סימן דש: על איזה עבד מצווה על שביתתו
לחץ כאן לתצוגת הדפסה

סימן דש: על איזה עבד מצווה על שביתתו

סימן דש: על איזה עבד מצווה על שביתתו

 

סעיף א
אדם מצווה על שביתת עבדו שמל וטבל לשם עבדות וקבל עליו מצות הנוהגות בעבד, אבל אם לא מל וטבל אלא קבל עליו שבע מצות בני נח, הרי הוא כגר תושב ומותר לעשות מלאכה בשבת לעצמו, אבל לא לרבו; ואסור לכל ישראל לומר לו לעשות מלאכה בשבת לצורך ישראל, ואפילו מי שאינו רבו. ואם לא קבל עליו שום מצוה אלא עדיין הוא כותי גמור דינו שוה לקבל עליו שבע מצות. ולפי זה צרכי חולה שאין בו סכנה, דקי"ל אומר לכותי ועושה, וכן מת ביו"ט ראשון דקי"ל יתעסקו בו עממין, אסור לומר לעבד ישראל אפילו הוא עובד עבודת אלילים, דכיון דמלאכת העבד אסורה מן התורה, לא הותרה בדבר שאין בו פקוח נפש. ויש חולקים ומתירים בזה. ומכל מקום אם היה עושה מלאכת רבו שלא מדעתו, וניכר שאינו עושה לדעתו, מותר ואינו צריך להפרישו. (אפילו קבל עליו שבע מצות). ולישראל אחר שאינו רבו אפילו עושה לדעת ישראל, מותר כל שאין שם אמירת ישראל. ובלבד שלא יהנה ישראל בשבת מאותה מלאכה. ויש אומרים שכל שלא קבל עליו ז' מצות בני נח, כיון דכותי גמור הוא, אין רבו מוזהר עליו. ולפי זה צרכי חולה שאין בו סכנה וכן צרכי מת ביו"ט ראשון מותר לומר להם לעשותו.
הגה: וכל עבד שמצווה על שביתתו אסור לצאת בחותם שעשה לו רבו להראות בו שהוא עבדו, ואם הוא של טיט מותר לצאת בו כשתלוי בצוארו, אבל לא בכסותו. ובשל מתכת בכל ענין אסור. (טור) ואם העבד עושה החותם לעצמו, אפילו בשל טיט, בכל ענין, אסור (המגיד פי"ט).
 
סעיף ב
והיכא דמותר העבד לעשות מלאכה לעצמו, אם אמר לו האדון שיעשה לעצמו ויזון עצמו ביום השבת כיון שהתנה עמו מבעוד יום עושה הוא לצרכי מזונותיו ובלבד בצנעה, שלא יהא בדבר חשש רואים.
 
סעיף ג
כותי גמור שהוא שכיר אין רבו מצווה על שביתתו.