סימן צב: הנצרך לנקביו, ודין רחיצה לתפלה ושאר הכנות לתפלה
סעיף א
היה צריך לנקביו, אל יתפלל, ואם התפלל תפלתו תועבה וצריך לחזור ולהתפלל; והני מילי שאינו יכול לעמוד עצמו שיעור הילוך פרסה, אבל אם יכול להעמיד עצמו שיעור פרסה יצא בדיעבד, אבל לכתחלה לא יתפלל עד שיבדוק עצמו תחלה יפה.
הגה: וכל הנצרך לנקביו אסור אפילו בדברי תורה, כל זמן שגופו משוקץ מן הנקבים (הגהות מיימוני פ"ד מהל' תפלה).
סעיף ב
אם באמצע תפלתו נתעורר לו תאוה יעמיד עצמו עד שיגמור, ולא יפסיק; ואם בשעת קריאת שמע וברכותיה נתעורר, בין לקטנים בין לגדולים, קורא כדרכו.
הגה: ודוקא שאינו מתאוה כל כך דאית ביה משום בל תשקצו , אבל בלאו הכי, יותר טוב להפסיק (תשובת הרשב"א סימן קל"א פסק דמותר, ותרומת הדשן סי' ט"ז פסק דאסור, וצריך לחלק כך), ואם רצה להרחיק ולהטיל מים, עושה.
סעיף ג
צריך קודם תפלה להסיר כיחו וניעו וכל דבר הטורדו.
סעיף ד
צריך לרחוץ ידיו במים, אם יש לו; ואם אין לו, צריך לחזור אחריהם עד פרסה. והני מילי כשהוא הולך בדרך והמים נמצאים לפניו, אבל אם צריך לחזור לאחוריו למקום מים עד מיל, חוזר; יותר ממיל, אינו חוזר. ואם מתירא שיעבור זמן התפלה, ינקה ידיו בצרור או בעפר או בכל מידי דמנקי (ועיין לקמן סי' רל"ג).
סעיף ה
רחץ ידיו שחרית והסיח דעתו, צריכים נטילה לתפלה, אם יש לו מים, אע"פ שאינו יודע להם שום לכלוך, ולא יברך; ואם אין לו מים מזומנים, אין צריך לחזור וליטול.
הגה: ואפילו היו ידיו מלוכלכות ונוטלן לתפלה, אינו מברך וכדלעיל סי' ו'.
סעיף ו
העומד בתפלה ונזכר שנגע במקום מטונף, די בנקיון עפר או צרורות או מחכך ידיו בכותל.
סעיף ז
מקום מטונף, היינו מקומות המכוסין באדם לפי שיש בהם מלמולי זיעה, וכן אם חיכך הראש.
הגה: ולכן אסור ליגע במקומות אלו בשעה שעומדים בתפלה או עוסק בתורה (כל בו), וכן בצואת האוזן והאף כ"א ע"י בגד (מהרי"ל).
סעיף ח
המשתין, לא יתפלל עד שישהא כדי הלוך ד' אמות, משום ניצוצות; והמתפלל לא ישתין עד שישהא כדי הילוך ד' אמות, שכל ד' אמות תפלתו שגורה בפיו ורחושי מרחשין שפוותיה.
סעיף ט
הרוקק לא יתפלל עד שישהא ד' אמות; המתפלל לא ירוק עד שישהא ד' אמות. ודוקא לרצונו, אבל אם נזדמן לו רוק, מותר (וע"ל סי' צ"ז).
סעיף י
טוב ליתן צדקה קודם תפלה.