרמב"ם, ויש חולקים ואומרים שאפילו אין זוכרים שלוה או שחתמו מעולם על שטר זה, ואין כתב ידן יוצא ממקום אחר, כיון שמעידים שזה כתב ידם, מקיימים השטר על פיהם. ולפי דבריהם, כשהם עצמם באים להעיד על כתב ידם, אם שכחו ההלואה ואינם זוכרים כלל שחתמו בשטר זה, צריך שני עדים על כל חתימה. לכן צריך או שיעיד כל אחד על כתב ידו ועל כתב יד חברו, או שיצטרף אחר עמהם שיעיד על כתב ידי שניהם, כדי שיהא על כל חתימה שני עדים.

הגה: ולא בעינן שיזכור העדות אלא בעד אחד או בב' עדים לענין קיום השטר, אבל ב' עדים החתומים על השטר, אע"פ שאין זוכרין העדות כלל ואין השטר כתוב כתיקונו, מכל מקום העדאת עדים איכא (מהרי"ו סימן צ"ד והגהות מרדכי דכתובות), ואם נתקיים השטר אזלינן בתריה לכל מה שכתוב בו, אף על גב שאין לו דין שטר גמור, מכל מקום לענין זה מקרי שטר דלא יהא מפי כתבם. (וכמו שיתבאר לעיל סימן כ"ח סעיף י"ב, תשו' רשב"א סי' אלף ר"ט וע' סקנ"ד)) ויש חולקים (כמו שנתבאר לעיל ריש סימן ל"ט סעיף ג').

סעיף יא

אמר אחד מהעדים זה כתב ידי והעיד הוא ואחר על כתב יד השני, לא נתקיים לפי ששלשה רביעי הממון יוצאים ע"י עד אחד.

סעיף יב

וכן אם העיד אחיו או אביו של הראשון עם אחר על כתב ידו של השני, לא נתקיים שהרי שלשת רביעי הממון יוצאים ע"י קרובים.

סעיף יג

שנים החתומים על השטר ומת אחד מהם, צריך שנים מן השוק להעיד על חתימתו, ואין העד החי יכול להצטרף עם אחר להעיד על חתימת המת, שאם כן יצאו שלשת רביעי הממון על ידו, ואם לא נמצא אלא עד אחד עם זה העד החי, כותב חתימת ידו בפני עדים, אפילו על החרס, ומשליכו בבית דין עד שיוחזק כתב ידו בבית דין, (וכל שכן אם היו עדים לקיים חתימת החי) (נ"י פרק חזקת הבתים) כדי שלא יצטרך להעיד על חתימתו, ואחר כך יעיד הוא ואחר על חתימת המת.

סעיף יד

אם אין מכירים לא חתימת העדים ולא חתימת דייני הקיום, ואחד מעידי השטר מעיד על כתב ידו, ושני עדים מעידים על חתימת אחד מהדיינים, או הדיין בעצמו ואחר עמו מעיד על כתב ידו, אינו מועיל דמאי דמסהיד האי לא מסהיד האי, העד מעיד על מנה שבשטר והדיין מעיד על חתימת העדים, (וכן אם נתקיים כתב הסופר ועד אחד לא הוי קיום) (ב"י בשם ר"י נ"ב ת"ה).

סעיף טו

אם שני דייני הקיום כל אחד מעיד על כתב ידו, השטר מקויים.

סעיף טז

אם עד אחד מן השוק מעיד על חתימת עידי השטר ודיין אחד מעיד על חתימתו, מצטרפים דאמאי דמסהיד סהדא מסהיד דיינא, וכן הדין כשאין הדיין מעיד על חתימתו, אלא ששנים מן השוק מעידים על הדיין, דהשתא כולה סהדותא חד הוא.

סעיף יז

עדי הקיום יכולים להיות קרובים לעידי השטר. ולא עוד אלא אפילו מת האב החתום בעוד הבן קטן, יכול להעיד על חתימת אביו אחר שיגדיל, להצטרף עם אחר כשר, וכן יכול להעיד על כתב יד אחיו או על כתב יד רבו שראה בקטנותו, ויש אומרים דדוקא אלו שרגיל עמהם, אבל על כתב יד אחר אינו נאמן להעיד בגדלו שהכיר אותו בקטנותו.

סעיף יח

צריך שלא יהיו עידי הקיום קרובים לדייני קיום, ויש מכשירין.

הגה: ועידי הקיום יכולין להיות קרובים לעדים המעידים על חתימת הדיינים שקיימו השטר (ב"י), ועידי הקיום לא יהיו קרובים זה לה (ר"ן סוף פ"ב דכתובות).

סעיף יט

עידי קיום הקרובים למלוה וללוה פסולים, ויש מי שמכשיר, (ודייני קיום הקרובים למלוה וללוה, הקיום פסול) (ר"ן פרק שני דייני גזרות וריב"ש סי' שפ"ב והרא"ש כלל ס' סי' ד' ונ"י פ' י"נ ומרדכי פ"ב דכתובות).

סעיף כ

דיינים החותמים לקיים השטר, חותמים אעפ"י שלא קראוהו, ודוקא מה שיש בגוף השטר אין צריכים לקרות, אבל מכל מקום צריכים הם לראות מי הם המלוה והלוה, כדי שלא יהיו קרובים לדיינים ולא לעדים המעידים בפניהם, ויש אומרים שאין צריך לקרותו כלל, (ובלבד שיכתבו מי הם עידי הקיום שאם יהיו פסולים למלוה ולוה יכולים להכירם אח"כ) (נ"י בשם ריטב"א).

סעיף כא

דיינים שדנים על תנאים ועניינים שבמלוה עצמה, צריך שיהיו רחוקים מעידי השטר.

סעיף כב

דייני קיום צריך שיהיו רחוקים מדיינים שדנים על המלוה עצמה, ויש מכשירין.

סעיף כג

עידי הקיום יכולים להיות קרובים לדייני מלוה.

סעיף כד

שלשה שישבו לקיים את השטר שנים מהם מכירים חתימת ידי העדים ואחד אינו מכיר, עד שלא חתמו מעידין בפניו וחותם, משחתמו אין מעידים בפניו וחותם, ומותר לכתוב הקיום בשטר קודם שיתקיים השטר שאין הכתיבה עיקר אלא החתימה, ויש חולקים.

סעיף כה

אם באו עדים והעידו שבשעה שנתקיים בפניהם לא היו במעמד אחד, אלא כל אחד קבל עדות בפני עצמו, פסול. (ואין הדיינים עצמן נאמנים לומר שלא היו ביחד ושעשו שלא כדין (תשובת רמב"ן סימן צ"ד), ויש מי שמכשיר.

סעיף כו

שלשה שישבו לקיים את השטר ובאו שני עדים וערערו על אחד מהן שהוא גזלן וכיוצא בו, ובאו שנים אחרים והעידו שחזר בתשובה, אם עד שלא חתמו העידו שחזר, הרי זה חותם עמהם, שהרי שלשה היו, ואם אחר שחתמו העידו עליו שחזר בתשובה, אינו חותם עמהם שהרי הוא כמי שאינו בעת חתימת השנים.

סעיף כז

במה דברים אמורים, כשערערו עליו בעבירה אבל אם ערערו עליו בפגם משפחה, כגון שאמרו: אמו לא נשתחררה ועבד הוא, או לא נתגיירו ועכו"ם הוא ונודע אחר שחתמו השנים שאין במשפחתו פגם ושהוא כשר, הרי זה חותם עמהם שזה גילוי דבר הוא שהיה מקודם.

סעיף כח

כתבו קיום ונמצא אחד מדייני קיום פסול, יחתכו אותו קיום והשטר נשאר בכשרותו.

סעיף כט

שלשה שישבו לקיים את השטר ומת אחד מהם, צריכין לכתוב: במותב תלתא הוינא וחד ליתוהי כדי שלא יאמר הרואה: בית דין של שנים קיימוהו, אפילו היה כתוב בו בבית דין יאמר: שמא דימו ששנים בית דין הם, ואם יש בו ממשמעות שהיו שלשה אינו צריך, ויש אומרים שאם לא כתבו וחד ליתוהי, כשר, ומכל מקום לכולי עלמא אם כתב בי דינא ובמותב תלתא, תו לא צריך, וחותמים שנים מהם ודיו.

הגה: ואם כל השלשה חתומים, אין צריך לכתוב במותב תלתא הוינא (נ"י פרק ג"פ וריב"ש סימן תי"ג ושי"ח ורשב"א סימן אלף קנ"ג ור"ן פ"ב דכתובות), ואפילו אין כתוב בו רק שטר זה נתקיים כראוי, די בכך (תשובת רמב"ן סי' צ"א).

סעיף ל

אפילו כשלא מת אחד מהם נוהגין לכתוב וחד ליתוהי, כדי להקל מעליהם, שלא יחתמו בו אלא שנים.

הגה: אם כתב בהנפק במותב תלתא וכו' וחתומים בו ג' ונמצא אחד מהן קרוב או פסול, יש אומר דכשר דתלינן דג' אחרים ישבו ולא חתמו מהן רק ב' והג' הקרוב או הפסול חתם אח"כ (ריב"ש סימן תי"ו, כמו שנתבאר לעיל סימן מ"ה סעיף י"ב לעניין שאר שטרות) ויש אומרים דפסול (הרא"ש כ' ס' סי' ד'). קיום שכתבו: אנחנו סהדי כשר, דהואיל וחתומים ג' אנו רואין שהיו בית דין (ריב"ש סימן שפ"ב).

סעיף לא

קיום בית דין צריך שיהיה סמוך לכתב ידי העדים או סמוך לצד השטר, או מאחוריו כנגד הכתב, (ולכן אם הנייר קצר למטה יכתוב הקיום מן הצד או מאחוריו (רמב"ם והמגיד פ' כ"ז מהל' מלוה), ואם היה בין הקיום והשטר ריוח שיטה אחת ושני אוירים פסול הקיום לבדו, שמא יחתוך השטר שנתקיים, ויזייף באותה שיטה שטר ושני עדים, ונמצא הקיום על שטר מזוייף.

סעיף לב

הרחיק הקיום מהשטר שיטה או ב' שיטין או יותר ומילא כל הריוח שריטות דיו כשר, שהרי אינו יכול לזייף, ואין חוששין לבית דין שקיימו קיום על השריטות, אלא על גופו של שטר, ויש אומרים שחוששין לכך.

סעיף לג

שטר הבא הוא ועדיו על המחק והקיום מלמטה על הנייר, אין מקיימים אותו מדייני הקיום אלא מעדים של מעלה, שמא הקיום היה רחוק מהשטר הרבה, והיה הריוח מלא שריטות של דיו, וחתך גוף השטר, ומחק השריטות, וכתב השטר ועדיו על המחק, ויש מכשירין לקיימו מדייני הקיום.

סעיף לד

חתם בשטר קודם שנעשה גזלן, ונעשה גזלן, הוא אינו יכול להעיד על כתב ידו, אבל אם אחרים מעידים שמכירים חתימתו וראו חתימתו שבשטר זה קודם שנעשה גזלן, כשר, אבל אם לא ראוהו עד אחר שנעשה גזלן, לא, דאיכא למיחש שמא עתה זייף וחתם.

הגה: ואם אין עדים המכירין חתימתו, הגזלן כותב חתימתו ומקיימין ממנה (כמו שנתבאר לעיל סי' י"ג) והוא הדין אם המיר לעכו"ם לאחר החתימה, דינו כנעשה גזלן (ב"י בשם ריטב"א).

סעיף לה

חתם בשטר עד שלא נעשה חתנו ונעשה חתנו, הוא אינו יכול להעיד על כתב ידו, אבל אחרים מעידים שמכירים חתימתו, אפילו לא ראוהו עד שנעשה חתנו, ויש מי שאומר דהיינו דוקא כשהשטר יוצא מתחת יד אחר, אבל אם יוצא מתחת יד העדים, לא.

סעיף לו

חתם כשהיה בריא ונשתתק, הוא אינו יכול להעיד על כתב ידו אבל אחרים מעידים עליה.

סעיף לז

שנים החתומים על השטר ומתו ואין כתב ידם יוצא ממקום אחר ובאו שנים ואמרו כתב ידם הוא, אבל קטנים היו, או פסולים, הרי אלו נאמנים וקורעין השטר, אלא אם כן טען שנקבע לו זמן לקיים השטר. ואם יש עדים שהוא כתב ידם, או שהיה כתב ידם יוצא ממקום אחר משטר שקרא עליו ערער והוחזק בבית דין, אין קורעין אותו, ויש מי שאומר שאין צריך שקרא עליו ערער, דבהוחזק בבית דין סגי, אפי' לא קרא ערער.

הגה: וכל זה שכבר מתו העדים אבל אם העדים עדיין חיים, וב' עדים אחרים באים לפוסלן ואומרים שפסולין הם, גם השטר נפסל, אע"פ שכתב ידן יוצא ממקום אחר (ר"ן בשם י"א וטור בשם התוס'), ויש חולקין ומכשירין השטר (שם בשם אביו הרא"ש), והא דאין נאמנים בשכתב ידן יוצא ממקום אחר, לא למהוי שטרא מעליא לגבות בו, אלא דאי תפס מטלטלין, לא מפקינן מיניה (טור בשם רש"י והרא"ש). עדים שאין כתב ידם יוצא ממקום אחר, ואמרו: כתב ידינו הוא זה, ואומרים בתוך כדי דיבור אנוסים היינו מחמת נפשות, או קטנים היינו, או פסולי עדות היינו מחמת קורבה ונתרחקנו, או מסר מודעא בפנינו, או תנאי היה בדבר ולא ראינו שנתקיים התנאי, הרי אלו נאמנים. ואפי' עד אחד אומר לא היה תנאי ועד אחד אומר היה תנאי ולא נתקיים, נאמן ואין כאן אלא עד אחד. (אם כתוב בשטרא: ואנן סהדי מסהדינן דלא הוי שיור בשטרא, אינן יכולין לומר תנאי היה בדבר, דאינן חוזרין ומגידין, מיהו אם אומרים מה שכתוב שלא היה בו שיור לא נאמר לבטל התנאי, רק שלא היה שיור בגוף המכר נאמנין (טור), וכן יכולין לפרש דברי השטר בכל דבר שאין סותרין דבריהם) (נ"י פרק מי שמת), אבל אם אמרו שהיו אנוסים מחמת ממון, או שהיה שטר אמנה, או שהיו פסולים בעבירה, אינם נאמנים. ואפילו אמרו שאחר כך עשו תשובה, ואע"פ שאינם נאמנים לבטל השטר, מכל מקום לגבי דידהו נאמנים וחייבים לשלם ללוה ההפסד שבא לו מכח חתימתם, ואם אומרים שבשעה שחתמו לא ידעו שהיה אמנה ואח"כ נתברר להם שהיה אמנה, נאמנים. ואם כתב ידם יוצא ממקום אחר או שיש עדים שזה כתב ידם אין נאמנים בשום דבר שיאמרו לבטל השטר, חוץ מלומר בפנינו מסר מודעא.

סעיף לח

עדים החתומים על השטר שאמרו שהלוה היה קטן באותה שעה, אינם נאמנים.

הגה: יש אומרים הא דעדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן ואינן יכולין לחזור, דוקא שנים, אבל עד אחד החתום בשטר יכול לחזור בו. (ריב"ש סימן קכ"ז).