סימן רמב: שלא להורות בפני הרב, ורב שמחל על כבודו
סעיף א
חייב אדם בכבוד רבו ויראתו יותר מבשל אביו.
הגה: אביו שהוא רבו מובהק, קורא אותו בדברו: רבי, אבל ברבו שאינו מובהק, קורא אותו: אבא. (סברת הרב ממשמעות הטור ומש"ס ר"פ הזהב).
סעיף ב
כל החולק על רבו, כחולק על השכינה. וכל העושה מריבה עם רבו, כעושה עם השכינה. וכל המתרעם עליו, כאילו מתרעם על השכינה. וכל המהרהר אחר רבו, כמהרהר אחר השכינה.
סעיף ג
איזהו חולק על רבו, כל שקובע לו מדרש ויושב ודורש ומלמד שלא ברשות רבו, ורבו קיים אף ע"פ שהוא במדינה אחרת. (אבל מותר לחלוק עליו באיזה פסק או הוראה, אם יש לו ראיות והוכחות לדבריו שהדין עמו) (פסקי מהרא"י סי' רל"ח).
סעיף ד
אסור לאדם להורות לפני רבו לעולם, וכל המורה לפניו חייב מיתה.
הגה: ואפילו נטילת רשות לא מהני תוך שלשה פרסאות, אם הוא רבו מובהק. (ב"י בשם תוספות פ"ק דסנהדרין ומהרי"ק שורש ק"ע ואגודה שם וסמ"ק סוף עשין י"ג בשם ר"י ופרק אע"פ).
ואם הוא רחוק מרבו י"ב מיל, ושאל לו אדם דבר הלכה בדרך מקרה, יכול להשיב. אבל לקבוע עצמו להוראה ולישב ולהורות, אפילו הוא בסוף העולם, אסור להורות עד שימות רבו או עד שיתן לו רשות.
הגה: וכל זה ברבו מובהק, אבל בתלמיד חבר, אפילו תוך שלשה פרסאות שרי (רי"ף ורמב"ם כדאיתא בבית יוסף ותוספות והרא"ש וכך כתב הג"מ פ"ה מהלכות תלמוד תורה). ויש אומרים דמכל מקום לפני רבו ממש אסור (ריב"ש סי' רע"א), ואפילו שלא בפניו ממש, אם התחילו בכבוד הרב לומר שישאלו לרב, או שהרב מופלג בחכמה וזקנה, אין להורות בעירו. (בב"י מגמרא בפ' הדר). ויש אומרים דתלמיד גמור תוך י"ב מיל חייב מיתה, אם הוא מורה. חוץ לי"ב מיל, פטור אבל אסור.
הגה: ויש אומרים דדוקא ברגיל לבא לעירו של תלמיד. אבל אם אינו רגיל לבא שם, רק בדרך אקראי, מותר, כל שהוא חוץ לג' פרסאות (מרדכי בשם ריב"א). תלמיד חבר תוך י"ב מיל, פטור אבל אסור. וחוץ לי"ב מיל, מותר. אע"פ שנטל רשות מרב אחד, לא סגי, עד שיטול רשות מכל רבותיו המובהקים.
הגה: והאי מובהקים לא מיירי כשאר רבו מובהק שרוב חכמתו ממנו, דאם כן לא אפשר להיות לו הרבה רבותיו מובהקים, אלא ר"ל תלמיד גמור, לאפוקי תלמיד חבר דהיינו שנתגדל בתורה ונעשה חבר לרבו, דהיינו שהוא קרוב להיות גדול כרבו. (מהרי"ק שורש ק"ע וב"י בשם רשב"ם פ' יש נוחלין). מיהו יש חולקין וסבירא להו דאי קבל רשות מרבו אחד, מהני להורות חוץ לג' פרסאות. (תשובת הרשב"א סי' קיש אומרים וריב"ש סי' רפ"א). אבל תוך ג' פרסאות, לא מהני ליה. ויש אומרים דכל שאינו רבו מובהק, דהיינו שאין רוב חכמתו ממנו, תלמיד חבר הוא (ב"י בשם הרמב"ם).
סעיף ה
אין תלמיד יכול לסמוך אחרים במקום רבו.
סעיף ו
אם לא קבל הנסמך הסמיכה מיד הרב ההוא הסומך אלא ע"י רבנים אחרים, והוא נעשה להם סניף, אין לאותו הרב להשתרר עליו כלל אם אינו רבו.
הגה: אבל אם סמכו לבדו, נהגו שהנסמך כפוף קצת לסומכו. (מהרי"ק שורש קי"ג וקי"ז). וכן מי שלומד בישיבה זמן אחד, נהגו לומר שהוא תלמיד בעל הישיבה, אע"פ שאפשר שבעל הישיבה שמע יותר חידושים ממנו, ויש למנהגים אלו עיקר על מה שיסמוכו (בפסקי מהרא"י).
סעיף ז
לא מקרי הוראה אלא בשמורה על מעשה שבא לפניו, אבל אם שאלו לתלמיד הלכה כדברי מי, יכול לומר מה שבדעתו, כיון שאינו מורה על מעשה שבא לפניו.
סעיף ח
לא מקרי הוראה אלא בדבר שיש בו חידוש לשואל, אבל בהוראה ידועה שהיא פשוטה לכל, כגון נותן טעם לפגם או לבטל איסור בששים וכיוצא באלו, מותר.
סעיף ט
יש מי שכתב שכל הכתוב בספרים מפסקי הגאונים יכול להורות בימי רבו, רק לא יורה דבר מלבו ולא יסמוך על ראיותיו לדמות מילתא למילתא מעצמו.
סעיף י
ויש מי שכתב שאסור לחכם להתיר דבר התמוה שנראה לרבים שהתיר את האסור.
סעיף יא
לאפרושי מאיסורא, כגון שרואה אדם שעובר עבירה מפני שאינו יודע שהוא אסור, או מפני רשעתו, מותר להפרישו ולומר לו שהוא אסור, בפני רבו, שבכל מקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב.
סעיף יב
אם בני ביתו של תלמיד הוצרכו להוראה ושאלו לו, לא יורה להם במקום רבו. (ולא כל מי שמת רבו מותר לישב ולהורות, אלא אם כן הגיע להוראה). (טור בשם הרמב"ם).
סעיף יג
תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה, הרי זה שוטה רשע וגס רוח, ועליו נאמר: כי רבים חללים הפילה (משלי ז, כו).
הגה: ותלמידים הקטנים הקופצים להורות ולישב בראש, להתגדל בפני עמי הארץ, מרבים מחלוקת ומחריבים העולם ומכבין נרה של תורה. (טור מהרמב"ם). ויזהר כל אדם שלא יורה כשהוא שתוי יין או שאר דברים המשכרים, אפילו בדבר פשוט, אם לא שהוא דבר ברור בפוסקים וזיל קרי בי רב הוא. (ת"ה סימן מ"ב ובמהרי"ק שורש ק"ע ועס"ק י"ט). עיין בחושן המשפט סי' ז'.
סעיף יד
כל חכם שהגיע להוראה ואינו מורה, הרי זה מונע תורה ונותן מכשולות לפני רבים, ועליו נאמר: ועצומים כל הרוגיה (משלי ז, כו).
הגה: ענין הסמיכות שנהגו בזמן הזה, כדי שידעו כל העם שהגיע להוראה ומה שמורה הוא ברשות רבו הסומכו, ולכן אם כבר מת רבו אינו צריך לסמיכות. וכן בתלמיד חבר, כדרך שנתבאר לעיל, במקום שאינו צריך רשות אינו צריך סמיכות. (ריב"ש סימן רע"א ודלא כנחלת אבות פ' שנו חכמים). ויש אומרים דמי שאינו מוסמך למורינו ונותן גיטין וחליצות, אין במעשיו כלום, ויש לחוש לגיטין וחליצות שנתן, אם לא שידוע לכל שמומחה לרבים הוא רק שמצד ענוה ושפלות אינו מבקש גדולות. (מהר"ד כהן סי' כ' ומהרי"ו סי' פ"ה וקכ"ב). ויש חולקים ומקילין (תשובת ריב"ש הנראה לי). ובמקום עגון יש להקל אם כבר נתן גיטין וחליצות, אבל לא בדרך אחר, כי מנהגן של ישראל תורה, כן נראה לי. ועוד נראה לי שמותר לתת מורינו לאחד שיסדר גיטין, ואף על פי שמדין הסמיכה שבימים הראשונים לא הוי דינא הכי, מכל מקום עכשיו אינו אלא נטילת רשות בעלמא ושרי.
סעיף טו
אסור לתלמיד לקרות לרבו בשמו, לא בחייו ולא במותו, ואפילו לקרות לאחרים ששמם כשמו אסור, אם הוא שם פלאי שאין הכל רגילין לקרות בו.
הגה: אבל שם שרגילין בו, מותר להזכיר שלא בפני רבו. (ב"י בשם הרמב"ם). וכל זה דוקא כשאינו מזכיר רק שמו לבד, אבל מותר לומר: ר' מורי פלוני. (כן משמע מפי רש"י פ' חלק).
סעיף טז
לא יתן שלום לרבו ולא יחזיר לו שלום, כדרך שאר העם, אלא שוחה לפניו ואומר לו ביראה ובכבוד: (שלום עליך רבי, ואם נתן לו רבו שלום, אומר לו:) שלום עליך מורי ורבי. (וכן נוהגין. ויש אומרים דאין לתלמיד לשאול בשלום רבו כלל, שנאמר: ראוני נערים ונחבאו (איוב כח, ט)). (ירושלמי הביאו הגהת מיימוני פ"א וכך כתב תא"ו נתיב ב' וב"י בשם רבינו יונה). ולא יחלוץ תפיליו לפני רבו ולא יסב לפניו, אלא יושב כיושב לפני המלך. (היה רבו יושב בסעודה עם אחרים, נוטל רשות מרבו ואח"כ מאחרים). (רוקח סימן של"ה). ולא יתפלל לפניו לא לאחריו ולא בצדו, ואין צריך לומר שאסור להלוך בצדו, אלא יתרחק לאחר רבו. ולא יהא מכוון כנגד אחוריו, אלא יצדד עצמו לצד אחר, בין כשמתפלל עמו בין כשהולך עמו. וחוץ לד' אמות, הכל מותר. (ועיין בא"ח סי' צ"ד). ולא יכנס עמו למרחץ אלא אם כן הוא צריך לו.
הגה: ואם היה התלמיד במרחץ קודם לרבו, ובא רבו לשם, אינו צריך לצאת. (מהרי"ו בדינין). וכל זה לא מיירי אלא במקום שהולכים ערומי ערוה במרחץ, אבל במקום שהולכים במכנסים, מותר. (אגודה פ' מקום שנהגו) וכן המנהג פשוט ליכנס עם רבו ואביו וחמיו ובעל אמו ובעל אחותו למרחץ, אע"פ שבגמרא אסרו כולם, והכל הוא מטעם דעכשיו הולכים במכנסים.
ולא ישב לפניו, עד שיאמר לו: שב, ולא יעמוד, עד שיאמר לו: עמוד, או עד שיטול רשות לעמוד. וכשנפטר מלפניו לא יחזיר לו אחוריו, אלא נרתע לאחוריו, ופניו כנגד פני רבו.
הגה: והנפטר מרבו ונטל ממנו רשות ולן בעיר, צריך לחזור וליטול ממנו רשות (ש"ס פ"ק דמ"ק ור' ירוחם). ודוקא שלא אמר לו מתחלה שרוצה ללון בעיר, אבל אם הגיד לו בשעה שנטל רשות, אינו צריך לחזור וליטול ממנו רשות. (הר"ן שם).
ולא ישב במקומו; ולא יכריע דבריו בפניו; ולא יסתור דבריו. וחייב לעמוד מפניו, משיראנו מרחוק מלא עיניו עד שיתכסה ממנו שלא יראה קומתו, ואח"כ ישב. ואפילו היה רכוב, צריך לעמוד מפניו, דחשיב כמהלך.
הגה: יש אומרים דאין אדם חייב לעמוד לפני רבו, רק שחרית וערבית. (טור בשם הרמב"ם). ודוקא בבית הרב, אבל בפני אחרים שאין יודעים שעמד לפניו, חייב לעמוד. (ב"י בשם התוס' ומרדכי בשם ר"י וע"פ).
סעיף יז
שלשה שהיו מהלכים בדרך, הרב באמצע, הגדול לימין, והקטן לשמאל.
הגה: והא דאין מכבדים בדרכים אלא בפתח הראויה למזוזה, היינו שכל א' הולך לדרכו ואינן בחבורה אחת, אבל אם הם בחבורה אחת, מכבדים בדרכים. (הגהות מיי' פ"ו דהל' תלמוד תורה ובתוספות פרק במה בהמה). ובמקום סכנה, אינו צריך לכבד כלל. (מרדכי בשם ראבי"ה פ' שלשה שאכלו).
סעיף יח
אם קראו לרבו לקרות בתורה בצבור, אינו צריך לעמוד כל זמן שרבו עומד.
הגה: וכן כשהרב עומד למעלה בבית, והתלמיד על הקרקע, אינו צריך לעמוד לפניו. אפילו כשהס"ת על הבימה, אין צבור שבבהכ"נ צריכים לעמוד, דהספר ברשות אחרת (ב"י בשם תשובת הרשב"א).
סעיף יט
כל מלאכות שהעבד עושה לרבו תלמיד עושה לרבו. ואם הוא במקום שאין מכירין אותו, ואין לו תפילין בראשו, וחושש שמא יאמרו עליו שהוא עבד, אינו נועל לו מנעל ולא חולצו.
סעיף כ
כל המונע תלמידו מלשמשו מונע ממנו חסד ופורק ממנו יראת שמים. וכל תלמיד שמזלזל דבר מכל כבוד רבו, גורם לשכינה שתסתלק מישראל.
סעיף כא
אין חולקין כבוד לתלמיד בפני רבו, אלא אם כן רבו חולק לו כבוד.
הגה: ואפילו תלמידו של התלמיד או בנו של התלמיד אין להם לעמוד לפני הרב נגד רבו או אבי התלמיד, אלא אם כן הרב חולק לו כבוד. ודוקא אם הרב הוא כן רבו של זה היושב לפניו. (ב"י בשם שבולי לקט).
סעיף כב
ראה רבו עובר על דברי תורה, אומר לו: למדתני רבינו כך וכך.
הגה: ואם רצה לעבור רק על איסור דרבנן, אפילו הכי צריך למחות בידו. (ת"ה סימן מ"ג). הרואה רבו עושה מעשה, ויש לו להקשות על זה, אם הוא איסור דאורייתא יקשה לו קודם המעשה, ואם הוא איסור דרבנן, יניחו לעשות המעשה ואח"כ יקשה לו, הואיל ואינו יודע ודאי שעובר, אלא שיש לו להקשות על זה (תא"ו נתיב ב').
סעיף כג
כל זמן שמזכיר שמועה בפניו אומר לו: כך למדתני רבינו.
סעיף כד
לא יאמר דבר שלא שמע מרבו, עד שיזכיר שם אומרו.
סעיף כה
כשימות רבו, קורע עליו כל בגדיו עד שמגלה לבו. ויש אומרים שאינו קורע אלא טפח. ואינו מאחה לעולם. ומתאבל עליו בחליצה וכל דיני אבילות מקצת יום המיתה או מקצת יום השמועה.
סעיף כו
אפילו בשמועה רחוקה קורע על רבו כשם שקורע על אביו. (וע"ל סי' ש"מ ושע"ד).
סעיף כז
מי שרבו מת מוטל לפניו, אינו אוכל בשר ואינו שותה יין, כדין מי שמתו מוטל לפניו.
סעיף כח
כשמזכיר רבו תוך י"ב חודש צריך לומר: הריני כפרת משכבו.
סעיף כט
רק בפני רבו, הוא בכלל כל משנאי אהבו מות (משלי ח, לו).
הגה: ודוקא כיחו, שהוא דבר שיצא מגופו בכח, אבל רוק בעלמא, מותר, דאנוס לרוק. (תא"ו נתיב ב').
סעיף ל
כל אלו הדברים שאמרנו שצריך לכבד בהם את רבו, לא אמרו אלא ברבו מובהק דהיינו שרוב חכמתו ממנו; אם מקרא מקרא, אם משנה, משנה; אם גמרא, גמרא.
הגה: ובימים אלו עיקר הרבנות אינו תלוי במי שלמדו הפלפול וחילוקים שנוהגים בהם בזמן הזה, רק במי שלמדו פסק ההלכה והעיון והעמידו על האמת והיושר. (מהרי"ק שורש ק"ע).
אבל אם לא למד רוב חכמתו ממנו, אינו חייב לכבדו בכל אלו הדברים, אבל עומד מלפניו משיגיע לארבע אמותיו וקורע עליו, כשם שהוא קורע על כל המתים שהוא מתאבל עליהם. אפילו לא למד ממנו אלא דבר אחד, בין קטן בין גדול, עומד מלפניו וקורע עליו. (ועיין לקמן סי' ש"מ סעיף ח').
סעיף לא
כל תלמיד חכם שדעותיו מכוונות אינו מדבר בפני מי שגדול ממנו בחכמה, אעפ"י שלא למד ממנו כלום.
הגה: ואין לאדם להורות עד ארבעים שנה, אם יש גדול ממנו בעיר, אף על פי שאינו רבו. (ב"י בשם הר"ן וסמ"ק ורש"י פרק הנחנקין). חכם שאסר, אין חבירו רשאי להתיר משקול הדעת, אבל אם יש לו קבלה שטעה, (רבינו ירוחם בשם י"א). או שטעה בדבר משנה, יוכל להתיר. (הר"ן פ"ק דעבודת כוכבים בשם ראב"ד ורשב"א ורמב"ן ז"ל ותוס' ורא"ש ור' ירוחם סוף נתיב ב'). ואפילו אם טעה בשקול הדעת, יכול לישא וליתן עם המורה עד שיחזור בו. (סברת הר"ן). ולכן אין איסור לשואל (לשאול) לשני (שם במרדכי ואגודה ותוס' ורא"ש ור' ירוחם שם), ובלבד שיודיע אותו שכבר הורה הראשון לאסור. (רבינו ירוחם נתיב ב' ותוס' ורא"ש). ואפילו אם התיר הראשון וכבר חלה הוראתו, אין לשני לאסור מכח שקול הדעת. (כן משמע באשיר"י פרק קמא דע"א). וכל זה באותה הוראה עצמה, אבל במעשה אחר, פשיטא שיכול להורות מה שנראה אליו. (מהרי"ק שורש קע"ב וחדושי רשב"א וע"פ).
סעיף לב
הרב המובהק שמחל על כבודו בכל הדברים האלו, או באחד מהם, לכל תלמידיו או לאחד מהם, כבודו מחול. ואף על פי שמחל, מצוה על התלמיד להדרו. (ואסור לבזותו). (פסקי מהרא"י סימן קכ"ז).
סעיף לג
יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך.
סעיף לד
אבידת אביו ואבידת רבו (המובהק), (ב"י וטור ופוסקים מהש"ס), אבידת רבו קודמת. ואם היה אביו שקול כנגד רבו, אבידת אביו קודמת. היה אביו ורבו נושאים משאוי, מניח של רבו ואח"כ מניח של אביו. היה אביו ורבו עומדים בבית השבי, פודה את רבו ואח"כ פודה את אביו. ואם היה אביו תלמיד חכם, פודה את אביו ואחר כך פודה את רבו.
הגה: וכן מפרק משאו קודם לרבו, ואע"פ שאינו שקול בחכמה כרבו, אבל אין מחזיר אבידת אביו קודם, עד שיהא שקול כנגד רבו. (טור בשם הרא"ש והגהני מילי וב"י הוכיח כן ע"ש). יש אומרים הא דרבו קודם לאביו היינו שלומד עמו בחנם, אבל אם אביו שוכר לו רבי ומלמדו, אביו קודם לכל דבר. (ספר החסידים) וכן נראה לי עיקר.
סעיף לה
אבידתו קודמת לשל אביו ושל רבו.
סעיף לו
האומר לחבירו: איני מקבל ממך אם היית כמשה, מלקין אותו משום בזיון.
הגה: ותלמיד חכם שאמר דבר הלכה בדבר השייך לדידיה (תוס' בשם ר"ת ונ"י), אם אמרה קודם מעשה שומעין לו; ואם לאו, אין שומעין לו (ש"ס פ' הערל ריש דף ע"ז ותוס' ונ"י שם ד"מ ס"ס רמ"ה). ודוקא שאמר: כך קבלתי, אבל אם אומר דבר מסברא ומראה פנים לדבריו והוא נראה, שומעין לו. (נ"י בשם הריטב"א). אבל אין שומעין לדידיה, דלמא מדמי דברים להדדי שאינן דומים. אבל אם הוא פשוט, שומעין לו. (רבינו ירוחם סוף נתיב ב' ובשם הרא"ש).