סימן רלז: הנשבע אם צריך לישבע בשם או בכינוי
לחץ כאן לתצוגת הדפסה

סימן רלז: הנשבע אם צריך לישבע בשם או בכינוי

סימן רלז: הנשבע אם צריך לישבע בשם או בכינוי

 

סעיף א
האומר: אני נשבע שאעשה דבר פלוני, או שלא אעשנו, הרי זה שבועה אע"פ שלא הזכיר לא שם ולא כינוי.
הגה: ואין חילוק אם הוציא השבועה בלשון הקודש או בכל לשון שיאמרנה (תשובת הרשב"א סימן תתמ"ב ובמרדכי פ' שבועות שתים וברמב"ם פי"ב מהלכות שבועות).
 
סעיף ב
השביעו אחר, שאמר לו: אני משביעך שתעשה דבר פלוני, או שלא תעשנו, וענה: אמן, או דבר שנשמע ממנו שמקבל שבועתו, כגון שאמר: הן, או: קבלתי דבריך, הוי כאלו נשבע בעצמו. ואפילו השביעו עובד כוכבים או קטן.
 
סעיף ג
אמר: אהא באלה או בארור אם לא אעשה דבר פלוני, או שאמר לו אחר כן, וקבל דבריו, הוי כשבועה אף על פי שלא הזכיר לא שם ולא כינוי.
 
סעיף ד
האומר: מבטא שאעשה דבר פלוני, או שלא אעשנו, הוי כאילו אומר: שבועה.
 
סעיף ה
האומר פעמים על דבר אחד אעשנו, או לא אעשנו, הוי שבועה. והוא שיתכוין לשם שבועה. במה דברים אמורים, כשאמרם זה אחר זה בלא הפסק, אבל אם מבקשים אותו עליו, והוא אמר: לא אעשנו ובקשוהו עוד, ואמר: לא אעשנו, לא הוי שבועה.
 
סעיף ו
מי שנשבע בשמים ובארץ ובשמש וכיוצא בהם, אע"פ שאין כונתו אלא למי שבראם, אינה שבועה. והוא הדין לנשבע בנביא מהנביאים, (או בשאר כתב מכתבי הקדש), (הרמב"ם), או בשלחן המקדש או באחד מכלי הקדש. ואף ע"פ כן מאיימין עליהן ומראין להם שזו שבועה, כדי שלא ינהגו קלות ראש בשבועות, ומתירים להם.
הגה: וכל זה שלא נטל בידו, אבל אם נטל בידו כתב אשורית, אפילו אינו רק חכמה חיצונית או אל"ף בי"ת שאין בו רק אותיות, אם נשבע בהן והן בידו, הוי שבועה (סברת הב"י). וע"ל סימן רי"ב. והוא הדין אם לא אחזן בידו, והיו מונחים לפניו, ואמר: במה שכתוב בהן.
 
סעיף ז
הנשבע בעשרת הדברות, שבועה גמורה היא (ועיין לעיל סימן רי"ב).
 
סעיף ח
ימין, שבועה. וכן שמאל, דכתיב נשבע יי' בימינו ובזרוע עוזו (ישעיהו סב, ח) (והוא שיכוין ג"כ לימין ושמאל שאמר הקב"ה). (טור בשם הראב"ד).
 
סעיף ט
ידות שבועה, כשבועה. כיצד ידות, אמר: כנדרי רשעים שלא אוכל ככר זה.
 
סעיף י
כינוי שבועה, כשבועה. כיצד, שבותה או שבוקה שלא אוכל ככר זה, או מומי, אומי. אבל אמר באומתא או באומי, בבי"ת, אינו כלום. ואלו הכנויים הם כפי זמנם לבני אדם שלא היה בקיאים בטיב לשון הקדש, והכל לפי הזמן והמקום להוסיף בכינויים אלו או לגרוע מהם (ד"ע בב"י).
הגה: אותן שרגילין לומר בלשון הקודש: אמונה, אעשה או לא אעשה, אף על פי שהן כנדרי זרוזין מכל מקום בעי התרה (הגהות מיימוני פ"ד דנדרים בשם מהר"מ).
 
סעיף יא
אמר לחבירו: שבועה שאיני אוכל לך, או: השבועה לא אוכל לך, או: לשבועה לא אוכל לך, אסור לאכול עמו.
 
סעיף יב
אמר: השבועה שאוכל לך, נשבע שיאכל עמו. ואין חילוק בין הפציר בו תחלה שיאכל עמו, או לא הפציר. ויש מי שאומר שאם הפציר בו תחלה שיאכל עמו, ואמר: שבועה שאוכל לך, אסור לאכול עמו.