סימן תי: דין המחזיק בדרך כדי לקנות שביתה
סעיף א
מי שנתכוין לקבוע שביתתו במקום ידוע אצלו, והחזיק בדרך והלך כדי שיגיע לאותו מקום ויקנה בו שביתה, אע"פ שלא הגיע ולא עמד שם אלא החזירו חבירו ללון אצלו או שחזר מעצמו ללון אצלו או שנתעכב, יש לו להלך למחר עד מקום שנתכוין לו ומאותו המקום אלפים אמה לכל רוח; שכיון שגמר בלבו לקבוע שם שביתתו והחזיק בדרך, נעשה כמי שעמד שם או שהניח עירובו שם. במה דברים אמורים, בעני, שאין מטריחין אותו להניח עירוב, או ברחוק כגון שהיה בא בדרך; אבל אם לא היה עני ולא רחוק, לא.
סעיף ב
זה שאמרנו שהקונה שביתה בריחוק מקום שיחזיק בדרך, לא שיצא וילך בשדה, אלא אפילו ירד מן העלייה לילך לאותו מקום וקודם שיצא מפתח החצר החזירו חבירו, הרי זה החזיק וקנה שביתה. וכל הקונה שביתה בריחוק מקום אינו צריך לומר: שביתתי במקום פלוני, אלא כיון שגמר בלבו והחזיק בדרך כל שהוא, קנה שם שביתה. ואינו צריך לומר מי שיצא ברגליו ועמד במקום שקונה בו שביתה שאינו צריך לומר כלום, אלא כיון שגמר בלבו, קנה.
סעיף ג
אנשי העיר ששלחו אחד מהם להוליך להם עירובם למקום ידוע והחזיק בדרך והחזירו חבירו ולא הוליך עירובם, הם לא קנו שביתה באותו מקום שהרי לא הונח שם עירובם, ואין להם להלך במדינתם אלא אלפים אמה לכל רוח. והוא קנה שם עירוב, שהרי הוא בא בדרך ונתכוין לשבות שם והחזיק בדרך. לפיכך יש לו לילך לאותו מקום למחר ולילך ממנו אלפים אמה לכל רוח.