סימן לד: דין מכת הגרגרת
לחץ כאן לתצוגת הדפסה

סימן לד: דין מכת הגרגרת

סימן לד: דין מכת הגרגרת

 

סעיף א
גרגרת שנפסק רוב חללה במקום הראוי לשחיטה או למעלה מזה, הרי זו אסורה.
 
סעיף ב
אם ניקבה נקב שיש בו חסרון, כאיסר, אסורה. ואם ניטלה ממנה רצועה לארכה, אי כד מעגלת לה הויא כאיסר, אסורה. ויש מי שאומר שאין אנו בקיאים בשיעור כאיסר, הילכך משערים אותו ברוב רוחב חלל הקנה.
הגה: ולפי מה שיתבאר בסמוך דשיעור איסר הוא פחות מרוב, אם כן מי שאינו בקי יבא להקל, על כן נראה דרצה לומר רוב רוחב חלל קנה של עוף, דהוא פחות מכאיסר, ומי שאינו בקי יטריף בכל ענין, (ד"ע).
 
סעיף ג
ניקב סביב היקפה נקבים דקים זה אצל זה כנקבי הנפה, אם אין בהם חסרון מצטרפין לרוב חללה, ואם יש בהם חסרון מצטרפין לכאיסר, שאם יש כאיסר בנקבים עם השלם שביניהם, אסורה, והוא שהנקבים סמוכין כל כך שאין בין נקב לנקב כמלא נקב, אבל אם יש ביניהם יותר משיעור זה אין מה שביניהם מצטרף.
 
סעיף ד
בעוף, אם ניקב כנפה חותך המקום המנוקב כנפה ומשימו על פי חלל הקנה, אם יש בו כדי לחפות רוב הקנה, אסורה.
הגה: ואם נחסרה גרגרת של עוף יש אומרים דמשערין כמו בניקבה כנפה (הרי"ף והרמב"ם), ויש אומרים דמשערין הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו לפי ערך השיעור שהוא בבהמה כאיסר (רש"י והרא"ש ורבי ירוחם).
 
סעיף ה
יש אומרים שאם נפחתה כמו דלת, שלא ניטל הפחת אלא תלוי ועומד וזקוף שם כדלת על פי הארובה, כיון שהדלת סותם הנקב צריך שיהא הפחת גדול כדי שיכנס ויצא בו איסר, דהיינו יותר מכאיסר.
 
סעיף ו
יש אומרים שאם ניקבה נקב מפולש משני צדדים, אע"פ שאין בנקב אלא כדי שיכנס בו איסר לרחבו, דהיינו כעובי איסר, אסורה.
 
סעיף ז
נסדקה כולה לארכה אע"פ שלא חסר ממנה כלום, אסורה; ואם נשאר ממנה כל שהוא למעלה ולמטה במקום הראוי לשחיטה, כשרה, מפני שכל מה שהצואר נמשך הסדק סוגר והולך הילכך הדר חלים.
 
סעיף ח
ניקבה למטה ממקום שחיטה במשהו, טריפה.
 
סעיף ט
מצא גרגרת שנפסקה או חסר ואינו ידוע אם נעשה מחיים, (ולא יוכל לתלות שמחמת השחיטה נעשה ששחט בשני מקומות (ב"י בשם חדושי רשב"א), פוסקה במקום אחר ורואה אם הם שוים, כשירה; ואם לאו, אסורה. ואין מדמין אלא מחוליא לחוליא או מבר חוליא לבר חוליא, אבל לא מחוליא לבר חוליא ולא מבר חוליא לחוליא.
הגה: ואנו אין בקיאין בבדיקה ויש להטריף בכל ענין. וכל דינים אלו דנקובה וחסרון בגרגרת הם דווקא כשידוע שהוא מחמת חולי (ב"י ואו"ה כלל נ"א), אבל אם נעשה מחמת קוץ או מחט, לדידן דלא בקיאין בבדיקת הוושט, טריפה בכל ענין דחיישינן שמא ניקב הושט, דלא גרע מאילו היה הצואר מלוכלך בדם, כמו שנתבאר לעיל סימן ל"ג.
 
סעיף י
הקנה בסופו משנכנס תחת (החזה) מתפצל ומשם יפרד והיה לשלשה ראשים: האחד נוטה ללב, ואחד לכבד, ואחד לריאה, ושלשתן נקיבתן במשהו.
הגה: מיהו בקנה הלב שהוא שומן שיורד בין הערוגות הריאה ללב רגילין להיות בו נקבים קטנים דקים, והיינו רביתייהו ולא מיקרי נקבים, וכשר (הגהות אשיר"י פא"ט ורוקח ובשערים שער ל"א).