הלכות איסורי ביאה פרק ט

הלכה א

אין האשה מתטמאה מן התורה בנדה או בזיבה עד שתרגיש ותראה דם ויצא בבשרה, כמו שביארנו, ותהיה טמאה מעת שתראה ולהבא בלבד. ואם לא הרגישה ובדקה ומצאה הדם לפנים בפרוזדור הרי זו בחזקת שבא בהרגשה, כמו שביארנו.

הלכה ב

ומדברי סופרים שכל הרואה כתם דם על בשרה או על בגדיה, אף ע"פ שלא הרגישה, אף על פי שבדקה עצמה ולא מצאה דם הרי זו טמאה וכאילו מצאה דם לפנים בבשרה. וטומאה זו בספק, שמא כתם זה מדם החדר בא.

הלכה ג

וכן מדברי סופרים: שכל הרואה דם בלא עת וסתה וכל הרואה כתם טמאה למפרע עד כ"ד שעות. ואם בדקה בתוך זמן זה ומצאה טהור טמאה למפרע עד זמן בדיקה. ואע"פ שהיא טמאה למפרע מדבריהם אינה מטמאה את בועלה למפרע, כמו שביארנו, ואינה מונה לנדתה או לכתמה אלא מעת שתראה הדם או שמצאה הכתם. וכל הרואה כתם הרי זו מקולקלת (למנינה), שמא מן החדר בא ונתקלקלה וסתה.

הלכה ד

הרואה דם בשעת וסתה אינה מטמאה למפרע אלא בשעתה בלבד. וכן מעוברת ומניקה, בתולה וזקנה דיין שעתן ואינן מטמאות למפרע. איזו היא מעוברת?

משיוכר עוברה, והוא ג' חדשים. מניקה כל כ"ד חדש, אפילו מת בנה או גמלתו או נתנתו למניקה.

הלכה ה

בתולה כל שלא ראתה דם מימיה, אף על פי שראתה מחמת נישואין או מחמת לידה. זקנה כל שעברו עליה צ' יום סמוך לזקנתה. ואי זו היא זקנה?

כל שקוראין לה זקנה ואינה מקפדת. מעוברת ומניקה וזקנה כתמן כראייתן ואינו מטמא למפרע. בתולה שלא ראתה דם מימיה ועדיין היא קטנה כתמה טהור עד שתראה דם שלש וסתות.

הלכה ו

מה בין כתם הנמצא על בשרה לכתם הנמצא על בגדה?

שהכתם הנמצא על בשרה אין לו שיעור, והנמצא על הבגד אינו מטמא עד שיהיה כגריס הקילקי שהוא מרובע שיש בו כדי תשע עדשות שלש על שלש, היה פחות משיעור זה – טהור. נמצא טיפין טיפין אין מצטרפות, היה ארוך הרי זה מצטרף.

[השגת הראב"ד דין]: מה בין כתם וכו'

כתב הראב"ד דין ז"ל אין זה מחוור שהרי שאל רבי ירמיה על כתם שבבשרה טפין טפין מהו ואם אין לו שיעור מה שאל ועוד כי בדרך אחר נשנו במשנה חלוק למטה מן הצואר ובשרה כנגד בית התורפה ועל כולן אמרו תולה בכל דבר ועוד שקראוהו כתם ואם כדבריו שאינה צריכה שיעור אף היא טמאה ומונה לה מאותה שעה ואינו כן. עד כאן לשונו.

הלכה ז

כתם שנמצא ע"ד שאינו מקבל טומאה טהור ואינה חוששת לו. כיצד?

ישבה על כלי אבנים כלי אדמה וכלי גללים, או על עור הדג או על כלי חרש מגבו, או על בגד שאין בו ג' אצבעות על ג' אצבעות ונמצא עליהן דם – טהורה. אפילו בדקה הקרקע וישבה עליה ונמצא כתם על הקרקע כשעמדה הרי זו טהורה, שכל שאינו מקבל טומאה לא גזרו על כתם שימצא בו. ולא במקבל טומאה, אלא א"כ היה לבן, אבל כלי צבעונין אין חוששין לכתם הנמצא בהן. לפיכך תקנו חכמים שתלבש האשה בגדי צבעונין כדי להצילה מדין הכתמים.

הלכה ח

לא בכל מקום שנמצא הדם על בשרה תטמא משום כתם, עד שימצא כנגד בית התורפה. כיצד?

נמצא על עקיבה – טמאה, שמא נגע בבית תורפה בעת ישיבתה. וכן אם נמצא על שוקה או על פרסותיה מבפנים והם המקומות הנדבקות זו בזו בעת שתעמוד ותדבוק רגל לרגל ושוק לשוק הרי זו טמאה. נמצא על ראש גודל רגלה – טמאה, שמא נטף מן החדר על רגלה בעת שהלכה. וכן כל מקום שאפשר שינתז עליו דם נדתה כשתהלך ונמצא שם דם – טמאה. וכן אם נמצא הדם על ידיה אפילו על קשרי אצבעות ידיה טמאה שהידים עסקניות הן. אבל אם נמצא הדם על שוקה ועל פרסותיה מבחוץ או מן הצדדין ואין צריך לומר אם נמצא מן הירכים ולמעלה הרי זו טהורה, שאין זה אלא דם שניתז עליה ממקום אחר.

הלכה ט

הכתם הנמצא על בשרה שהוא ארוך כרצועה או עגול, או שהיו טפין טפין, או שהיה אורך הכתם על רוחב יריכה, או שהיה נראה כאילו הוא ממטה למעלה, הואיל והוא כנגד בית תורפה הרי זו טמאה, ואין אומרים: אילו נטף מן הגוף לא היה כזה שכל דם הנמצא במקומות אלו מחמירין בו, אע"פ שהוא ספק.

הלכה י

הכתם הנמצא על החלוק שלה מחגורה ולמטה – טמאה, מחגורה ולמעלה – טהורה. נמצא על בית יד שלה, אם מגיע כנגד בית תורפה טמאה ואם לאו טהורה.

הלכה יא

היתה פושטתו ומתכסה בו בלילה כל מקום שימצא בו דם – טמאה, וכן האזור שלה כל מקום שימצא בו הדם טמאה.

הלכה יב

היתה לובשת חלוק אחד ושהה עליה שלשה ימים או יתר בלא עת נדתה, ובדקה ומצאה עליו שלשה כתמים או כתם אחד גדול שיש בו שיעור שלשה כתמים הרי זו ספק זבה, שמא כתם נטף ממנה בכל יום. וכן אם לבשה שלשה בגדים בדוקים ושהו עליה שלשה ימים בימי זיבתה ומצאה כתם בכל אחד מהן, אף על פי שזה כנגד זה הרי זו ספק זבה.

הלכה יג

מצאה כתם אחד שאין בו כדי שלשה כתמים, אם בדקה עצמה כל בין השמשות של יום ראשון ומצאה טהור ולא בדקה חלוקה, וביום השלישי מצאה זה הכתם שאינו כשלשה כתמים אינה חוששת לזיבות. ואם לא בדקה עצמה כל בין השמשות, הואיל ולא בדקה חלוקה ושהה עליה שלשה ימים בימי זיבתה חוששת לזיבות ואע"פ שאין הכתם כדי שלשה כתמים.

הלכה יד

מצאה כתם על חלוקה היום וראתה דם אח"כ שני ימים זה אחר זה, או שראתה שני ימים וביום השלישי ראתה כתם הרי זו ספק זבה.

הלכה טו

הרואה כתם ואחר כך ראתה דם תולה כתמה בראייתה כל מעת לעת, בין שבדקה עצמה בעת שמצאה הכתם ומצאתה טהור, בין שלא בדקה. אבל הרואה כתם אחר כתם בתוך עשרים וארבע שעות אינה תולה כתם בכתם אלא אם כן בדקה ביניהם, שאם הפסיקה טהרה בין הכתמים אין מצטרפין למנין זיבות.

[השגת הראב"ד דין]: אבל הרואה כתם אחר כתם כו'

כתב הראב"ד דין ז"ל כל מה שאסף ודיבר בכאן על מה שאמרו בגמרא בעא מיניה רבי זירא מרבי אמי כתמים צריכין הפסק טהרה או לא אישתיק זימנין אשכחיה דיתיב וקאמר תולה כתמה בראייתה כל מעל"ע אמר ר"ל והוא שבדקה רבי יוחנן אמר אף על פי שלא בדקה אמר ליה מכלל דכתמים צריכין הפסק טהרה אמר ליה אין

ועל זאת השמועה שם יסודותיו ובנה בניניו ובחיי ראשי אין צורת השמועה הולכת על פי דרכו ולא מתנהגת על סברתו כלל ואיך יתפרש כתמים צריכין הפסק טהרה על זה הדרך שכתב ואם שאל בין כתם לכתם ויהיה צורך הבדיקה כדי לתלות כתם בכתם ולא תהיה זבה כמו שכתב הוא פשיטא דצריך שהרי אמרנו למעלה שהכתמים שלשה מביאין לזיבה ולקרבן אם לא הפסיקה טהרה ועוד איך הביא ראיה מבין כתם לראיה לבין כתם לכתם ואיך ידע רבי זירא מה יאמר רבי יוחנן בין כתם לכתם ואם שאל רבי זירא בין כתם לראיה אם בתוך מעת לעת מה למדנו רבי יוחנן מה יאמר על זה אם יעקר אותו אפילו בהפסק טהרה או לא ואולי יודה לר"ל שלא יועיל אך לא זו הדרך ולא זו העיר אלא כל הכתמים שאל אף על המביאים לידי זיבה כשתספור שבעה אם צריכה בדיקה כל שבעה ימים לנקיים או בדיקה שנייה אחת באחרונה להפסק כנדה הואיל ולא הוחזקה טומאה מגופה ופשט ליה מתרווייהו דצריכה בדיקה דאפילו כתם שהיא תולה בראיה בעיא בדיקה דנהי דראיה מצלא לה דלא מיקלקלא למפרע טובא אבל מ"מ נקיים בעינן כשאר כתמים ובבדיקה ורבי יוחנן ע"כ לא פליג אלא בהאי שהרי תולין אותו ואינו מטמא למפרע יותר מראיה אבל שאר כתמים המביאים לזיבה או שמקלקלים למפרע מודה דצריך בדיקה זאת הוא תורת אמת ואין תולין כתם בכתם שכתב לא נאמר מעולם על זה הענין ואין ראוי לו אלא במשאלת חלוקה ליושבת על הכתם שאינה תולה בחבירתה ושתיהן מקולקלות והוא האמת וכל מ"ש בזה הענין אינו כי אם להג הרבה ויגיעת בשר. עד כאן לשונו.

הלכה טז

כיצד?

ראתה כתם ערב שבת בשעה ראשונה מן היום, אף ע"פ שלא בדקה עצמה ולא ידעה אם טהורה היא אם טמאה, וראתה דם אח"כ עד שעה ראשונה מיום השבת אינה מונה לכתם, אלא תולה הכתם בראייה. ואם ראתה באחד בשבת ובשני בשבת תהיה זבה. ראתה דם ביום שבת בשעה שנייה הרי זו טמאה שני ימים: ערב שבת שמצאה בו הכתם ובשבת שראתה הדם, שהרי אין שניהם בתוך מעת לעת. ואם ראתה הדם באחד בשבת חוששין לזיבות.

הלכה יז

לא ראתה דם בשבת אבל ראתה כתם אחר בשעה ראשונה מיום השבת, אם בדקה עצמה בערב שבת ומצאה טהור אינה מונה אלא לכתם אחד שהוא ביום השבת, הואיל ושניהם בתוך מעת לעת, ואם לא בדקה ולא ידעה אם הפסיקה טהרה ביניהן, אם לא הפסיקה הרי זו מונה לערב שבת ואם ראתה באחד בשבת חוששת לזיבות.

הלכה יח

ראתה הכתם השני בשעה שנייה מיום שבת, בין בדקה בין לא בדקה הרי זו טמאה שני ימים, שהרי אין שניהם בתוך מעת לעת. ואם ראתה באחד בשבת אחר מעת לעת חוששת לזיבות. ראתה בשעה ראשונה מיום אחד בשבת כתם שלישי, אם הפסיקה טהרה ביניהן אין מצטרפין ואינה חוששת לזיבות, ואם לא בדקה חוששת לזיבות.

הלכה יט

כל כתם שאמרנו שהיא טמאה בגללו, אם יש לה דבר לתלות בו ולומר: שמא כתם זה מדבר פלוני הוא, אם נמצא על הבגד הרי זו טהורה, שלא אמרו חכמים בדבר להחמיר אלא להקל, ואם נמצא על בשרה ספיקו טמא ואינה תולה בו. ואם היה לה לתלות בבשרה יתר מחלוקה אף על בשרה תולה וספיקו טהור.

הלכה כ

כיצד?

שחטה בהמה או חיה או עוף, או שנתעסקה בכתמים או שישבה בצד העוסקין בהן, או שעברה בשוק של טבחים ונמצא דם על חלוקה טהורה ותולה בדברים אלו שמהן בא הכתם.

הלכה כא

נמצא הכתם על בשרה בלבד אם הכתם מחגור ולמטה – טמאה, ואם נתהפכה וקפצה אפילו מחגור ולמעלה טמאה. שאילו היה דם זה מן השחיטה או מן השוק, היה לה שימצא גם על בגדיה, והואיל ונמצא על בשרה ולא בבגדה טמאה.

[השגת הראב"ד דין]: אפילו מחגור ולמעלה וכו'

כתב הראב"ד דין ז"ל זה אינו אלא בנזדקרה והכי איתא בגמרא. עד כאן לשונו.

הלכה כב

היתה בה מכה אע"פ שחיתה, אם יכולה להתגלע ולהוציא דם ונמצא דם על בשרה תולה במכה, וכן כל כיוצא בזה.

הלכה כג

נמצא הכתם על בגדיה ובשרה כאחד תולה בכל שיש לה לתלות, ותולה במאכולת שמא בעת שישבה נהרגה מאכולת, ודם זה דם מאכולת הוא. ועד כמה?

עד כגריס. אבל אם מצאה הכתם יתר מכגריס אינה תולה במאכולת, ואפילו היתה מאכולת רצוצה בכתם, הואיל והוא יתר מכגריס אינה תולה במאכולת.

הלכה כד

וכן תולה בבנה ובבעלה אם היו עסוקין בדם או שהיו ידיהן מלוכלכות, או שהיתה בהן מכה תולה בהן ואומרת: הן נגעו בה והיא לא ידעה, ודם זה מחמתם הוא.

הלכה כה

אין מחזיקין דם ממקום למקום לתלות בו. כיצד?

היתה לה מכה בכתיפה ונמצא כתם על שוקה אין אומרין: שמא בידיה נגעה במכה ונגעה במקום זה. וכן כל כיוצא בזה אין תולין בו בין בגופה בין בחלוקה.

הלכה כו

שתי נשים שנתעסקו בצפור אחד ואין בו אלא כסלע דם, ונמצא על כל אחת משתיהן כתם כסלע שתיהן טמאות. נתעסקה בדם שאי אפשר שיהיה ממנו כתם אלא כגריס, ונמצא עליה כתם כשני גריסין הרי זו תולה כגריס בדם שנתעסקה בו, ובגריס במאכולת. נמצא הכתם יתר מכשני גריסין טמאה.

הלכה כז

נתעסקה באדום אין תולה בו שחור. נתעסקה בעוף שיש בו מיני דם הרבה, ונמצא עליה מראה אחד מהן תולה בו. היתה לובשת שלשה חלוקות אם יכולה לתלות תולה אף בתחתון, ואם אינה יכולה לתלות אינה תולה אף בעליון. כיצד?

עברה בשוק של טבחים, אף על פי שנמצא הכתם על התחתון לבדו תולה בדם הטבחים, לא עברה בשוק הטבחים וכיוצא בו, אע"פ שנמצא הכתם בעליון לבדו הרי זו טמאה. ספק עברה ספק לא עברה, ספק נתעסקה ספק לא נתעסקה אינה תולה.

הלכה כח

עיר שיש בה חזירים או שהם באין לה תמיד אין חוששין לכתמיה הנמצאין בחלוקה.

הלכה כט

האשה שהשאילה חלוקה לנדה בין גויים בין ישראלית, וחזרה ולבשה אותו קודם בדיקה ומצאה עליו כתם הרי זו תולה בנדה שלבשה אותו. השאילה אותו לזבה קטנה ביום הטמא שלה, או ליושבת על דם טוהר, או לבתולה שדמיה טהורין הרי זו תולה בה, אבל אם השאילה אותו לזבה קטנה ביום השמור או לזבה גדולה בז' ימים נקיים, וחזרה ולבשה אותו קודם בדיקה ונמצא עליו כתם שתיהן מקולקלות, השואלת והמשאלת אותה, שמא מזו שמא מזו. השאילה אותו ליושבת על הכתם אינה תולה בה, שאין תולין כתם בכתם.

הלכה ל

בדקה חלוקה ובדקה עצמה ונמצאת טהור והשאילה החלוק לחבירתה ולבשתו ונמצא עליו כתם כשהחזירתו לה השואלת טמאה ואינה תולה בבעלת החלוק, שהרי בדקה אותו קודם שתשאילהו לה.

הלכה לא

ארוכה שלבשה חלוקה של קצרה ונמצא בו כתם, אם מגיע כנגד בית התורפה – טמאה, ואם לאו – טהורה, שכתם זה של קצרה הוא.

הלכה לב

שלש נשים שלבשו חלוק אחד זו אחר זו, ואחר כך נמצא עליו כתם, וכן אם ישנות במטה אחת כאחת ונמצא דם תחת אחת מהן כולן טמאות. ואם בדקה אחת מהן עצמה מיד ומצאה עצמה טמאה הרי השתים טהורות.

הלכה לג

בדקו כולן ומצאו עצמן טהורות תולה מי שאינה ראויה לראות דם במי שהיא ראויה, ותהיה שאינה ראויה טהורה והראויה טמאה. כיצד?

היתה אחת מעוברת ואחת אינה מעוברת המעוברת טהורה ושאינה מעוברת טמאה, מניקה ושאינה מניקה המניקה טהורה, זקנה ושאינה זקנה הזקנה טהורה, בתולה ושאינה בתולה הבתולה טהורה. היו כולן מעוברות, כולן זקנות, כולן מניקות, כולן בתולות הרי כולן טמאות.

הלכה לד

ג' נשים שעלו דרך מרגלות המטה וישנו כולן ונמצא דם תחת האמצעית שלשתן טמאות, תחת הפנימית היא ושבצדה טמאות והחיצונה טהורה, תחת החיצונה היא ושבצדה טמאות והפנימית טהורה. ואם לא עלו דרך מרגלות המטה שהרי אין להם סדר, ונמצא דם תחת אחת מהן כולן טמאות.

הלכה לה

במה דברים אמורים?

שבדקו כולן ומצאו טהור ולא תוכל אחת מהן לתלות בחבירתה, כמו שביארנו, אבל אם בדקה אחת ומצאה עצמה טהורה וחבירתה לא בדקה תולה הטהורה בזו שלא בדקה, והרי זו שלא בדקה טמאה.

הלכה לו

כל כתם שנמצא על הבגד שאין לה במה יתלה אינו מטמא עד שיודע שהוא דם. ואם נסתפק להם שמא הוא דם או צבע אדום מעבירין עליו שבעה סמנין אלו על הסדר: אם עבר או כהה עינו הרי זו כתם דם וטמאה, ואם עמד כמות שהוא הרי זה צבע וטהורה.

[השגת הראב"ד דין]: אינו מטמא וכו'

כתב הראב"ד דין ז"ל זה אינו אלא אף הבגד מטמא עד שיודע שהוא צבע על ידי הבדיקה עכ"ל.

[השגת הראב"ד דין]: ואם נסתפק וכו' וטהורה

כתב הראב"ד דין ז"ל טעה בזה שאין זה הבדיקה לטהר את האשה אלא לטהר את הבגד שאף על פי שיהיה דם מאחר שאינו יכול לצאת אינו מטמא מפני שהוא בלוע שאינו יכול לצאת והוא טהור אבל האשה לעולם טמאה. עד כאן לשונו.

הלכה לז

ואלו הן השבעה סמנים על סדרן: רוק תפל, ולעיסת גריסין של פול, ומי רגלים שהחמיצו, ובורית, ונתר, וקימוניא, ואשלג. וצריך לכסכס שלש פעמים על כל סם וסם, ומוליך ומביא בכל כסכוס. העבירן שלא על הסדר, או שהעבירן כאחד לא עשה כלום. הקדים האחרונים לראשונים אלו שהעביר באחרונה שהן הראשונים עלו לו, וחוזר ומעביר אחריהם אחרונים שהקדים עד שיעברו השבעה על הסדר.

הלכה לח

אי זהו רוק תפל?

שלא טעם כלום מתחלת הלילה והיה ישן מחצי הלילה האחרון, למחר קודם שיאכל נקרא רוק תפל, והוא: שלא יצא רוב דבורו עד שלש שעות ביום, ואם השכים ושנה פרקו קודם שלש שעות אין זו רוק תפל, שהדבור מבטל חוזק הרוק ומחזירו כמים.

ואי זו הוא לעיסת גריסין?

הוא שילעוס הגריסין עד שיתערב עם הפול רוק הרבה מפיו.

ואי זהו מי רגלים שהחמיצו?

אחר שלשה ימים או יתר.

הלכה לט

כל אשה שהיא טמאה משום כתם, אם מצאה הכתם בימי נדתה הרי זו ספק נדה ויושבת עליו שבעה ימים וטובלת בליל שמיני, ואח"כ תהיה מותרת לבעלה, ואם מצאה אותו בימי זיבתה הרי זו ספק זבה גדולה או קטנה, כמו שנתבאר בפרק זה, ויושבת יום אחד אם היתה קטנה או שבעת ימים נקיים אם היתה גדולה מספק. והכל מדברי סופרים, כמו שביארנו. לפיכך הבא עליה בזדון מכין אותו מכת מרדות ופטורין מקרבן.