סימן פז: דיני שבועת היסת ושבועה דאורייתא

 סעיף א

התובע לחברו ממון או חפץ שהיה יכול להחזיק בו בטענת לא היו דברים מעולם, או החזרתיו לך, או לקוח הוא בידי, אם הוא מודה מקצת, חייב שבועה מן התורה, וכן אם הוא כופר בכל ועד אחד מכחישו, חייב שבועה מן התורה, אפילו אינו יודע שחייב לו אלא ע"פ העד. אבל הכופר בכל, ואין עד אחד מכחישו, פטור משבועת התורה (טור ס"י בשם הרמב"ם והרא"ש) בין במלוה בין בפקדון, אבל חייב שבועת היסת, אפילו אמר לו מנה לי בידך והלה אומר לא היו דברים מעולם, נשבע היסת, (טור סי' ט) (ובלבד שיתבענו ודאי, כמו שנתבאר לעיל סי' ע"ה) ובלבד שיתבענו ודאי כמו שנתבאר לעיל סימן עה, ואפילו מודה במקצת אם אמר לו הילך המקצת שאני מודה, אינו חייב אלא היסת, ואינו נקרא הילך אלא אם כן יהא המקצת שהוא מודה לו מוכן בידו בפני בית דין ליתנו לו מיד, אבל אם אמר הרי הוא בביתי ואתננו לך, לא. ואפי' אם יתן לו משכון על מה שמודה בו, לא חשוב הילך, (ויש אומרים דמשכון חשוב הילך, דהא אפילו שטר חשוב הילך) (טור ובעל העיטור).

סעיף ב

תבעו שני כלים והודה לו באחד מהם, ואמר לו: הילך, וטוען התובע שנשתמש בזה שהוא מודה לו ונפחת מדמיו, והוא מודה לו (או שהוא יודע), אין זה הילך. תבעו מאתים והודה לו במנה, והוא בענין שלא היה יכול לכפור באותו מנה, כגון שאותו מנה הוא מעשה בית דין, לא מיקרי הודאה במקצת.

סעיף ג

אם נראה לדיין שהוא מערים לומר הילך לדחות שבועת התורה מעליו, חייב לישבע שבועת התורה.

סעיף ד

אמר ליה: מנה וכלי יש לי בידך, אין לך בידי אלא הכלי והילך, ואמר התובע: אין זה הכלי שלי, הרי זה נשבע היסת וכולל בשבועתו שזה כליו. ואם הודה הנתבע שאין זה כליו, אלא שנתחלף לו, אע"פ ששוה כמו כליו, צריך לישבע שבועה דאורייתא, (ולמאן דאמר דמשכון מקרי הילך לא גרע זה ממשכון) (טור), ונראה לי דדוקא אם שוויו כמו הכלי שתובע אותו.

סעיף ה

אין שבועה למודה מקצת בכופר בכל ומחוייב מתוך טענתו, כגון שתבעו מנה והוא אומר: לא לויתי, וחזר ואמר: לויתי חמשים ופרעתיך, שהוחזק כפרן לאותו ממון, וכן אין המתחייב במקצת מתוך טענת הכפירה מחויב שבועת התורה (וע"ל סימן עה סעיף ה).

סעיף ו

הודה במקצת ועד אחד מסייעו, יש אומרים שפוטרו משבועה,(טור סי"א בשם הרא"ש) ויש אומרים שאינו פוטרו,

הגה: והעיקר כסברא הראשונה, וכן ראוי להורות (טור סימן פ"ד בשם בעל חוב), (והוא הדין שכתיבת יד התובע מסייע לנתבע שפטור משבועה) (מהרי"ק שורש קצ"ד), ויש אומרים דהוא הדין בנשבע ונוטל, אם יש לו עד המסייע נוטל בלא שבועה. מי שנתחייב שבועה והפכה על שכנגדו ויש לו עד המסייע, פטור מן השבועה (תשובת מיי' ספר משפטים סי' פא), והא דאמרינן ע"א המסייע פוטר מן השבועה, היינו דוקא שטוען הנתבע טענה שאפשר להאמינו בלא מיגו, אבל אם אין מאמינים אותו אלא מכח מיגו דטוען טענה אחרת, צריך לישבע כאלו טען הטענה האחרת (מרדכי פרק חזקת הבתים).

סעיף ז

שבועה שמחייבים למי שנתחייב שבועה, היא נקראת שבועת הדיינים, בין שהוא חייב שבועה מן התורה, בין מדברי סופרים. ג' מיני שבועות חייבים מן התורה: מודה מקצת, כופר בכל שעד אחד מכחישו, ושבועת השומרים שטען שאבד הדבר שהפקידו אצלו או נגנב או מת או כיוצא בו, הרי זה נשבע מספק, אע"פ שאין בעל הפקדון יודע אם טוען אמת אם לאו.

סעיף ח

כל שבועה חוץ מאלו השלשה הם מדברי סופרים, ומכל מקום הם נקראים שבועת הדיינים, ובשל דבריהם יש שני מיני שבועות: יש מהם על ידי טענת ודאי וכפירה, כגון שבועת שכיר ופוגם שטרו וכיוצא בהם, ויש מהם ע"י טענת ספק, כגון טענת שותפים ואריסים וכיו"ב, ויש שבועה אחרת שנתקנה בדורות אחרונים מחכמי הגמרא והיא שבועת היסת ואע"פ שבית דין משביעים אותה אינה נקראת שבועת הדיינים.

סעיף ט

אלו דברים שבין שבועה דאורייתא לשל דבריהם: מי שנתחייב שבועה דאורייתא ולא רצה לישבע בית דין יורדים לנכסיו ונותנים לתובע מה שתבע, ומי שנתחייב שבועה מדבריהם ולא רצה לישבע אם הוא מהנשבעים ונפטרים, כגון הנשבעים על טענת שמא או שבועת היסת, מנדין אותו ל' יום לא בא ולא תבע נידוי, מכין אותו מכות מרדות ומתירין לו נידויו, ואין יורדין לנכסיו (ומותר לקראו עבריין, שהרי עובר על דברי חכמים) (מהר"י מינץ סימן טו).

סעיף י

יש אומרים מי שחייב שבועה דרבנן, אם קדם ותפס ולא רצה לישבע לא מפקינן מיניה.

סעיף יא

ועוד יש ביניהם שבועה דאורייתא: אם הפכה על שכנגדו ואמר ליה השבע וטול, אין שומעין לו, אם אין הלה רוצה, וכן הנשבעים ונוטלים אע"פ שהיא מדבריהם, אינו יכול להפכה על שכנגדו שלא מדעת הנתבע, וכן שבועת השותפים וכיוצא בה שבאות על הספק, אין מהפכין שהרי זה טוענו ספק. ומיהו יש מי שאומר דאי טעין, לישתבע לי דחשיד לי בכך, הדין עמו.

הגה: מיהו יכול התובע לומר איני חפץ ממך רק שבועת היסת, ולא שבועת השותפין כדי שלא יהפך עליו רק שבועת היסת (פסקי מהרא"י סי' לב ובדרך שיתבאר סעיף יב), אבל אם הוא מהנשבעים ונפטרים, דהיינו שבועת היסת, יכול להפכה על שכנגדו, נמצא דאין שבועה מתהפכת אלא של היסת בלבד, ואף היסת אין מהפכים, אלא כשאין בה גלגול אצל הנתבע, אבל אם יש בה גלגול, אין מהפכים.

סעיף יב

אע"פ שהנשבעים ונוטלים אינם יכולים להפך שבועה על שכנגדן שלא מדעת הנתבע, אם יאמר התובע: אי אפשי בתקנה זו שתקנו לי חכמים, אלא הריני כשאר התובעים וישבע לי הנתבע היסת, שומעין לו. ואם יחזור הנתבע ויהפך השבועה על התובע, שומעין לו. ואם לא ירצה להישבע, נפטר הנתבע.

סעיף יג

ועוד יש ביניהם, דבשל תורה (אם) היה הנתבע חשוד על השבועה, שכנגדו נשבע ונוטל, ובשל דבריהם, אם היה הנתבע חשוד, פטור בלא שבועה, כמו שיתבאר בסימן צב, אבל אם רצה התובע מחרים סתם. ועוד יש ביניהם, דבשל תורה צריך נקיטת חפץ, והוא הדין לכל שבועה של דבריהם (רשב"ם ומהרא"י סעיף לב) חוץ משבועה היסת שאין צריך נקיטת חפץ.

הגה: ואם השביעוהו בשבועה שצריכה נקיטת חפץ בלא חפץ (ר"ן פרק השולח ומרדכי ותשובת רשב"א סימן תתקכ"ד) או שפסקו לו בשבועה היסת לישבע בנקיטת חפץ, ולא רצה לישבע ושילם, הוי טעות בדבר משנה וחוזר (ד"ע בפי' מהרי"ק שורש י).

סעיף יד

כפר הכל ונשבע היסת בלא נקיטת חפץ, ואחר כך חזר והביא עד אחד, חוזר ונשבע שבועה דאורייתא בנקיטת חפץ.

הגה: וכן אם נשבע שבועה דאורייתא (הגהות מרדכי סוף שבועות) ונודע אחר כך שהיה חשוד, אין שבועתו כלום וישלם ועיין לקמן סוף סימן צב.

סעיף טו

חפץ זה צריך שיהיה ספר תורה, ולא יאמר אני נשבע בספר תורה זה, אלא יאחוז הספר תורה בידו ויאמר אני נשבע בה' ואם לא אחז בידו אלא תפילין אין צריך לחזור ולהשביעו. ותלמיד חכם אף לכתחילה אין צריך לאחוז בידו אלא תפילין, ויש מי שאומר דהני מילי בפעם ראשונה אבל מכאן ואילך הרי הוא כשאר כל אדם ובספר תורה.

הגה: ויש אומרים דספר תורה לאו דוקא אלא הוא הדין שאר ספרים שיש בהן שמות (מהרי"ו סימן קעא), ויש אומרים דנוהגין להשביע שבועת הדיינים שהספר תורה מונח לפניו ומניח ידו עליה, אבל אינו נוטלו בזרועו, וכן עושין כשהנשבעים בעניני מסים, אבל בשאר שבועה, כגון אשה שנשבעת על כתובתה, נשבעת על ספר אחר (פסקי מהרא"י סימן לו).

סעיף טז

צריך לישבע בשם או באחד מכל הכינויים, ומעומד. ואם נשבע מיושב, אינו חוזר ונשבע. ותלמיד חכם, אפילו לכתחילה מיושב בין של תורה בין של דבריהם, בין על טענת ודאי בין על טענת ספק. שנים שנתעצמו בדין, ונשבעו שלא יטענו אלא האמת, ואחר כך נתחייב אחד מהם שבועה לחברו, יש אומרים שאינו נפטר בשבועה הראשונה.

הגה: ויש אומרים דאם נשבעו תחילה בנקיטת חפץ וכדין שבועה, אין צריכין לחזור ולישבע, אלא מזכירין לו אותה שבועה (מרדכי ריש פרק הדיינים) וע"ל סעי' לד.

סעיף יז

סדר שבועת הדיינים כך: הנשבע אוחז ספר תורה בזרועו, ועומד ונשבע בשם או בכינוי בשבועה או באלה, מפיו או מפי הדיינים. כיצד מפיו, אומר: הריני נשבע בשם בה' אלהי ישראל, או הריני נשבע במי ששמו רחום, או במי ששמו חנון שאיני חייב לזה כלום. וכן אם אמר הרי הוא ארור לה' אלהי ישראל, או הרי הוא ארור למי ששמו רחום, או למי ששמו חנון אם יש לזה אצלי כלום. כיצד מפי הדיינים: משביעין אנו אותך בשם בה' אלהי ישראל או במי ששמו חנון שאין לזה בידך כלום, והוא עונה אמן, או שיאמרו הרי פלוני בן פלוני ארור לה' אלהי ישראל, או למי ששמו חנון אם יש לפלוני אצלו ממון ולא יודה לו, והוא עונה אמן.

הגה: יש אומרים דשבועת הדיינים צריכה להיות לפני מנין (מהרי"ו סימן קפד וב"י בשם רשב"א) או ביום הכניסה (כל בו), ולא ראיתי נוהגין כן.

סעיף יח

להרמב"ם אף שבועת היסת בשם או בכינוי או בשבועה או באלה, ואין בינה לשבועת הדיינים אלא ששבועת (היסת) אינה בנקיטת חפץ. ולא הודו לו ואמרו דשבועת היסת אינה לא בשם ולא בכינוי אלא בשבועה סתם או בארור.

סעיף יט

יש אומרים שבדורות אחרונים ביטלו שבועה בשם, לפי שענשה גדול ונהגו להשביע בארור.

סעיף כ

משביעין אותו בכל לשון שהוא מבין ויאיימו עליו (פירוש: ענין אימה) קודם שישביעו ואומרים לו: הוי יודע שכל העולם נזדעזע בשעה שאמר הקב"ה לא תשא ובכל העבירות שבתורה נאמר ונקה וכאן נאמר לא ינקה וכל העבירות שבתורה נפרעים ממנו וכאן ממנו וממשפחתו, ולא עוד אלא שגורם ליפרע משונאיהם של ישראל, שכל ישראל ערבים זה לזה, כל עבירות שבתורה תולים לו שנים ושלשה דורות, אם יש לו זכות, וכאן נפרעים מיד. דברים שאין אש ומים מכלים אותם, שבועת שקר מכלה אותם. אמר איני נשבע, פוטרים אותו ונותן מה שטענו חברו, אם אמר הריני נשבע וחברו תובע, העומדים שם אומרים זה לזה סורו נא מעל אהלי הרשעים האלה ואומרים לו: לא על דעתך אנו משביעים אותך אלא על דעתינו ועל דעת בית דין.

הגה: ואם יש צד רמאות, יש לדיין לומר לו לפרש בשבועתו כל צד רמאות שיש לחשוב בלבו (הרא"ש ונ"י ריש ב"מ), וכן יש רשות לדיין להשביע בנקיטת חפץ במקום שאינו צריך (מהרי"ו סימן קנד) או לאיים בדברים אחרים אם יראה לו שיש צורך בדבר (ר"נ פרק הדיינים).

סעיף כא

אין מאיימין אלא בשבועת הדיינים שהיא על ידי טענת ודאי וכפירה, בין שהיתה מן התורה בין מדבריהם, אבל על שבועה שנתחייב בה בטענת ספק, בין מן התורה בין מדבריהם, וכן בשבועת היסת, אינו צריך איום, ואף על פי כן צריכים הדיינים לפצור בבעלי דינים, אולי יחזרו בהם עד שלא תהיה שם שבועה כלל.

סעיף כב

כל מי שנתחייב שבועה בין של תורה בין של דבריהם, אפילו היסת, יש לו להחרים סתם, קודם שישבע, על כל מי שטוען עליו דבר שאינו חייב בו כדי להשביעו חנם, ויענה המשביעו אמן.

סעיף כג

כל שבועה מן הדין (היא) בפני הלה שכנגדו (או בפני העד (הוא הדין פ"ז ממלוה) אם אין התובע יודע האמת רק על פי העד ואז אין צריך לישבע בפני התובע) (ב"י בשם תשובה אשכנזית) (רשב"א), ואם השביעוהו שלא בפניו, אם נשבע כתקנו ועל דעת בית דין, נפטר.

הגה: ואף על פי שלא נשבע במקומו שהוא מקום רבים, ואיכא למימר שיתבייש לפניהם, מיהו לכתחילה יכול לומר שישבע לו במקום שנעשה שם העסק שיודעין שם בני אדם, או שהוא מקום רבים (ב"י בשם הרשב"א), מיהו אם אין הנתבע הולך לשם עכשיו, צריך להמתין עד שיבא שם ואז צריך לישבע שם ולא יכול לומר: לא אשבע אלא בעירי (ב"י בשם תשובת אשכנזית).

סעיף כד

הטוען את חברו טענות הרבה אין משביעין אותו אלא שבועה אחת על הכל, נתחייב שתי שבועות על שתי טענות, קלה וחמורה משביעין אותו בחמורה ומגלגלין בה השאר דברים.

הגה: (ב"י מסכ"ו בשם הרשב"א) מי שטוען על חברו שהוא חייב לו ואומר שיש לו עוד תביעות אחרות עליו שאינו רוצה לתובעו עתה, אומרים לו שיטעון עליו הכל ביחד, ואם אינו רוצה והנתבע אומר שאינו חייב לו כלום, נשבע ונפטר ממנו מכל תביעות שיש לו עליו עד אותו היום (תשובת מיימוני ספר משפטים סימן ל"ד וב"י מ"כ).

סעיף כה

כל הטוען לחברו טענה שאפילו אם הודה לא יתחייב ממון, אע"פ שכפר אין מחייבים אותו היסת, כיצד, אמרת ליתן לי מנה, לא היו דברים מעולם, אין משביעין אותו לא היסת ולא חרם שאף אם הודה אינו חייב לו כלום, (והוא הדין אם אין לו לפרוע אין משביעין על כפירתו) (תשו' הרא"ש גבי אשת איש והטור הביאו סימן צז וב"י בשם ר"י ננ"ג ח"ו) אתה קללת אותי, אתה הוצאת עלי שם רע, לא היו דברים מעולם, אין מחרימין על זה, וכן כל כיוצא בזה.

הגה: ויש אומרים דמחרימין על זה דהרי אם יתברר שהוא אמת קונסין אותו (טור). טוען על חברו גזלתני או גנבת ממני, והוא כופר, אע"פ שלפי טענת התובע פסול לישבע, אפילו הכי נשבע לו (מרדכי פ"ק דמציעא), ודוקא שתבעו הממון, שעיקר התביעה הוא משום ממון, אבל אם עיקר התביעה היא משום האיסור, אין משביעין (פסקי מהרא"י סימן לד). מי שתובעת אחד שנדר לה דבר באתננה, והוא כופר, חייב לישבע (ריב"ש סימן ש"ע).

סעיף כו

טענו שעשה לו דבר שאינו חייב עליו אלא קנס, אינו נשבע היסת שאילו הודה היה פטור, אבל אם טענו שהעמידו בדין על הקנס והביא עדים וחייבוהו בית דין לשלם, והלה אומר לא היו דברים מעולם, צריך לישבע היסת.

סעיף כז

מי שנתחייב שבועה בבית דין, ויצא מבית דין ואחר זמן תבעו חברו שישבע לו, ואמר: נשבעתי, אם הוא מהנשבעים ונפטרים, נאמן.

הגה: אבל צריך לקבל עליו חרם סתם, שנשבע (ר"י נ"ג ח"ד). מיהו בזמן הזה דנוהגין לישבע בבית הכנסת לפני שמש או עדים אינו נאמן לומר שנשבע, עד שיביא ראיה לדבריו (מרדכי פ"ק דב"מ ור"י הנ"ל), אלא אם כן התרה בו: לא תשבע אלא בפני עדים, ואם עדים מעידים שלא נשבע באותו יום שאומר שנשבע, כגון שאומרים שלא זזה ידם מתוך ידו, הוחזק כפרן לאותה שבועה, ואינו נאמן לומר נשבעתי אחר כך.

סעיף כח

נשבע היסת ואחר כך הודה מעצמו במקצת, אם דרך תשובה הודה, שמתחרט על מה שנשבע לשקר, נפטר מהשאר, ואם הודה שלא על דרך תשובה, אינו נפסל לשבועה על פי עצמו.

סעיף כט

מי שכפר בכל, ועד אחד מכחישו, ונשבע להכחיש העד, ואחר כך הביא התובע עד אחר, מצטרף עם הראשון ומשלם לו זה, אע"פ שנשבע עליו, ונעשה עוד חשוד על פי שנים עדים.

סעיף ל

אע"פ שנשבע הנתבע ונפטר על פי בית דין, אם תפס התובע אחר כך משלו בלא עדים, וטוען שתופס על אותו תביעה שנשבע לו עליה, שלא נשבע לו באמת, הדין עם התופס, ונאמן במיגו שלא תפסתי משלך כלום, ונשבע היסת, ונפטר. ואין צריך לומר שאם הביא התובע עדים אחר שנשבע בין שבועה דאורייתא בין שבועת היסת, שמוציאין מידו ונותנין לזה ונעשה חשוד על פי העדים.

סעיף לא

טען שיש לו אצלו חוב בקנין או בשטר, ואבד, והוא אומר פרעתי, או איני חייב לך כלום, ונשבע, ואחר כך באו עידי הקנין או שהוציא השטר ונתקיים, הרי זה משלם אחר השבועה שישבע המלוה, ואינו חשוד, שהרי לא העידו שלא פרע, ולא טען הנתבע לא היו דברים מעולם, ואם יש נאמנות בשטר או בקנין, נוטל בלא שבועה.

סעיף לב

ראובן הוציא פסק דין על יורשי שמעון שאביהם נתחייב לו בבית דין שבועה, ואומר שלא נשבע, יחרימו במעמד היורשים שכל מי שיודע בממון זה אם הוא פרוע, שיודה.

סעיף לג

אין להשביע היכא דאיכא למיחש שיתברר הדבר.

סעיף לד

התוקע כפו לחברו, לא נפטר משבועה.

הגה: ודוקא שחייב לו שבועה בלאו הכי כגון (שאמר) שתקע לו כפו לפרוע לו מה שחייב לו והוא כופר, אבל אם אמר שנתן לו כפו ליתן לו מתנה, והוא כופר, פטור מן השבועה (הגהות מיימוני פי"א מהלכות שבועות) אלא יזהירו אותו בית דין על שבועתו (מרדכי פ"ק דמציעא), והוא הדין אם אמר שנשבע לו שבועה לתת לו איזה דבר, וזה אמר שמחל לו (תשו' הרא"ש כלל י סימן ב) או שהיה על תנאי כך וכך, או שנתן תקיעת כף על תנאי כך וכך, נאמן במיגו שהיה יכול לכפור (מרדכי פ"ק דמציעא פרק הזהב), וע"ל סעיף ט"ז.

סעיף לה

אין נשבעין היסת על תביעת טובת הנאה.

הגה: ולכן מי שתבעו חברו שיחזיר לו ממון צדקה שהפקיד בידו והוא יחלקם לעניים, וזה משיב שכבר החזיר לו, פטור בלא שבועה שהרי אין לתובע בזה אלא טובת הנאה (מרדכי פרק הדיינים).

סעיף לו

שנים או שלשה שיש להם תביעה על אחד, ונשבע לאחד מהם, פטור מהאחרים.

סעיף לז

אין מוסרים שבועה למי שרץ אחר שבועה.

סעיף לח

אם נראה לדיינים שהטענה מרומה אין להשביעו.

הגה: וכן אם נראה לו הטענה גרועה (מהרי"ו סימן צ) אין משביעין היסת במקום דליכא דררא דממונא (שם סימן קנ"ד).

סעיף לט

יש מי שאומר שהמזכיר שם שמים לבטלה, שכנגדו נשבע ונוטל.

הגה: תבעו בשכר השדכנות וזה כפר ואמר שלא היה שדכן אצלו או שאר טענות שבינייהו, דינו כבשאר תביעות ממון ונשבעין על כך (פסקי מהרא"י פ"ה).