סימן תקלח: כמה עניינים הנקראים דבר האבד
סעיף א
מי שהפך את זיתיו או שהיה יינו בבור, ואירע אונס או ששכח או נתעצל שהיה סבור שהיה יכול לשהות לאחר הרגל ולא עשה קודם הרגל, מאחר שהוא דבר האבד זולף וגומר ומזפת החביות, בין קטנות בין גדולות, וגף (פירוש שישים בהן מגופתן) בחביות, כדרכו, בלא שינוי;
הגה: והוא הדין דיכול לתקן החביות לקשרם בעקלים (מרדכי), אבל לא יכוין מלאכתו במועד אלא יעשה הכל קודם המועד אם יודע שיצטרך במועד (הגהות מיימ' ות"ה); וכן שולה פשתנו מן המשרה, וכל כיוצא בזה מדבר האבד, ובלבד שלא יכוין מלאכתו במועד.
סעיף ב
מותר להכניס פירות מפני הגנבים אם אינם במקום המשתמר; ומיהו יעשה בצנעה כגון שיכניסם בלילה; ואם הוא דבר שיש בו פרסום בלילה יותר מביום, כגון שצריך להכניסו באבוקות ובקולות, יכניסם ביום.
הגה: ואם א"א לעשותן כי אם בפרהסיא, הכל שרי בדבר האבד (המגיד פרק ז' ומרדכי פרק מי שהפך).
סעיף ג
אסור להסיע ממונו מעיר לעיר, אם לא בשביל דבר האבד.
סעיף ד
היו לו תאנים שטוחים בשדה ליבש וירא מהמטר, מותר לחפותם בקש אפילו חיפוי עב.
סעיף ה
מי שיש לו סחורה שאם לא יהפכנה ממטה למעלה תקלקל, מותר להפכה בחוה"מ.
סעיף ו
המכוין מלאכתו והניחה למועד ועשאה במועד, ב"ד היו מאבדין אותה ממנו ומפקירים אותה לכל;
הגה: ואם הוא עושה מלאכת אחרים שאי אפשר לקנסו, כגון חייט או סופר שעושה מלאכת אחרים, היו משמתין ליה ומלקין אותו (ב"י ור"י); ואם מת, לא יקנסו בנו אחריו ומותר לו לעשותה אם הוא דבר האבד.