הלכות נדרים פרק ב

הלכה א

אחד הנודר מפי עצמו או שהדירו חברו ואמר: אמן, או דבר שענינו כענין אמן, שהוא קבלת דברים.

הלכה ב

ואין הנודר נאסר בדבר שאסר על עצמו עד שיוציא בשפתיו, ויהיה פיו ולבו שוין, כמו שבארנו בשבועות. אבל המתכוין לנדור בנזיר ונדר בקרבן, בקרבן ונדר בנזיר, בשבועה ונדר, או שנתכוון לנדור ונשבע, או שנתכוון לומר תאנים ואמר ענבים הרי זה מותר בשניהם ואין כאן נדר.

הלכה ג

הנודר על דעת אחרים הרי זה כנשבע על דעת אחרים. וכן הנודר וחזר בו בתוך כדי דבור, או שמיחו בו בתוך כדי דבור וקבל הרי זה מותר. ודין כל אלו הדברים בנדרים כדינן בשבועות.

הלכה ד

מי שהתנה קודם שידור ואמר: כל נדר שאדור מכאן ועד עשר שנים הריני חוזר בהן או הרי הן בטלים וכיוצא בדברים אלו ואחר כך נדר, אם היה זוכר התנאי בשעה שנדר הרי נדרו קיים, שהרי בטל התנאי בנדר זה, ואם לא זכר התנאי אלא אחר שנדר, אף על פי שקבל התנאי בלבו וקיימו הרי הנדר בטל. ואע"פ שלא הוציא עתה החזרה בפיו, כבר הקדים החזרה לנדר והוציאה בפיו מקודם. ויש שמורה להחמיר ואומר: והוא שיזכור התנאי אחר שנדר בתוך כדי דבור.

[השגת הראב”ד]: ויש שמורה להחמיר וכו'.

אמר אברהם: יפה הורה זה ולא בזכירת התנאי כמו שהוא סובר אלא בקבלתו וקיומו שאם שהה כדי דיבור אחר שזכר אותו ולא קיימו כבר ביטל נדרו את תנאו לפי שצ"ל בלבו על התנאי אני סומך והיה צ"ל והוא שקבל התנאי תוך כדי דבור אחר שזכר אותו.

הלכה ה

מי שהקדים את התנאי לשנה או לעשר ואח"כ נדר, ונזכר בשעה שנדר שיש לו תנאי ושכח על אי זה דבר התנה וכיצד היה התנאי, אם אמר: על דעת ראשונה אני עושה אין נדרו נדר, שהרי בטלו, ואם לא אמר על דעת ראשונה אני עושה כבר בטל התנאי וקיים הנדר, שהרי זכר בשעת הנדר, שיש שם תנאי ואע"פ כן נדר.

הלכה ו

יש מהגאונים שאומרים: אין כל אלו הדברים נוהגין אלא בנדרים בלבד לא בשבועות. ויש מי שמורה שדין הנדרים והשבועות בעניינות אלו אחד הם, וכי יש לו להקדים תנאי לשבועתו כדרך שאמרו בנדרים.

הלכה ז

סתם נדרים להחמיר, ופירושן יש בו להקל ולהחמיר. כיצד?

האומר: הרי הפירות האלו עלי כבשר מליח וכיין נסך, אומרין לו: ומה היה בלבך?

אם פירש ואמר: כבשר מליח של קרבן וכיין שנתנסך על המזבח היה בלבי הרי זה אסור, ואם אמר: לא היה בלבי אלא תקרובת גוי ויין שנתנסך לה הרי זה מותר, ואם נדר סתם הרי זה אסור.

הלכה ח

וכן האומר: הרי הפירות האלו עלי חרם, אם כחרם של בדק הבית – אסור, ואם כחרמי הכהנים – מותר, מפני שהן ממון שלהם ואין בה אסור, ואם סתם אסור.

הלכה ט

הרי הן עלי כמעשר. אם כמעשר בהמה אסור מפני שהוא קרבן שהקדישו בידו, כמו שבארנו, ואם כמעשר דגן מותר, ואם סתם אסור.

הלכה י

הרי הן עלי כתרומה, אם לתרומת הלשכה נתכוון הרי זה אסור, ואם לתרומת הגורן נתכוון – מותר, ואם סתם – אסור. וכן כל כיוצא בזה.

הלכה יא

במה דברים אמורים?

במקום שמשמע כל אחד מאלו שם שני ענינות, אבל מקום שדרכן שאין קוראים חרם סתם אלא לחרמי בדק הבית בלבד ואמר שם: הרי הן עלי חרם הרי זה אסור. וכן אם היה דרכן שאין קוראים חרם סתם אלא לחרמי כהנים הרי זה מותר. וכן כל כיוצא בזה שאין הולכין בנדרים אלא אחר לשון אנשי אותו מקום באותו זמן.

הלכה יב

הנודר בחרם, ואמר: לא היה בלבי אלא חרמו של ים שהיא המכמורת נדר בקרבן, ואמר: לא היה בלבי אלא בקרבנות מלכים, אמר לחברו: הרי עצמי עליך קרבן, ואמר: לא היה בלבי אלא לאסרו בעצם שהנחתי לי להיות נודר בו דרך שחוק, נדר שלא תהנה לו אשתו, ואמר לא היה בלבי אלא אשתי ראשונה שגירשתיה, וכן כל כיוצא באלו הדברים שמשמען לכל העם איסור והוא אומר: לא נתכוונתי אלא לכך ולכך אם היה הנודר תלמיד חכם, הרי זה מותר ואין צריך שאלה לחכם, ואם היה עם הארץ מראין בעיניו שזה נדר ושהוא אסור ופותחים לו פתח ממקום אחר ומתירין לו. ובין שהיה תלמיד חכם או עם הארץ גוערין בהן ומלמדין אותן שלא ינהגו מנהג זה בנדרים ולא יהיו נודרין דרך שחוק והתול.

הלכה יג

וכן האומר לאשתו: הרי את עלי כאמי, או האומר: פירות אלו עלי כבשר חזיר, שאין כאן נדר, כמו שבארנו, אם היה האומר תלמיד חכם אינו צריך שאלה לחכם, ואם היה עם הארץ צריך שאלה לחכם ומראין בעיניו שאשתו אסורה ושאותן הפירות אסורין ופותחין לו פתח ממקום אחר ומתירין לו נדרו כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים.

הלכה יד

ההפקר אף על פי שאינו נדר הרי הוא כמו נדר שאסור לו לחזור בו. ומה הוא ההפקר? הוא שיאמר אדם: נכסים אלו הפקר לכל, בין במטלטלין בין בקרקעות. וכיצד דין ההפקר?

כל הקודם וזכה בו קנהו לעצמו ונעשה שלו. ואפילו זה שהפקיר דינו בו כדין כל אדם, אם קדם וזכה בו קנהו.

הלכה טו

המפקיר לעניים אבל לא לעשירים אינו הפקר עד שיפקיר לכל כשמיטה. והמפקיר עבדיו הגדולים קנו עצמן, והקטנים כל הקודם והחזיק בהן זכה כשאר המטלטלין.

הלכה טז

המפקיר את הקרקע כל הקודם והחזיק בהן זכה. דין תורה אפילו הפקיר בפני אחד הרי זה הפקר ונפטר מן המעשרות, כמו שיתבאר במקומו, אבל מדברי סופרים אינו הפקר עד שיפקיר בפני שלשה, כדי שיהיה אחד זוכה אם רצה והשנים מעידים. והאומר: הרי זה הפקר וזה הרי השני ספק הפקר, ואם אמר: וזה כמו זה, או שאמר: וגם זה הרי התפיס השני ויהיה הפקר ודאי.

הלכה יז

המפקיר את שדהו ולא זכה בה אדם כל שלשה ימים יכול לחזור בו, אחר שלשה ימים אינו יכול לחזור בו, אלא אם כן קדם וזכה בה הרי הוא כזוכה מן ההפקר בין הוא בין אחר.

הלכה יח

האומר: שדה זו מופקרת ליום אחד, לשבת אחת, לחדש אחד, לשנה אחת, לשבוע אחד עד שלא זכה בה הוא או אחר יכול לחזור בו, ומשזכה בה, בין הוא בין אחר אינו יכול לחזור בו. ומפני מה יש לו לחזור כאן עד שיזכו בה?

מפני שזה דבר שאינו מצוי הוא, שאין אדם מפקיר לזמן קצוב.

הלכה יט

דבר המופקר שבא אחד ושמרו והיה מביט בו שלא יטלנו אדם לא קנהו בהבטה, אלא עד שיגביהו אם היה מטלטלין או יחזיק בקרקע כדרך שקונין הלקוחות.