הלכות פסולי המוקדשין פרק ד

הלכה א

ולד חטאת, ותמורת חטאת, וחטאת שמתו בעליה, וחטאת שאבדה ונמצאת אחר שכיפרו הבעלים, הרי אלו ימותו. נמצאת אחר שנשחטה החטאת השניה שהפריש קודם שיזרק דמה, הרי זו ספק אם תמות אם תרעה עד שיפול בה מום, לפיכך תמות. וכיצד הן מתות? לא שיהרגם בכלי או בידו אלא יכניסם לבית ונועל עליהם עד שימותו. ודברים אלו כולם מפי משה רבינו נשמעו. אין כל הדברים אמורים אלא בחטאת יחיד בלבד. אבל חטאת צבור שאבדה ונמצאת אחר כפרה בין ראויה בין אינה ראויה, תרעה עד שיפול בה מום ותמכר ויפלו דמיה לנדבה. ואין אתה יכול לומר בחטאת צבור ולד או תמורה או שמתו בעליה, שכל קרבנות הצבור זכרים, ואין הצבור עושין תמורה, כמו שיתבאר ואין כל ישראל מתים.

הלכה ב

פר ושעיר של יום הכפורים שאבדו והפריש אחרים תחתיהן, וכן שעירי ע"ז שאבדו והפריש אחרים תחתיהן, ירעו עד שיפול בהן מום וימכרו ויפלו דמיהן לנדבה, שאין חטאת הצבור מתה. ולמה לא יקרבו עצמן נדבה שהרי זכרים הם?

גזרה לאחר כפרה משום לפני כפרה.

הלכה ג

המפריש חטאתו ואבדה והפריש אחרת תחתיה ונמצאת הראשונה והרי שתיהם עומדות, משך אחת משתיהן ונתכפר בה, האחרת תמות. בא להמלך, אומרין לו שיתכפר בזו שהפריש בראשונה והשניה תרעה עד שיפול בה מום ויפלו דמיה לנדבה. היתה אחת מהן תמימה ואחת בעלת מום, תמימה תקרב ובעלת מום תפדה. נשחטה בעלת מום קודם שיזרק דם התמימה, הרי זו אסורה בהנאה. היו שתיהן בעלי מומין ימכרו שתיהן ויביא מדמיהם חטאת והשאר יפול לנדבה.

הלכה ד

הפריש חטאתו ואבדה, והפריש אחרת תחתיה ואבדה והפריש אחרת ונמצאו האובדות והרי שלשתן עומדות ונתכפר בראשונה, שנייה מתה ושלישית רועה. נתכפר בשלישית, שנייה מתה וראשונה רועה. נתכפר באמצעית, שתיהם מתות.

הלכה ה

המפריש שתי חטאות לאחריות מתכפר באי זו שירצה, והשנייה תרעה עד שיפול בה מום ויפלו דמיה לנדבה.

הלכה ו

הפריש חטאת מעוברת וילדה, הרי היא וולדה כשתי חטאות שנתפרשו לאחריות.

הלכה ז

המפריש חטאתו ועברה שנתה, תרעה עד שיפול בה מום ותמכר ויביא בדמיה אחרת. וכן אם הפריש חטאתו ונפל בה מום יביא בדמיה אחרת.

הלכה ח

כל חטאת שאבדה ונמצאת קודם כפרה, (אע"פ שנמצאת בעלת מום או שנמצאת אחר שעברה שנתה), אינה מתה אלא תרעה עד שיפול בה מום ויפלו דמיה לנדבה. נמצאת אחר כפרה, אף על פי שנמצאת בעלת מום או עברה שנתה, הואיל והיתה אבודה בשעת כפרה, הרי זו תמות.

הלכה ט

היתה גנובה או גזולה בשעת כפרה ואח"כ חזרה אינה מתה אלא תרעה, לא שמעו ממשה רבינו אלא אבודה היתה עיקר אבידתה בלילה אע"פ שהיתה אבודה בשעת כפרה, אינה מתה אלא תרעה.

הלכה י

אבדה ממנו ולא מן הרועה או שאבדה מן הרועה, ואינה אבודה מבעליה, אינה מתה אלא רועה.

הלכה יא

וכל אלו שרועות, רועות עד שיפול בהן מום ויפלו דמיהן לנדבה.

הלכה יב

היתה אבודה ממנו ומן הרועה ואחר מכירה אפילו בסוף העולם, הרי זו ספק לפיכך תמות.

הלכה יג

היתה נחבאת אחורי הדלת או בסתר המדרגה הרי זו אבודה, שהרי אין אדם רואה אותה בשעת כפרה. היתה בשדה או באגם, הרי זו ספק אבודה: שמא יש שם אדם רואה אותה בשעת כפרה, לפיכך תמות מספק.

הלכה יד

השולח חטאתו ממדינת הים, מקריבין אותה בחזקת שהוא קיים. במה דברים אמורים? בחטאת העוף, או בחטאת בהמה של אשה שאינה בת סמיכה כמו שביארנו. אבל אשם ודאי שמתו בעליו ושכפרו בעליו, ירעה עד שיפול בו מום וימכר ויפלו דמיו לנדבה. שכל שבחטאת תמות, באשם ירעה עד שיפול בו מום ויפלו דמיו לנדבה.

הלכה טו

כל אשם שניתק לרעייה, אם הקריבו עולה כשר. ולמה לא יקרב בעצמו עולה לכתחילה? גזירה לאחר כפרה משום לפני כפרה.

הלכה טז

המפריש נקבה לאשמו, תרעה עד שיפול בה מום ותמכר ויביא בדמיה. אשם אם הקריב אשמו, יפלו דמיה לנדבה וכן ולדה.

הלכה יז

הפריש נקבה לעולתו וילדה זכר, ירעה עד שיפול בו מום ויביא בדמיו עולה.

הלכה יח

אבל הדיוט שהפריש זכר לחטאת, ונשיא שהפריש שעירה לחטאת וכהן משיח שהפריש פרה לחטאת, הרי אלו אין מתקדשין לא קדושת הגוף ולא קדושת דמים. לפיכך ימכרו שלא במום.

[השגת הראב"ד דין]: אבל הדיוט וכו' עד הרי אלו אין מתקדשין

אמר אברהם: אין דבריו מחוורים שכל אותן דברים האמורים בתמורה לדעת ר"ש הם דקא סבר כל דלא חזי לאלתר להקריבה לא חיילה קדושה עליה וכן אמר על מפריש נקבה לאשם תמכר שלא במום ואולי מפני שאמר אין אני רואה דבריו של ר"ש בפסח מכלל דבאשם רואה את דבריו ועוד דבגמרא קא טרח לפרושי טעמא דר"ש באשם.

הלכה יט

הביא אשם תלוי ונודע לו שלא חטא או שחטא ודאי, אם עד שלא נשחט ירעה עד שיפול בו מום ויפלו דמיו לנדבה, מפני שלבו של אדם דוה על עונותיו והואיל ועל ספק הפרישו גמר בלבו להקדיש. הפריש אפילו ע"פ עדים והוזמו יפלו דמיו לנדבה. ואם אחר שנשחט נודע לו הדם ישפך והבשר ישרף כשאר פסולי המוקדשין. נודע לו אחר שנזרק הדם, הבשר יאכל לכהנים ככל האשמות.

הלכה כ

אשם ודאי אינו כן: אם עד שלא נשחט נודע לו שלא חטא, יצא וירעה בעדר כשאר החולין ואין בו קדושה כלל. ואם משנשחט הרי זה יקבר, ואם משנזרק הדם הבשר יצא לבית השריפה כשאר פסולי המוקדשין.

הלכה כא

מי שנתחייב באשם תלוי והפריש שנים לאחריות, מתכפר באחד והשני ירעה עד שיפול בו מום ויפלו דמיו לנדבה, ואין צריך לומר באשם ודאי שהוא כן.

הלכה כב

כל האשמות שבתורה באין בני שתים ובאים בכסף שקלים. חוץ מאשם מצורע ואשם נזיר שהם בני שנה ואין לדמיהם קצבה. אשם תלוי בא מן הקטנים או מן הגדולים. ומפי השמועה למדו שאינו בא אלא בכסף שקלים.

הלכה כג

הוזלו אילים ולא ימצא איל בשתי סלעים, אין לו תקנה אלא ישהא עד שיוקרו ויביא בשתי סלעים שהרי הקפידה תורה על דמיו ונתנו לו קצבה.

הלכה כד

הפריש אשמו והיה בשעת הפרשה יפה סלע ובשעת כפרה יפה שתים כשר, שהדחוי מעיקרו אינו דחוי ועדיין לא נראה עד שנעשה שוה שתים. ואף על פי שהשביח מאליו, אדם מתכפר בשבח הקדש. היה בשעת הפרשה יפה שתים ובשעת כפרה יפה סלע, הרי זה פסול. חזר ונעשה יפה שתים יחזור לכשרותו, שאין בעלי חיים נדחין כמו שביארנו. למה הדבר דומה?

למום שנפל ועבר.

הלכה כה

הפריש שתי סלעים לאשם ולקח בהם שני אילים לאשם, אם היה אחד מהן יפה שתי סלעים, יקרב לאשמו, והשני ירעה עד שיפול בו מום ויפלו דמיו לנדבה.

הלכה כו

היה חייב באשם בן שנה והביא בן שתים, או בבן שתים והביא בן שנה, או ששחטו מחוסר זמן בבעלים פסול, ותעובר צורתו ויצא לבית השריפה.

זה הכלל: כל הפסול בחטאת פסול באשם, חוץ מן האשם ששחטו שלא לשמו שהוא כשר כמו שיתבאר.

הלכה כז

עולת נזיר, עולת יולדת, עולת מצורע, ששחטן בני שנים עשר חדש ויום אחד, או מחוסרי זמן בבעלים, כשרים וטעונין נסכים.

זה הכלל: כל שאינו פוסל בעולת נדבה, אינו פוסל בעולת חובה, בין עלתה לבעלים בין שלא עלתה להם.