סימן רמה: הכותב נתתי שדה פלוני לפלוני והאומר נתתי שדה פלוני לפלוני והוא אומר לא נתת לי

 סעיף א

הכותב בשטר נתתי שדה פלונית לפלוני, או שכתב: נתתיה לו, או הרי היא שלו, הרי זה זוכה בה כשיגיע השטר לידו. (אבל בדיבורא בעלמא לא קנה אלא אם כן קנו מידו) (טור בשם הרמ"ה), והא דאמרינן דלא קנה היינו שרוצה ליתן עכשיו בלשונות אלו, אבל אם אמר: נתתי, בלשון הודאה, יש אומרים דקנה (ר"ן פרק המקבל. וע"ל סימן ב ס' ו'), אבל אם כתב בשטר: אתננו לו, אע"פ שהעידו עליו העדים לא זכה המקבל.

הגה: ואפילו קנו מידו דהוי קנין דברים (טור בשם הרמ"ה).

סעיף ב

ויש אומרים שאם קנו מידו, מהני לשון אתן. ומהר"מ פסק כסברא ראשונה, ולכן כתב דהכותב לאשתו בשעת השידוכין לעשות לה כתובה גדולה לא זכתה כל זמן שלא כתב לה, ולכן נהגו לעשות תנאים חדשים בשעת החופה, וע' באבן העזר סי' נ"א.

סעיף ג

יש מי שאומר שאם כתב לו בשטר: שדה פלונית תהא נתונה לך, או: תהא שלך קנה.

סעיף ד

יש מי שאומר שאם אמר: אתננו לו מעכשיו, בין בשטר בין בקנין קנה לאלתר. האומר: נתתי שדה פלונית לפלוני, והוא אומר לא נתת לי, הולכין אחר דברי הנותן, דאיכא למימר זיכה לו ע"י אחר, ואין בעל חוב של הנותן גובה ממנו כל זמן שישאר ביד הנותן ממה לפרוע, אבל אם לא נשאר בידו לפרוע לבעל חובו, לא מהני הודאתו לחוב לבעל חובו.

סעיף ה

אמר כתבתי שדה פלונית לפלוני ונתתי לו בידו, והלה אומר: לא נתת לי, אם המקבל מתנה הוא שאמר כן, הודאת בעל דין כמאה עדים דמי והנותן אוכל פירות שדהו, ואם בן המקבל הוא שאמר כן: לא נתת לאבי שדה זו, והוא אומר כתבתי ונתתי לו, מניחים את הפירות ע"י שליש, עד שיוודע הדבר היאך הוא.

סעיף ו

ויש מי שאומר דדוקא כשהבן אומר:אני הייתי במעמד שאתה אומר שנתת לאבי וראיתי שלא נתת לו כלום, אבל אם לא היה במעמד, דינו הרי זה כאומר: נתתי שדה פלונית לפלוני, והוא אומר לא נתת לי.

הגה: שטר מתנה שכתוב בו כתבו וחתמו עלי בכל לשון ותנו לפלוני וכו', לאו שטר מתנה הוא מאחר שלא נזכר בשטר שהוא נותן אלא צוה לעדים ליתן (הרא"ש כלל ט סימן ו).

סעיף ז

מקבל מתנה שבא בעל חובו לגבות ממנו, ואמר: אינה מתנה בידי אלא שומר אני עליה, או שאמר: בטלה היתה מתחלתה, נשבע היסת ותחזור לבעליה (וע' למטה ס' י').

סעיף ח

טען הנותן ואמר: שומר אתה עליה, או שאמר: שלא מדעתי נתתיה, או גזולה היא בידך, וזה אומר: נתת לי, אם החזיק בה שני חזקה או שהיא מתנת מטלטלין, נשבע המקבל שבועת היסת ונפטר.

סעיף ט

נתן שדה פלונית במתנה לראובן, ואחר כך החזיר ראובן שטר מתנה לנותן וגם עשה לו מחילה, לא נתבטלה המתנה בכך.

סעיף י

המקבל את המתנה וזכה בה, ואחר שבאה לידו והוא שותק חזר בו ואמר: איני רוצה בה, או איני מקבלה, או הרי היא בטלה, או מום זה נראה לי בה, לא אמר כלום לענין שתחזור לבעלים, אלא הרי היא הפקר וכל הקודם בה זכה, (ואם יש לו בעל חוב גובה ממנה) (טור). אבל אם היה צווח מעיקרו, לא קנה המקבל וחוזר לבעלים הראשונים.

הגה: וכל זה באומר אחד מן הלשונות שמשמעותו שאינו רוצה בה, אבל אם אמר לשון דמשתמע שלא היתה מתנה מעיקרא, אף על גב דשתק תחילה נאמן בהודאתו, ואפילו חב לאחרים כגון שיש לו בעל חוב עליו, מכל מקום מאחר שלא היתה בחזקתו עד עתה נאמן עליה. אמר אי אפשי בה, אם המתנה מטלטלין הוה ליה הפקר, ואם היה קרקע, מאחר ששתק תחילה אין בדבריו כלום (הכל בטור).

סעיף יא

זיכה לו על ידי אחר, וכששמע המקבל שתק, ואחר כך צווח ואמר: איני מקבלה, הרי זה ספק אם זה ששתק כבר רצה וזה שצווח חזר בו, או ששתק מפני שעדיין לא הגיע לידו כלום וזה שצווח הוכיח סופו על תחילתו. לפיכך אם קדם אחר וזכה בה לעצמו, אין מוציאים מידו, שמא המקבל זכה, וכיון שאמר: איני רוצה בה הרי הפקירה, וזה שקדם ולקחה מההפקר, זכה. ואם חזרו בעלים הראשונים ותפסוה מיד זה שקדם וזכה בה, אין מוציאים מידם, שמא המקבל לא זכה, שכיון שאמר: איני רוצה, הוכיח סופו על תחילתו ולא קנה אותה, וברשות הבעלים הראשונים היא קיימת עדיין. ויש אומרים שאם היתה מתנת שכיב מרע. כיון ששתק בשעה ששמע, קנה.

הגה: לא ראיתי מי שמחלק כאן בין שכיב מרע לבריא, וגם אינו נראה לי לחלק בכך, מאחר שזיכה לו המתנה על ידי אחר, קנה בבריא כמו בשכיב מרע, וכן דעת הרא"ש שזכה המקבל בכל ענין.