הלכות פסולי המוקדשין פרק ג

הלכה א

קדשי קדשים ששחטן בראש המזבח כאילו שחטן בצפון, שנאמר: וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך מלמד שכל המזבח ראוי לשחיטת העולה ושחיטת השלמים.

הלכה ב

עולה ששחטה בראש המזבח, או ששחטה למטה והעלה אותה לראש המזבח, יפשיט אותה וינתחנה במקומה. ומוריד הקרבים ומדיחן למטה, וחוזר ומעלה אותן ומוריד העור ונותנו לכהנים.

הלכה ג

וכן זבחים שחוטים שעלו לגבי המזבח, מפשיטן ומנתחן במקומן, ומוריד הקרבים ומדיחן במים וחוזר ומעלה אותן ומוריד את העור ואת הבשר ונותנו לבעלים, וחוזר ומקטיר את השאר. ומפני מה לא יוריד הכל אלא יפשיט וינתח בראש המזבח?

שכל הראוי לאשים אם עלה לראש המזבח לא ירד, שנאמר: כל הנוגע במזבח יקדש, יכול אע"פ שאינו ראוי, תלמוד לומר: היא העולה על מוקדה, מה עולה שהיא ראויה לאשים אם עלתה לא תרד, אף כל הראוי לאשים אם עלה לא ירד.

הלכה ד

עולה שהעלה חיה לראש המזבח תרד, שעדיין אינה ראויה.

הלכה ה

וכן קומץ המנחה שלא נתקדש בכלי שרת, וכל איסורי המזבח שעלו ירדו, לפי שאינן ראויין מתחילתן.

הלכה ו

וכן בהמת קדשים שנשחטה בלילה או נשפך דמה או שיצאת חוץ לעזרה, אם עלתה תרד.

הלכה ז

אבל קדשים שלנו או שלן הדם או הבשר או האימורים, וזבח שיצא חוץ לעזרה או שנטמא או נפסל במחשבת הזמן או במחשבת מקום או במחשבת שינוי, או שקבלו הטמאים וזרקו את דמו, הואיל וראויין בעבודת קרבן הבא בטומאה, ושנתן דמו חוץ למקומו, או קדשי קדשים שנשחטו בדרום, או שנתקבל דמם בדרום אף על פי שכל אלו פסולים, אם עלו לראש המזבח לא ירדו.

הלכה ח

כל שפיסולו בקודש, הקדש מקבלו. וכשם שאם עלו לא ירדו, כך אם ירדו לא יעלו שנייה, שהרי פסולין הם.

הלכה ט

ואם משלה בהם האור, אע"פ שירדו, יעלו שנייה וישלים הקטרתן.

הלכה י

קומץ שנתפגל ומקצתו בארץ ומקצתו משלה בו האור, יעלה כולו.

הלכה יא

איברים וחלבים וקמצים שלנו בראשו של מזבח כאילו לנו בעזרה, ואם ירדו לא יעלו. אבל אם לא ירדו, מקטירין אותן לעולם.

הלכה יב

ואויר מזבח כמזבח. ואימורי קדשים קלים שהעלן קודם זריקת דמים לא ירדו, שהרי נעשה לחמו של מזבח.

הלכה יג

הפריש שני אשמות לאחריות ושחט את שניהם וקדם והעלה אימורים של אחד מהם קודם זריקה, הרי אלו ירדו.

[השגת הראב"ד דין]: שני אשמות וכו' עד הרי אלו ירדו

אמר אברהם: והוא שזרק דם האחד ולא נזרק דמו של זה ומשום מחוסר זמן קאתי ליה

הלכה יד

הזבח הפסול והנסכים הפסולים שעלו למזבח, הזבח לא ירד כמו שביארנו, מפני שהוא ראוי לאשים, והנסכים ירדו. וכן נסכים הבאים בפני עצמן שנפסלו ועלו וירדו.

הלכה טו

עוף שמלקו זר ועלה לא ירד, וקומץ המנחה שקמצו ועלה ירד. אף על פי שזה פסול וזה פסול זה כאילו לא נתקדש כלל. ואחד הזר ואחד שאר הפסולים.

הלכה טז

ואלו אם יעלו ירדו: כל שאינו ראוי לאשים. בשר קדשי קדשים ובשר קדשים קלים, מותר העומר, ושיירי מנחות, ושתי הלחם, ולחם הפנים, והקטרת, וצמר שבראשי כבשים ושער שבזקן התיישים והעצמות והגידים, והקרנים והטלפים בזמן שאינן מחוברים, אם עלו ירדו.

הלכה יז

קומץ שמיצה שמנו על העצם וירד העצם יחזירו, שהדבר ספק: שמא חבורי עולין כעולין הם חשובין.

[השגת הראב"ד דין]: קומץ שמיצה שמנו על העצם

אמר אברהם: בנוסחא שלנו שמיצה שמנו על העצים ומה שפירש הענין לאם ירדו אם יעלו לא נהיר דבר למד מעניינו ואין הענין ההוא מדבר לירידה ועלייה אלא לענין חסרון קומץ או חסרון שמנו אם נמצא שמנו על העצים אם נחשוב אותו קודם הקטרתו שהרי עדיין לא משלה בו האור אע"פ שנפל ע"ג עצים שבמערכה דחבורי עולים דהיינו עצים שהם חיבור לקומץ לאו כקומץ דמו והרי חסר שמנו או דילמא כעולים דמו והרי לא חסר שמנו קודם הקטרה וזה הבעיא במנחות פרק הקומץ רבה.

הלכה יח

מזבח הפנימי מקדש פסולים בין ראויין לו בין שאינן ראויין לו. אבל מזבח החיצון אינו מקדש אלא פסולין הראויין לו כמו שביארנו. כיצד?

מזבח החיצון שעלו לו זבחים שנפסלו לא ירדו. עלתה לו קטרת זרה תרד שאין הקטרת זרה ראויה למזבח החיצון. אבל מזבח הפנימי שעלה לו קומץ מנחה בין כשר בין פסול לא ירד, וכן כל כיוצא בזה. כשם שהמזבח מקדש את הראוי לו כך הכבש ושאר כלי השרת מקדשין את הראוי להם, שהרי נאמר בכלים: כל הנוגע בהם יקדש משיגיע לכבש דבר הראוי לו, לא ירד ואע"פ שנפסל. וכן כשיגיע לכלי שרת כל דבר הראוי לו, מתקדש ולא יפדה לעולם ואף על פי שנפסל, כמו שביארנו באיסורי המזבח.

הלכה יט

אין כלי הלח מקדשות את היבש, ולא כלי היבש מקדשות את הלח. במה דברים אמורים? במדות הלח והיבש שהיו במקדש, כמו שביארנו בהלכות כלי המקדש. אבל המזרקות מקדשות הלח והיבש. וכלי שרת מקדשין דם הפסול ליקרב.

הלכה כ

כל כלי השרת אין מקדשין אלא במקדש ואין מקדשין אלא מדעת ואין מקדשין אלא מתוכן ואין מקדשין אלא שלימים. ניקבו, אם עושין מעין מלאכתן שהיו עושין והם שלימים מקדשין, ואם לאו אין מקדשין. ואין מקדשין אלא מליאין אבל המדות אין מקדשות חסרות אלא אם דעתו למלאותן, ואם אין דעתו למלאותן מקדשות להפסל, אבל לא ליקרב.

הלכה כא

כלי שרת מקדשין שלא בזמנן להפסל, אבל לא להקרב. כיצד?

דבר שמצותו ביום שנתקדש בכלי שרת בלילה, נפסל וישרף אבל אינו קרב, כגון שקמץ מנחה בלילה ונתן קומצה לכלי שרת, הרי זו נשרפת.

הלכה כב

מזבח שנפגם, נפסלו כל הקדשים שהיו שם שחוטין במקדש שעדיין לא נזרק דמם, שהרי אין שם מזבח לזרוק עליו ונאמר וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך. כלומר תזבח והוא עומד בתקונו לא פגום.

הלכה כג

אבל קדשים חיים שהיו שם בעזרה כשנפגם לא נפסלו, אלא כשיבנה המזבח יקרבו שאין בעלי חיים נדחין.

הלכה כד

הקדיש בהמות עד שלא נבנה המזבח, כשיבנה מקריבין אותן, שהדחוי מעיקרו אינו דיחוי.

הלכה כה

וכן אין אוכלין קדשים והמזבח פגום, שנאמר: ואכלוה מצות אצל המזבח והוא הדין לקדשים קלים שאין אוכלין אותן בירושלים והמזבח פגום עד שיבנה.