סימן פג: דין מלוה שהודה בשטר שהוא מזויף
סעיף א
אם המלוה מודה שקבל ממנו דמי השטר, אלא שאמר שקבלם בשביל מלוה על פה שהיה לו עליו, ואין הלוה מודה באותה מלוה, נתבאר בסימן נ"ח.
סעיף ב
אם הלוה מודה בשתי הלואות, ושתיהן עבר זמנן, ונתן לו מאה, סתם, ולא פירש, והמלוה אומר שרוצה לחשוב אותם בפרעון החוב שאין לו כח על הלוה כל כך, ובאחרת יש לו כח יותר, כגון שיש לו ערב, והלוה רוצה לחשוב אותה בפרעון המלוה שיש לו בה ערב, כי אומר שלאותה נתכוון, אין שומעין לו, (טור ס"ג בשם בעה"ת). ואפילו אומר בפירוש לא אפרע לך אלא מחוב פלוני, והמלוה אומר לא אקבלם אלא מחוב אחר, הדין עם המלוה.
הגה: ואפילו שתק כשקבלם יכול אחר כך לומר מה ששתקתי כדי שתתן לי המעות, ולא אקבלם רק על חוב אחר (ר"ן פרק הכותב), וכן אם שלח עם המלוה מעות לאחרים, וקבלם בשתיקה, יכול לומר אחר כך אקבלם לעצמי, ומה ששתקתי, כדי שתתן לי המעות (ב"י סימן נ"ח בשם הרשב"א).
סעיף ג
אם הלוה אומר מחוב פלוני שפלוני ערב בו נתתים לך, ועל מנת כן קבלתם, והמלוה אומר: לא נתרצתי לקבלם אלא מחוב פלוני שאין לי בו ערב, אם החוב שאמר הלוה שפרעו הוא מלוה על פה, נאמן הלוה בשבועת היסת ונפטר הערב, אפילו היה קבלן, ואם שני החובות יש לו עליהם שני שטרות, אם לא פרעו בעדים נאמן המלוה במיגו דלא היו דברים מעולם ונשבע ונוטל, ואם יש בו נאמנות, נוטל בלא שבועה. ואפילו אם פרעו בעדים, ומעידים שבתורת פרעון נתנם לו, ואין יודעים מאיזה שטר, נאמן לומר שקבלם בשביל החוב שאין לו בו ערב, ונשבע, וגובה חובו מהלוה או מהערב, ואם יש בו נאמנות, גובה בלא שבועה.
סעיף ד
הוציא עליו שטר מקויים, ואמר הלווה מזוייף, או אמנה, ואמר המלוה כן הדבר, אבל שטר כשר היה לי ואבד, נשבע הלוה היסת ונפטר.