סימן עג: כמה זמן סתם הלואה וכמה פרטי דיני הלואה

 סעיף א

המלוה את חברו סתם ולא קבע לו זמן, במקום שאין להם מנהג יש לו זמן שלשים יום, שאינו יכול לתבעו קודם, בין במלוה בשטר בין במלוה ע"פ, בין במשכון בין בלא משכון, ואם התנה שיתבע כל זמן שירצה, יש לו לתובעו אפילו ביומו, אבל שאלה סתם, זמנה לאלתר, ויכול לתובעו מיד.

הגה: מיהו אם הלוה מוחה שלא ליתן שטר למלוה, והוא מבקש ממנו שטר, צריך להחזיר לו מעותיו מיד, כי מסתמא לא הלוה לו אלא שיכתוב לו שטר, ומאחר שאינו רוצה יחזיר לו מעותיו (טור בשם הרא"ש).

סעיף ב

המלוה את חברו וקבע לו זמן לפורעו, אע"פ שלא קנו מידו אינו יכול לתובעו קודם הזמן, בין במלוה ע"פ בין במלוה בשטר, בין במשכון בין שלא במשכון, בין שמת מלוה בין שמת לוה, אם יורשיו אמודים בנכסים כמוהו. טען המלוה ואמר היום סוף הזמן שקבעתי והלוה אומר עד עשרה ימים קבעת, הלוה נשבע היסת, ואם היה שם עד אחד שהיום סוף זמנו, הרי זה נשבע שבועת התורה.

סעיף ג

זה אומר חמשה ימים נשאר מהזמן, וזה אומר עשרה, אומרים למלוה המתן עוד עד סוף החמשה ואז ישבע היסת שנשאר עוד חמשה ימים.

סעיף ד

במה דברים אמורים, במלוה על פה בלא משכון, אבל אם היתה מלוה בשטר, או על המשכון, וטען המלוה שלא קבע לו זמן או שהיום סוף זמן שקבע לו, ישבע המלוה היסת ויגבה חובו מיד.

סעיף ה

ראובן נשבע שלא למכור משלו לפרוע שום חוב, ואח"כ נשבע לפרוע לשמעון לזמן פלוני, וכשהגיע הזמן טוען אין לי מעות, וכבר נשבעתי שלא למכור משלו לפרוע שום חוב, אם חוב שמעון קדם לשבועה שלא למכור משלו, לא חלה השבועה ומכין אותו עד שתצא נפשו אם אינו רוצה לפרוע, ואם השבועה קדמה לחוב שמעון נמצאת השניה שבועת שוא, ומכין עליה מכת מרדות, ואם מתוך אימת המלקות יתחרט וימצא פתח לשבועה ראשונה, יתירוהו לו, וימכור, ויקיים שבועה שנייה.

סעיף ו

הנשבע לחברו לפורעו קודם שיעבור זמן פלוני, אע"פ שלא תבעו בתוך הזמן עדיין השבועה במקומה עומדת (ועי' בי"ד סי' רכ"ח סעיף מ"ב מדינים אלו וסי' רל"ב סעיף י"ב).

סעיף ז

הנשבע לפרוע לחברו ביום פלוני ואירע אותו יום בשבת, חייב לפורעו קודם אותו יום, ואם לא פרעו קודם צריך ליתן באותו יום משכון, וישומו אותו, ויתננו לו בתורת פרעון.

הגה: מי שנשבע לחברו לפרוע לו לזמן, והגיע השמיטה בינתיים, או שמחל לו, פטור משבועתו, דכל שפטור מדין הפרעון אינו חייב לשלם מכח השבועה (תשובת רמב"ן סי' רצ"ו ומהרי"ק שורש פ"א בשם תשובת הרשב"א וב"י ד"מ סי' ס"ז וע"ש).

סעיף ח

הנשבע לחברו לפרעו ביום פלוני, והגיע הזמן והמלוה איננו בעיר, הוא פטור עד שיבוא המלוה או שלוחו, אבל צריך שיהיו המעות בידו באותו יום ואינו רשאי להוציאם.

הגה: והני מילי שנפטר כשאין המלוה בעיר היינו דוקא כשלא היה המלוה דר במקום שהיה דר תחלה כשנשבע הלוה או יצא משם, אבל אם הוא בעיר שהיה תחילה כשנשבע הלוה, צריך להוליכו אחריו, כי אדעתא דהכי נשבע תחלה (מהרי"ק שורש ט"ז), ויש אומרים דאפילו אם עקר דירתו ממקום למקום אם אינו רחוק מן הלוה יותר מתחילה, צריך להוליכו אחריו (מהרי"ק שורש קי"ב). מי שנשבע ליתן נדוניא לחתנו ובתוך זה הרגיל קטטה עם בתו, ויש לחוש שירגיל יותר אם יתן לו, אין צריך ליתן לו (טור א"ה סימן נ"ב), מי שנשבע לשלם לחברו אף על פי שלא היה חייב לשלם לו, מכל מקום חייב לשלם מכח שבועתו (תשו' הרא"ש כלל ס"ח סימן י"א וריב"ש סי' שמ"ד, וע"ל סי' צ"ז סט"ו וסעיף ל' ולקמן סי' ר"ט סעיף ד').

סעיף ט

הנשבע לפרוע בר"ח אדר חייב לפרוע ביום החודש הראשון.

סעיף י

מי שיש לו שטר על חברו לזמן, ובא בתוך הזמן לבית דין ואמר מצאתי מנכסי פלוני ואני ירא שאם יבואו לידו יבריחם ממני ולא אמצא מקום לגבות חובי, אם רואה הדיין שום אמתלא לדבריו שלא יכול לגבות חובו כשיגיע הזמן, מצוה על הדיין לעכב הממון עד שיגיע זמן השטר, וכן הדין בלוה לזמן ובתוך הזמן רואה המלוה שהלוה מבזבז נכסיו ואין לו קרקע, או שהלוה רוצה לילך למדינת הים ותובע המלוה את שלו או שיתן לו ערב, שומעין לו.

הגה: והוא הדין בכל מקום שנראה לבית דין לעכב מעות הנתבע (פסקי מהרא"י סי' ס"ד), ומזה נשתרבב המנהג לעקל המעות אע"פ שאין בו צורך כולי האי (ת"ה סי' פ"ה), ואם הנתבע מעיר אחרת, ונראה לבית דין שמן הראוי לעקל מעותיו של הנתבע, אם הם בעיר התובע צריך הנתבע לילך ולדון בעיר התובע להוציא מעותיו, (וע"ל סי' י"ד), אבל אם נראה לבית דין שהנתבע ציית לדינא בעירו, ולא גברא אלימא הוא, לא יעכבו לו מעותיו אע"פ שהם בעיר התובע, אלא ילך התובע אחר הנתבע (מהרי"ו סי' ל"ד וקנ"ה), וכשנראה לבית דין לעכב המעות, צריכין להודיע לנתבע כדלקמן סי' ק"ו. מי שהיה דר בעיר עם המלוה, ויצא משם והניח ממונו בעיר שיצא משם, יכולים התובעים לכופו לדון עמהם בעירם, שלא יהא כל אחד ואחד לוה והולך למדינת הים.ובית דין מודיעים לו תחילה. (תשובת רשב"א סי' אלף קמ"ט), כדלקמן סי' ק"ו.

סעיף יא

הקונה שדה מחברו ויצאו עליה עסיקין (פירוש: ערעורין מן התעשקו עמו) ובא לבית דין וטוען: חושש אני שמא תצא השדה מידי ותאבד ממונך ולא אמצא לך (כלום) קנה באותו ממון קרקע כדי שאטרוף אותו, שומעין לו.

סעיף יב

לאחר שעבר הזמן שקבע לו, או שלשים יום במלוה סתם, אם הלוהו על משכון סתם, יכול למכרו ע"פ בית דין, ואם הלוה בעיר יודיעוהו בית דין שאם לא יפרע יתנו לו רשות למכור המשכון, ואם אינו בעיר אין בית דין נזקקין לומר לו המתן עד שיבא הלוה ויטעון.

סעיף יג

ואם המשכון כלה והולך יכול למכרו בבית דין אפילו תוך שלשים יום בין שהיו בעליו שם בין שלא היו שם.

סעיף יד

יש מי שאומר שאף על פי שעבר זמן ההלואה, צריך להמתין מלמכור המשכון שלשים יום אחר תביעה.

הגה: ואין צריך לתובעו בבית דין רק יתבענו בפני עדים שיפרענו, ואחר כך יעכבנו ל' יום וימכרנו. ואפילו אם תבעו רק בינו לבינו, מהני, אם הלוה מודה בכך (ד"ע לישב תשובת הרא"ש דסתרי אהדדי), ויש אומרים דבמקום שהמנהג שהמלוה לעכו"ם לא יוכל למכרו בפחות משנה, דנין גם כן בישראל שהלוה לחברו על המשכון, דאזלינן בזה אחר המנהג (מרדכי פ' הגוזל בתרא). מי שנתן משכון לצדקה בעד מה שחייב, הגבאי יכול למכרו כדין ההדיוט שמלוה על המשכון (מהרי"ק שורש קצ"ד).

סעיף טו

מי שיש בידו משכון של חברו, לא ימכרנו אלא בבית דין, רוצה לומר בית דין של שלשה הדיוטות, וישומו אותו כמה הוא שוה כמוכר בשוק, וימכרנו באותה שומא, שיתנו לו רשות למכור הבקיאים בשומא. ומשיאין לו עצה למכרו בעדים, כדי שלא יאמר הלוה שנמכר ביותר מהשומא. ואם מכרו שלא בשומא של שלשה שמאין, לא עשה כלום והמכר בטל, אע"פ שלא טעה. ואם הוא בענין שאי אפשר להחזיר המכר, כיון שמכרו שלא בשומת ג' בקיאין, אע"פ שהודיע ללוה, חייב לפרוע כמה שהיה שוה בשעת המכירה, אם יש עדים שיודעים כמה היה שוה באותה שעה. ואם יאמרו שהיה שוה יותר מחובו, יפרע לו המותר, ואם אין עדים והמלוה אומר שהיה שוה כך יותר מחובו, ישבע שהוא כדבריו ויפרע לו, ואם אינו יודע כמה היה שוה, או אינו רוצה לישבע, ישבע הלוה כמה היה שוה, ויפרע לו המלוה מה שהיה שוה יותר על חובו, (והוא הדין אם המלוה אומר שצוהו למכרו והלוה כופר המלוה נשבע) (מהרי"ק שורש קצ"ד).

סעיף טז

המוכר משכון שבידו ע"פ שלשה הדיוטות בקיאין בשומא אינו רשאי ללקחו לעצמו, ואם מוכרו על פי בית דין מומחים, יש מי שאומר שרשאי ללקחו לעצמו.

סעיף יז

המלוה את חברו על המשכון על מנת שאם לא יפדנו לזמן פלוני, שיגבה כדי חובו מהמשכון והמותר יהיה מתנה מעכשיו, הוי אסמכתא. ואם התנה עמו שאם לא יפדנו לזמן פלוני יהיה מוחלט, הוי נמי אסמכתא. ואם אמר לו קנה מעכשיו אם לא אפדנו עד זמן פלוני, יש מי שאומר דלא הוי אסמכתא, ושאם הלוה טוען: לא יצא מפי קנה מעכשיו, נאמן המלוה בשבועה (וע"ל סימן ר"ז בדיני אסמכתא). מי שיש בידו משכון מחברו וכשהגיע הזמן אמר לו צא ומכורו, והלך ומכרו, ואח"כ בא הלוה לבטל המכר ואומר שלא כיון אלא לדחותו, אין בדבריו כלום והמכר קיים.

הגה: אבל כל זמן שלא מכרו יכול לחזור בו ולומר שלא ימכרנו (תשובת רשב"א סימן אלף י') וכן אם דחקו המלוה לפרוע, ואמר ליה הלוה: המשכון יהא שלך, יכול לחזור בו (נימוקי יוסף סוף בבא מציעא).

סעיף יח

אמר המלוה ללוה אין נותנין במשכון אלא עשרים זהובים, ואמר ליה תנהו, ונזדמן לו דרך למדי והוליכו עמו ומכרו בשלשים, הכל ללוה, וההוצאות שהוציא להוליכו, על הלוה, אבל שכר טרחו לא ישלם לו, כיון דבלאו הכי אית ליה אורחא להתם.

סעיף יט

הבא לפדות משכונו שביד שמעון, ואמר לו: כבר מחלת לי, אין בדבריו כלום, משום דבאדם שחייב לחברו מעות שייך לשון מחילה, אבל כשיש לו ביד חברו חפץ, לא שייך לשון מחילה אלא לשון מתנה (וכן כתב לקמן ריש סימן רמ"א).

סעיף כ

הבא לפדות משכונו משמעון ואמר לו: הזהרתיך לפדותו כשהגיע הזמן ואמרת לי: לך ומשכנו והבנתי שדעתך לומר שאמשכננו ברבית וכן עשיתי, תפרע הקרן והרבית, אין במשמעות לשון זה שימשכננו ברבית, ולכן לא יפרע לו אלא הקרן.