סימן שטו: דין ספק בכור ויוצא דופן וטומטום ואנדרוגינוס
סעיף א
ספק בכור, אין הבעלים צריכים ליתנו לכהן, אלא ישהנו עד שיפול בו מום, ויאכלנו. ואסור בגיזה ועבודה. ואם תקפו כהן, אין מוציאין אותו מידו.
הגה: ויש אומרים דמוציאין אותו מיד הכהן (טור בשם הרא"ש) וכן הלכתא. ואפילו אם נתנו לו הישראל בטעות, שהיה סבור שצריך ליתנו לו, ואח"כ נודע לו, צריך הכהן להחזיר לו (פסקי מהרא"י סימן קס"ו).
סעיף ב
יוצא דופן ושנולד אחריו דרך רחם, שניהם אינם בכור; אפילו ילדה נקבה תחלה דרך דופן, וזכר אחריה דרך רחם, כיון שקדמו אחר. בכור שהוא טומטום, הרי זה ספק בכור ויאכל במומו לבעליו. ודוקא במטיל מים במקום נקבות, אבל אם מטיל מים במקום זכרות, בכור ודאי הוא וצריך ליתנו לכהן (טור בשם הרא"ש ולא כרמב"ם).
סעיף ג
אנדרוגינוס הוא ספק בכור, ויאכל במומו לבעלים.
סעיף ד
מבכרת שיצאה מלאה וחזרה ריקנית, הבא אחריה בכור, מספק, שמא הפילה דבר שאינו פוטר מהבכורה.
סעיף ה
רחל שילדה כמין עז, או עז שילדה כמין רחל, פטורה מהבכורה, שנאמר: אך בכור שור (ויקרא כז, כו) עד שיהיה הוא שור ובכורו שור. ואם היה בו מקצת סימני אמו, הרי זה בכור והוא בעל מום קבוע, שאין לך מום גדול משינוי ברייתו (לשון רמב"ם פ"ה מהל' בכורות ד"ו).
סעיף ו
פרה שילדה כמין חמור, ויש בו מקצת סימני פרה, הרי זה בכור לכהן, הואיל ומין החמור יש בו דין בכור. אבל אם ילדה מין סוס או גמל, אע"פ שיש בו מקצת סימני פרה, הרי הוא ספק בכור; לפיכך יאכל לבעליו, ואם תפסו כהן אין מוציאין מידו. והוא הדין לחמור שילדה כמין סוס, ויש בו מקצת סימני חמור, הרי זה ספק בכור. (וכבר נתבאר דנקטינן דאם תקפו כהן מוציאין מידו).
סעיף ז
בהמה דקה שטינפה, דהיינו שנימוח העובר ויצא המיחוי, פטורה מהבכורה. וצריך להראותו לרועה חכם שיראה אם הוא מיחוי ולד. ובהמה גסה שהפילה שליא, פטורה מהבכורה; והשליא עצמה אין בה קדושה, ומותר להאכילה לכלבים. שפעה חררת דם, פטורה מהבכורה. והחררה תקבר, לפרסמה שהיא פטורה מהבכורה.