הלכות נזירות פרק ט

הלכה א

המפריש מעות שיקריב מהן קרבנות נזירים והקריב מהן והותירו יביאו במותרן קרבנות נזירים אחרים, שמותר נזירים לנזירים. הפריש מעות סתומין לנזירותו והותירו יפלו המותרות לנדבה.

הלכה ב

המפריש מעות מפורשין לנזירותו והותירו מותר מעות העולה יבאו עולה, ומותר החטאת יוליכם לים המלח, ומותר דמי השלמים יבאו שלמים ואין טעונין לחם ונאכלין ליום אחד.

הלכה ג

המפריש מעות לנזירותו ומת, אם היו סתומין יפלו לנדבה, היו מפורשין דמי עולה [יבואו עולה], דמי חטאת ילכו לים המלח, דמי שלמים יבאו שלמים ונאכלין ליום אחד ואין טעונין לחם.

הלכה ד

כיצד הם המעות הסתומין?

כגון שהפריש מעות להביא מהן קרבנותיו ולא אמר כלום, אבל אם אמר: אלו לחובתי הרי אלו כמפורשין, ואין צריך לומר אם אמר: אלו לעולתו ולחטאתי ולשלמי שהן כמפורשין.

הלכה ה

המפריש בהמה בעלת מום הרי היא כמעות סתומין וכן המפריש לשון של כסף ושל זהב או כלי, אף על פי שאמר: זה לחטאתי ולעולתי ולשלמי הרי הוא כמעות סתומין.

הלכה ו

האומר: אלו לחטאתי והשאר לנזירותי ומת, או שהיתה אשה והפר לה בעלה דמי חטאת ילכו לים המלח, והשאר יבאו בחציין עולה ובחציין שלמים.

הלכה ז

אמר אלו לעולתי והשאר לנזירותי דמי עולה יבאו עולה והשאר יפלו לנדבה.

הלכה ח

מי שדמה שהוא חייב בנזירות והפריש קרבנותיו, ואח"כ שאל לחכם והורהו שאין זה נדר ואינו חייב בנזירות מה יעשה בקרבנות שהפריש?

יצאו וירעו בעדר, שזה הקדש טעות שאינו הקדש, כמו שיתבאר במקומו.

הלכה ט

האשה שנדרה בנזיר והפרישה קרבנותיה ואחר כך הפר לה בעלה, אם שלו היתה הבהמה תצא ותרעה בעדר, שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו, ואם היו הקרבנות משלה ואין לבעלה בהן כלום, כגון שנתנו לה במתנה על מנת שלא יהיה לבעל בהן רשות אלא מה שתרצה תעשה בהן החטאת תמות, והעולה תקרב עולה, והשלמים יקרבו שלמים. ונאכלין ליום אחד ואינן טעונין לחם.

הלכה י

הפרישה מעות סתומין לקרבנותיה יפלו לנדבה. היו מפורשין דמי חטאת ילכו לים המלח ודמי עולה יבאו עולה, ודמי שלמים יבאו שלמים ונאכלין ליום אחד ואינן טעונין לחם.

הלכה יא

האשה שנדרה בנזיר ונטמאת בתוך ימי נזירות, ואח"כ שמע בעלה והפר לה הרי זו מביאה קרבן טומאה.

הלכה יב

האיש שהדיר את בנו בנזיר והפריש עליה קרבנותיו ולא רצה הבן בנזירות זו, ומחה הוא או קרוביו או שגלח הוא או שגלחוהו קרוביו החטאת תמות, והעולה תקרב עולה, והשלמים יקרבו שלמים ונאכלין ליום אחד ואינן טעונין לחם. הפריש לו מעות סתומים הרי אלו יפלו לנדבה. היו מעות מפורשין דמי חטאת ילכו לים המלח, דמי עולה יבואו עולה, דמי שלמים יבואו שלמים ואינן טעונין לחם ונאכלין ליום אחד.

הלכה יג

האומר הריני נזיר כשיהיה לי בן והפריש קרבן, והפילה אשתו וחזרה וילדה הרי הקרבנות ספק ואסורין בגיזה ובעבודה.

הלכה יד

שני נזירים שנטמא אחד מהם ואין ידוע מי הוא, כיצד מביאין קרבנותיהן?

מביאין קרבן טומאה וקרבן טהרה במלאת ימי נזירותם, ואומר אחד מהם: אם אני הוא הטמא קרבן טומאה שלי וקרבן טהרה שלך, ואם אני הוא הטהור קרבן טהורה שלי וקרבן טומאה שלך. וסופרים ימי נזירות אחרת גמורה מאחר קרבנות אלו, וחוזרין ומביאין קרבן טהרה ואומר אחד מהן: אם אני הוא שהייתי טמא קרבן טומאה שלי וקרבן טהרה שלך וזה קרבן טהרתי, אם אני הוא הטהור קרבן טהרה שלי וקרבן טומאה שלך וזה קרבן טהרתך. נמצאו שלא הפסידו בקרבנותיהן כלום.

הלכה טו

מת אחד מהן הרי זה מביא חטאת העוף ועולת בהמה. ויאמר: אם טמא הייתי החטאת מחובתי והעולה נדבה, ואם טהור הייתי העולה מחובתי וחטאת העוף ספק. וסופר ימי נזירות אחרת ומביא קרבן טהרה ואומר: אם טמא הייתי העולה הראשונה נדבה וזו חובה, ואם טהור הייתי העולה הראשונה חובה וזו נדבה וזה שאר קרבני. ואין אחד משניהם מגלח תגלחת טומאה אלא אם כן היו קטנים או נשים שאין אלו מקיפין פאת ראשם מספק.

הלכה טז

וכיצד יולד להם ספק זה בטומאה?

כגון שהיו שני הנזירין עומדין ברשות היחיד שספק טומאה שם טמא, והיה אחד מבחוץ רואה אותן ואמר: ראיתי אחד מכם שנטמא ואיני יודע מי הוא. אבל אם היה עד זה עמהן בחצר הרי שניהן טהורין. כיון שהם שלשה הרי הן רבים ורבים ברשות היחיד ספקן טהור כספק טומאה ברשות הרבים שהוא טהור, כמו שיתבאר במקומו.

[השגת הראב”ד]: וכיצד יולד להם ספק זה בטומאה וכו' אבל אם היה עד זה עמהן בחצר

אמר אברהם: בחיי ראשי איני יכול לקבל דבר זה שאם יהיו שלשה בחצר אחת לא תהיה שם ספק טומאה טמא וזה אינו מן הגמרא אלא אם יהיו שלשה במעמד אחד ונפלה טומאה ביניהם ולא נודע באי זה מהם נגע כולן טהורין או אפי' ידע אחד שלא נגע בו והספק על השנים שניהם טהורים אבל אם אין שלשתם במעמד אחד אלא האחד מרחוק ואין זקוק להם כלל ונפל הספק על השנים שניהם טמאין מן הספק דיקא נמי דקתני ואיני יודע אי זה מכם מכם למה לי הוה ליה למימר ואינו יודע אי זה הוא אלא שמע מינה שהוא אינו מהם אלא במעמד אחד היו.

הלכה יז

במה דברים אמורים?

כששתקו הנזירים שניהם או נסתפק להן הדבר, אבל אם אמר אחד מהן: אני לא נטמאתי, אפילו שני עדים מעידים עליו שנטמא אינו מביא קרבן על פיהם, שזה שאמר לא נטמאתי כאומר: איני מביא בטומאה שכבר נשאלתי על נזירותי, ונמצא שאינו מכחיש את העדים ואדם נאמן על ידי עצמו. אבל אם שתק או נסתפק לו הרי זה מביא קרבן אפילו על פי עד אחד, כמו שבארנו. וכן עד שאמר לאחד: בפני נדרת בנזירות, אם הכחישו אינו חייב כלום, ואם לא הכחישו נוהג נזירותו על פיו. אפילו אמר לשנים: ראיתי אחד מכם שנזר ואיני יודע מי הוא, הואיל ואין מכחישין אותו נוהגין נזירות על פיו. נהג נזירות על פי עד אחד ושתה יין או נטמא והתרו בו [שנים] לוקה אף על פי שעיקר הנזירות בעד אחד.

הלכה יח

מת שהיה מושכב לרחב הדרך, אע"פ שאין שם מקום לעבור אלא עליו או נוגע בצדו ואף על פי שהיא טומאה ידועה, ועבר שם נזיר הרי זה טהור, הואיל וספק ברשות הרבים טהור.

[השגת הראב”ד]: מת שהיה מושכב לרוחב הדרך וכו'

אמר אברהם: אין זה דרך הגמרא כלל ורחוקים דבריו מדרך הגמרא הרבה.

הלכה יט

במה דברים אמורים?

במהלך ברגליו, אבל אם היה רוכב או טעון משא הרי זה טמא. שהמהלך ברגליו אפשר שלא יגע או שלא יאהיל או שלא יסיט, אבל טעון או רוכב אי אפשר שלא יגע ושלא יאהיל או שלא יסיט, שהרי המת לרוחב הדרך.