סימן תיב: המניח הכד ברשות הרבים ונתקל בו אחר או טען כד ונתקל ונשבר והשופך מים לרשות הרבים והזיקו

 סעיף א

המניח את הכד ברשות הרבים, ובא אחר ונתקל בו ושברו, פטור, שאין דרך בני אדם להתבונן בדרכים. ואם הוזק בו, בעל הכד חייב, ואפילו הפקיר הכד, שכל המפקיר נזקיו בדבר שאין לו רשות לעשות מתחילה, חייב.

סעיף ב

הניח הכד במקום שיש לו רשות להניחו, כמו במקום פנוי שלפני בית הבד, ובא אחר ונתקל בו ושברו, חייב. ואם הוזק בו המהלך, בעל הכד פטור, מפני שהיה לו להסתכל. ואם היתה אפילה, או שמילא כל הדרך כדים, פטור על שבירתן, ואם נתקל בה והוזק בעל הכד חייב, וכן כל כיוצא בזה. ואם מילא כל הדרך כדים שאי אפשר לעבור, אפילו שברו בידים פטור. ומיהו אם בשעה ששיברם הוזק בחרסיה, פטור אע"פ שזה מילא כל הדרך, דאיהו דאזיק אנפשיה.

סעיף ג

ודוקא אדם אין דרכו להסתכל בדרכים, אבל בהמה שעיניה למטה, דרכה לעיין אנה תלך, לפיכך אם נתקלה והוזקה בכד המונח ברשות הרבים, פטור בעל הכד, ואם שברתו דרך הילוכה, הוה ליה רגל ופטור, דרך ביעוט הוה לי קרן וחייב.

סעיף ד

מי שהיה טעון כד, ונתקל ונשבר הכד והזיק לאחרים בשעת נפילה, פטור דנתקל לאו פושע הוא. (ע"ל טור סי' ש"ד), לפיכך אם לאחר שנחו שברי הכד בארץ הוזק בהם אדם או שהוחלק במים שנשפכו מהכד, פטור מדיני אדם, דהוה ליה מפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס, וחייב בדיני שמים אם היה לו פנאי לסלקם. ואם נתכוין לזכות בשברי החרס, חייב בנזיקין שיזיקו אחר כך, דהשתא הוה ליה בור, ופטור בהם על הכלים. ואם פשע בנפילתן ונשבר הכד, חייב על מה שיזיק, בין בשעת נפילה בין על אחר שנחו השברים, אפילו דאפקרינהו.

סעיף ה

השופך מים ברשות הרבים ונטנפו בהם כליו של חברו, פטור, דהוה ליה בור ופטור בו את הכלים, בין הפקירם בין לא הפקירם, אבל אם הוחלק בהם אדם ונפל לארץ והוזק, חייב. וכל שכן אם נבלעו המים בארץ ונעשו רפש וטיט והזיקו, דהשתא הוה ליה בור ממש. אפילו אם הוא בימות הגשמים שיש רשות לכל אדם לפתוח ביב שלו להיות מקלח ברשות הרבים, אפילו הכי אם הזיק חייב לשלם, וכל שכן בימות החמה, דחייב כיון שהוא שלא ברשות שאין לאדם רשות לפתוח לרשות הרבים בימות החמה.