הלכות מאכלות אסורות פרק ג
הלכה א
כל מאכל היוצא ממין מן המינין האסורין שלוקין על אכילתן הרי אותו המאכל אסור באכילה מן התורה, כגון חֲלֵב בהמה וחיה הטמאים וביצי עוף ודג הטמאים, שנאמר: ואת בת היענה זו ביצתה, והוא הדין לכל האסור כיענה ולכל הדברים הדומין לביצה.
הלכה ב
חלב האדם מותר באכילה, אף על פי שבשר האדם אסור באכילה, וכבר ביארנו שהוא בעשה.
הלכה ג
דבש דבורים ודבש צרעים מותר, מפני שאינו מתמצית גופן, אלא כונסין אותו מן העשבים בתוך פיהן ומקיאין אותו בכורת כדי שימצאו אותו לאכול ממנו בימות הגשמים.
הלכה ד
אע"פ שחלב אדם מותר אסרו חכמים לגדול לינק אותו מן השדים, אלא חולבת אשה לתוך הכלי ושותה, וגדול שינק מן השד כיונק שרץ ומכין אותו מכת מרדות.
[השגת הראב"ד דין]: מכת מרדות
כתב הראב"ד דין ז"ל הא למדת שאין בבשר האדם אפילו איסור עשה ומה שאמר כיונק שקץ (לפי שאינו עומד לאכילה שאינו בר שחיטה לפיכך לא אמרו שהוא יונק שקץ אלא כיונק שקץ) בין תבין. עד כאן לשונו.
הלכה ה
יונק תינוק והולך אפילו ארבע או חמש שנים, ואם גמלוהו ופרש שלשה ימים או יתר מחמת בוריו לא מחמת חוליו אינו חוזר ויונק, והוא שגמלוהו אחר כ"ד חדש, אבל בתוך זמן זה אפילו גמלוהו חדש או שנים מותר לחזור ולינק עד סוף כ"ד חדש.
הלכה ו
אף על פי שחלב בהמה טמאה וביצי עוף טמא אסורין מן התורה אין לוקין עליהם, שנאמר: מבשרם לא תאכלו על הבשר הוא לוקה ואינו לוקה על הביצה ועל החלב, והרי האוכל אותן כאוכל חצי שיעור שהוא אסור מן התורה ואינו לוקה, אבל מכין אותו מכת מרדות.
הלכה ז
יראה לי: שהאוכל ביצי דגים טמאים הנמצאים במעיהם כאוכל קרבי דגים טמאים ולוקה מן התורה. וכן ביצי העוף הטמא התלויות באשכול שעדיין לא פירשו ונגמרו האוכל אותן לוקה כאוכל בני מעים שלהן.
הלכה ח
ביצת עוף טמא שהתחיל האפרוח להתרקם בה ואכלו לוקה משום אוכל שרץ העוף אבל ביצת העוף טהור שהתחיל האפרוח להתרקם בה ואכלה מכין אותו מכת מרדות.
הלכה ט
נמצא עליה קורט דם, אם על החלבון זורק את הדם ואוכל את השאר, ואם על החלמון -אסורה כולה. ביצה המוזרת הנפש היפה תאכלנה.
הלכה י
אפרוח שנולד אף על פי שלא נתפתחו עיניו מותר לאכלו, בהמה טהורה שנטרפה חלבה אסור כחלב בהמה טמאה. וכן ביצת עוף טהור שנטרף כביצת עוף טמא ואסור.
הלכה יא
אפרוח שנולד מביצת טרפה – מותר, שאין מינו טמא. היה העוף ספק טרפה כל הביצים שתלד בערימה ראשונה משהין אותן, אם טענה ערימה שניה והתחילה לילד הותרו הראשונות, שאם היתה טריפה לא היתה יולדת עוד, ואם לא ילדה הרי הן אסורות.
[השגת הראב"ד דין]: אפרוח שנולד וכו'
כתב הראב"ד דין ז"ל מה ראה לשנות הטעמים שפירשו בו חכמים שהם מתוקנין יותר מכולם כי ביצת טרפה אינה ממין טמא ואסורה והטעם שפירשו בו לאימת קא גביל לכי קא מסרחא וכי מסרח עפרא בעלמא הוא. עד כאן לשונו.
הלכה יב
חלב בהמה טמאה אינו נקפה ועומד כחלב הטהורה, ואם נתערב חלב טמאה בחלב בהמה טהורה, כשתעמיד אותו יעמוד חלב הטהורה ויצא חלב הטמאה עם הקום של גבינה.
הלכה יג
ומפני זה יתן הדין, שכל חלב הנמצא ביד גוי – אסור, שמא ערב בו חלב בהמה טמאה, וגבינת הגויים מותרת, שאין חלב בהמה טמאה מתגבן. אכל בימי חכמי משנה גזרו על גבינת הגויים ואסרום מפני שמעמידין אותה בעור קיבה של שחיטתן שהיא נבלה. ואם תאמר והלא עור הקיבה דבר קטן הוא עד מאד בחלב שעמד בו, ולמה לא יבטל במיעוטו? מפני שהוא המעמיד הגבינה, והואיל ודבר האסור הוא שהעמיד הרי הכל אסור, כמו שיתבאר.
הלכה יד
גבינה שמעמידין אותה הגויים בעשבים או במי פירות, כגון שרף התאנים והרי הן ניכרין בגבינה, הורו מקצת הגאונים שהיא אסורה, שכבר גזרו על כל גבינת הגויים בין שהעמידוה בדבר אסור בין שהעמידוה בדבר המותר, גזירה: משום שמעמידין אותה בדבר האסור.
הלכה טו
האוכל גבינת הגויים או חלב שחלבו גויים ואין ישראל רואהו מכין אותו מכת מרדות. החמאה של גויים מקצת הגאונים התירוה, שהרי לא גזרו על החמאה וחלב הטמאה אינו עומד. ומקצת הגאונים אסרוה, מפני צחצוחי חלב שישאר בה. שהרי הקום שבחמאה אינו מעורב עם החמאה כדי שיבטל במיעוטו, וכל חלב שלהן חוששין לו שמא עירבו בו חלב בהמה טמאה.
הלכה טז
יראה לי שאם לקח חמאה מן הגויים ובשלה עד שהלכו להן צחצוחי חלב הרי זו מותרת. שאם תאמר נתערבו עמן ונתבשלו כולן בטלו במיעוטם, אבל החמאה שבשלו אותה גויים אסורה משום גיעולי גויים, כמו שיתבאר.
הלכה יז
ישראל שישב בצד העדר של נכרי ובא הנכרי והביא לו חלב מן העדר אע"פ שיש בעדר בהמה טמאה הרי זו מותר, ואע"פ שלא ראה אותו חולב, והוא: שיכול לראותו כשהוא חולב כשיעמוד, שהנכרי מתיירא לחלוב מן הטמאה, שמא יעמוד ויראה אותו.
הלכה יח
ביצה ששני ראשיה כדין או ששני ראשיה חדין, או שהיה חלמון מבחוץ וחלבון מבפנים בידוע שהוא ביצת עוף טמא. ראשה אחד כד וראשה אחד חד וחלבון מבחוץ וחלמון מבפנים אפשר שהיא ביצת עוף טמא ואפשר שהיא ביצת עוף טהור. לפיכך שואל לצייד ישראל שמוכרה, אם אמר לו של עוף פלוני הוא ועוף טהור הוא סומך עליו, ואם אמר של עוף טהור ולא אמר לו שמו אינו סומך עליו.
[השגת הראב"ד דין]: אינו סומך עליו
כתב הראב"ד דין ז"ל דבריו אינם אלא בישראל שאינו מוחזק בנאמנות אבל מוחזק בנאמנות שאינו מכניס עצמו על הספק לוקחין ממנו בסתם. עד כאן לשונו.
הלכה יט
לפיכך אין לוקחים ביצים מן הגויים אלא אם היה מכיר אותן ויש לו בהן טביעות עין שהן ביצי עוף פלוני הטהור. ואין חוששין להן שמא הן ביצי טרפה או ביצי נבלה, ואין לוקחין מן הגויים ביצה טרופה כלל.
הלכה כ
ביצי דגים סימניהם כסימני ביצי העוף: אם היו שני ראשיה כדין או חדין טמאה, אחד כד ואחד חד שואל לישראלי המוכר. אם אמר לו: אני מלחתים והוצאתים מדג טהור אוכל על פיו, ואמר אמר לו טהורין הם אינו נאמן, אלא אם כן היה אדם שהוחזק בכשרות.
הלכה כא
וכן אין לוקחין גבינה וחתיכת דג שאין בה סימן אלא מישראלי שהוחזק בכשרות, אבל בארץ ישראל כשהיתה רובה ישראל לוקחין מכל ישראלי שבה. והחלב לוקחין אותו מכל ישראל מכל מקום.
הלכה כב
הכובש דגים טמאים צירן אסור, אבל ציר חגבים טמאים – מותר, מפני שאין בהם לחלוחית. לפיכך אין לוקחין ציר מן הגויים אלא אם כן היה בו דג טהור משוטט בו אפילו דג אחד.
[השגת הראב"ד דין]: צירן אסור וכו'
כתב הראב"ד דין ז"ל ציר חגבים טהור בירושלמי שאינו מכשיר. עד כאן לשונו.
הלכה כג
גויים שהביא עריבה מליאה חביות פתוחות של ציר ודג אחד טהור באחת מהם כולן מותרות, היו סתומות פתח אחת ונמצא בה דג טהור, שניה ונמצא בה טהור כולן מותרות, והוא: שיהיה ראשו של דג ושדרו קיים כדי שיהא ניכר שהוא דג טהור. לפיכך אין לוקחין דגים מרוצצין מלוחין מן הגויים והם הנקראים טרית טרופה, ואם היה ראש הדג ושדרו ניכר אף על פי שהוא מרוצץ מותר ליקח אותו מן הגוי.
הלכה כד
גוי שהביא גרב של חתיכות דג שחתוכן שוה והן ניכרין שכולן מדג אחד, ומצא בחתיכה אחת מהן קשקשין הרי כולן מותרות.