סימן סה: דין שטרות שנמצאו ודין שובר שנמצא ביד שליש

 סעיף א

המוצא שטר אצלו ואינו יודע מה טיבו אם המלוה הפקידו או הלוה, או אם הפקידוהו בידו בתורת שלישות ומקצתו פרוע, יהא מונח עד שיבא אליהו. ואם החזירו לאותו שכתוב על שמו, עבר על דברי חכמים, ואם זה שהשטר עתה בידו מכחיש דברי אותו שנתנו לו, היה יכול לגבות בו, ואם הוא מודה לו שנתנו לידו, צריך להחזירו לו ויהא מונח עד שיבא אליהו. ובסי' זה יתבאר עוד (ועי' בס' ט"ז), ואם שטר משכונא נמצא בידו ואינו יודע מה טיבו אף על פי שבעל משכונא מוחזק בקרקע, אינו מועיל לו כלום שום טענה ויהא השטר מונח עד שיבא אליהו ומחזיר הקרקע לבעליה.

הגה: וכל זה דוקא במי שאין לו שייכות עם המפקיד או הנפקד, אבל בן שמוציא שטרות של אביו בידו ואינו יודע מה טיבן, או האב שמוצא שטרות בנו והוא סומך על שולחנו, והוא הדין כל אלו שאין להם חזקה זה על זה, כמו שיתבאר לקמן סי' קמ"ט, כל אלו כאדם אחד הן והוי כאילו נמצא תחת ידי עצמו (תשובת רשב"א אלף ל"ה).

סעיף ב

וכן יורשי הנפקד לא יחזירו שום שטר שנמצא ברשות אביהם, אלא אם כן יודעים מה טיבו, ויש מי שאומר שאם המלוה בעצמו לקחו קודם שבא ליד אחר, לא אמרינן ביה יהא מונח ואפילו לקחו מבית היורש קודם שבא ליד היורש. (מיהו אם היורש מוצא שטר כתובת אשה, הנפקד אצלו יחזירנו לאשה ולא חיישינן שהיא פרועה (ב"י בשם הריטב"א).

סעיף ג

יש אומרים שאפילו שניהם רוצים, לא יוציאם מתחת ידו אלא קרוע, דחיישינן לקנוניא, ויש מי שאומר דלא חיישינן, ואם שניהם רוצים יעשה כמאמרם.

סעיף ד

אם טענו היורשים על שטר שמוצאים ברשות אביהם שאביו הלוה עליו מעות למלוה, אע"פ שאינו יכול לגבותו מהלוה בלא כתיבה, מכל מקום לקחו למשכון, טענתם טענה אבל אנן לא טענינן להו.

סעיף ה

ראובן שמת ונמצאו ברשותו שטרות של אחותו קשורים יחד, מקצתם לזכותה דהיינו שטר נדונייתא ושטרי קרקעותיה ומהם לחובתה כגון שטר מתנה שנתנה לבעלה קרקע שהיה לה, אע"פ ששטר נדונייתא הוא כשאר (שטרי) חובות, מאחר שהוא קשור עם שטרי קרקעותיה שהם ודאי שלה, הוי כאלו נודע ודאי שהיא הפקידתם, ומטעם זה גם שטר המתנה שנתנה לבעל הקרקע אנו מחזיקים שהיא הפקידתו ויחזירו לה או ליורשיה.

סעיף ו

המוצא שטר חוב אע"פ שיש בו נאמנות אפילו הוא תוך זמנו, ואפילו אין בו אחריות ולוה מודה, לא יחזיר, דחיישינן לפרעון ולקנוניא. ואפילו אמר הלוה או המלוה: נקב יש בו בצד אות פלוני, לא יחזיר לא לזה ולא לזה, ואם מפורש בשטר בהדיא שאינו חייב באחריות אם חייב, מודה יחזיר.

סעיף ז

וכן אם יש ללוה בני חורין שמספיקין לשעבוד החוב, אם חייב מודה, יחזיר. וכן אם נמצא ביום שנכתב, וכתוב בו הנפק (פירוש: קיום שטרות שעושין אנשי הבית דין, תרגום יצא נפק ולכן נקרא הנפק שיצא בבית דין), אם חייב מודה, יחזיר. ויש מי שאומר דהא דאמרינן שאם נמצא ביום שנכתב יחזיר, הני מילי דליתיה ללוה קמן אבל איתיה קמן ואמר פרעתיו וממני נפל, לא יחזיר.

סעיף ח

מצא בשוק שטרות קרועים ושטר חוב ביניהם, לא יחזיר, ואם יש עמהם שובר אפילו בלא עדים יחזיר השטר ללוה.

סעיף ט

המוצא שטר בכלי יתננו למי שנותן סימן בכלי, ואפילו אינו נותן סימן בכלי אלא כשזה מכריז: שטר מצאתי, וזה אומר: מצאת בכלי פלוני, אם אין דרך העולם ליתן שטרות באותו הכלי, הוי סימן.

סעיף י

מצא ג' שטרות או יותר כרוכים זה על זה, או שאחד כרוך בראש חברו, יכריז שטרות מצאתי, ולמי שיאמר מניינם יחזירם. ואין צריך שיאמר האיך היו כרוכים.

הגה: אבל הכריכה לחוד לא הוי סימן, אם כל השטרות היו של מלוה ולוה אחד (ד"ע בפי' דברי הטור והרמ"ה). והני מילי שאין שניהם לפנינו, אבל אם הם שניהם לפנינו והאחד יודע הכריכה והשני אינו יודע נותנים למי שיוגע (טור).

סעיף יא

מצא ג' שטרות יחד על לוה אחד שלוה מג' אנשים והם מקויימים, יחזירם ללוה אף בלא סימן ולא יתן למלוה אף אם יתן בהם סימן, ואם אינם מקויימים לא יתנם אלא למי שנותן בהם סימן. ואם מצא ג' ביחד מג' לווים שלוו ממלוה אחד, והם כתיבת יד שלשה סופרים, יתנם למלוה אף בלא סימן, ואם הם כתיבת יד סופר אחד, יתנם למי שיתן בהם סימן, (והוא הדין ב' שטרות מב' לווין או ב' מלוין) (ר"י נ"ב ח"ג).

סעיף יב

מצא איגרות שום ואיגרות מזון (פירוש אגרות שום: שומת בית דין נכסי לוה ונתנו למלוה, ופירוש איגרת מזון: שקבל עליו לזון בני אשתו) שטרי חליצה ומיאונין ושטרי בירורין וכל מעשה בית דין כגון חלטתא (פירוש: חלטתא שהחליטו וגמרו בית דין נכסי לוה למלוה ושטרי בירורין שזה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד או שטרי טענות שטענו בבית דין ששוב אינם יכולים לחזור מהם) יחזיר לבעליו.

סעיף יג

המוצא שטר שחרור, אם אין האדון מודה בו, לא יחזיר לא לזה ולא לזה, ואם האדון מודה שנתנו לעבד להשתחרר בו, יחזיר לעבד. ומיהו אם יבא העבד לטרוף בו ממה שמכר אדונו מנכסיו מאחר זמן הכתוב בו, צריך להביא ראיה שהגיע לידו מזמן הכתוב בו. (ובמקום שעדיו בחתומיו זכין לו (כדרך שנתבאר לעיל סי' ל"ט), ואין צריך להביא ראיה על זה (ב"י).

סעיף יד

המוצא שטר מתנת בריא או שטר מכר אפילו אומר הנותן או המוכר שיתנוהו למקבל או ללוקח, לא יתננו לו אלא אם כן פירש. במתנה ששייר לעצמו כח שיוכל לחזור בו כל ימיו, כגון שכתב: מהיום אם לא אחזור בי כל ימי חיי, ואם הוא שטר הקנאה שפירש שהקנה לו מיד, אע"פ שלא הגיע השטר לידו, יחזיר, אפילו לא שייר לעצמו שיוכל לחזור. המוצא שטר מתנה שכיב מרע, אם הנותן קיים ואומר שיתנוהו למקבל, יתנהו לו, ואם מת הנותן, אף על פי שבנו אומר שיתנוהו לו, לא יתנוהו לו אלא אם כן יהיה שטר הקנאה.

סעיף טו

שנים שהם אוחזין בשטר, המלוה אומר שלי הוא והוצאתיו להפרע בו ממך, והלוה אומר פרעתיו וממני נפל, אם היה השטר שיכול לקיימו, זה ישבע שאין לו בדמים אלו פחות מחציין, וזה ישבע שאין לו בדמים אלו פחות מחציין, וישלם הלוה מחצה (שוויו של חוב שבשטר) (ר"י נ"ו ח"ה בשם הר"ר יונה וכ"ה בתוס') ואם אינו יכול לקיימו, ישבע הלוה היסת שפרעו, וילך לו. ויש אומרים שאם הוא מקויים ואוחזים בו שניהם בשוה בטופס או בתורף או ששניהם אוחזים בגליון, ואפילו כל התורף קרוב לאחד יותר מלחברו, זה ישבע שאין לו בו פחות מחציו וזה ישבע שאין לו פחות מחציו, ויפרע לו חציו, אפילו אם יש בו נאמנות, ואם אחד אוחז בתורף ואחד בטופס, האוחז בתורף נוטל יתרון הממון ששוה התורף על הטופס והשאר יחלקו בשוה בשבועה.

סעיף טז

המחזיר שטר שמן הדין לא היה לו להחזירו יש מי שאומר שגובין בו, ויש אומרים שאין גובין בו, ויש מי שאומר שאפילו גבו בו בבית דין ואח"כ נודע בעדים שנפל, מחזירין בית דין ומוציאין מהמלוה ללוה. אבל אם מעצמו פרע למלוה או ליורשיו אין מוציאים מידם (ועיין ריש סי' זה סעיף א').

סעיף יז

מי שהוציא שטר חוב על חברו ותבעו בבית דין, ואח"כ נאבד ממנו ויש כמה אומדנות דמוכחי טובא שנאבד, מחוייבים בית דין לכתוב מעשה בית דין ולקיים השטר כבתחלה, ולכופו לפרוע.

סעיף יח

המוצא שובר בשוק, בזמן שהמלוה מודה שנתנו ללוה, יחזיר ללוה. אינו מודה, לא יתננו לא לזה ולא לזה, ואם נמצא ביד המלוה שובר על אחד משטרותיו שהוא פרוע, אינו כלום לגרוע כח השטר אפילו אם הוא כתב יד הלוה או המלוה עצמו, אלא אם כן שהשטר שהשובר כתוב עליו מונח בין שטרותיו הקרועים, אע"פ שהוא אינו קרוע מכל מקום איתרע וסמכינן אשובר, אפילו אין על השובר עדים. אבל לא נמצא עליו שובר, אע"פ שנמצא בין שטרות קרועים, לא גרע וגובין בו. ואם עדים חתומים על השובר שנמצא ביד המלוה, ישאלו העדים, אם יודעים שהשטר פרוע יעשו על פיהם, ואם אינם יודעים, או שאינם לפנינו, אינו כלום, ואם הוא מקויים כשר.

סעיף יט

אם השובר ביד השליש ואומר שהוא פרוע, נאמן, אפילו ראוהו בית דין כבר בידו, ואפילו אין עליו עדים, ואפילו מת השליש, כשר השובר. ודוקא שהשטר בידו עם השובר, אבל אם אין השטר בידו, ואין עדים בשובר, אינו כלום. ואם יש עליו עדים, אע"פ שאינו כאן, אם הוא מקויים כשר. ואם אינו מקויים יתקיים בחותמיו. ואם השליש מת לא יחזיר לא ללוה ולא למלוה אפילו שחייב מודה שהמלוה הפקידו בידו ועדיין לא נפרע החוב, לפי שחוששין לקנוניא, לפיכך אין גובין בשטר חוב שזה השובר יוצא עליו, ואין קורעין אותו.

סעיף כ

שטר שנמצא בו שובר בגוף השטר בין מלפניו בין מלאחריו ואפילו במקצתו, שטר זה פרוע, או שנפרע ממנו כך וכך, אפילו יוצא מתחת ידי המלוה, ואע"פ שאין על הכתב עדים, עושים כמו שכתוב בשובר. (והוא הדין אם מצא כתוב בפנקסו שטר פלוני הוא פרוע (ר' ירוחם נ"י ח"ד).

סעיף כא

ראובן נפטר ונמצא באחד משטרותיו מכתב ידו שטר זה פרוע או שנפרע כך וכך, עושים כמו שכתוב בשובר.

סעיף כב

מי שמת ונמצא באחד משטרותיו מכתב ידו: שטר זה חציו לפלוני, אין לאותו פלוני חלק בו.

סעיף כג

האומר שטר בין שטרותי פרוע ואינו ידוע איזהו, כל שטרותיו פרועים נמצא לאחד שם שנים, הגדול פרוע ולא הקטן (נ"י סוף ב"ב).

הגה: אבל אם נמצא שובר בבית לוה על הקטן ודאי הקטן פרוע ולא הגדול (נ"י), וכן אם לא אמר: אחד פרוע, אלא אומר: שטר אחד מחול לך, הקטן מחול ולא הגדול (מה"ר דוד כהן בית כ' סי' ו').

סעיף כד

האומר לחברו שטר לך בידי שהוא פרוע, הגדול פרוע והקטן אינו פרוע, חוב לך בידי פרוע כל שטרות שיש לו עליו פרועים.