הלכות מאכלות אסורות פרק ה

הלכה א

מפי השמועה למדו: שזה שנאמר בתורה: לא תאכל הנפש עם הבשר, לאסור אבר שנחתך מן החי. ועל אבר מן החי הוא אומר לנח: אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו. ואיסור אבר מן החי נוהג בבהמה חיה ועוף בטהורים, אבל לא בטמאים.

הלכה ב

אחד אבר שיש בו בשר וגידים ועצמות כגון היד והרגל, ואחד אבר שאין בו עצם, כגון הלשון והביצים והטחול והכליות וחלב וכיוצא בהן. אלא שהאבר שאין בו עצם בין שחתך כולו בין שחתך מקצתו הרי זה אסור משום אבר מן החי, והאבר שיש בו עצם אינו חייב עליו משום אבר מן החי עד שיפרוש כברייתו בשר וגידים ועצמות. אבל אם פרש מן החי הבשר בלבד חייב עליו משום טריפה, כמו שביארנו, לא משום אבר מן החי.

[השגת הראב"ד דין]: בשר גידים ועצמות וכו'

כתב הראב"ד דין ז"ל תימא הוא זה ומאי שנא זה מן הבשר החי שאין בו אלא משום טריפה עכ"ל

הלכה ג

האוכל מאבר מן החי כזית – לוקה, ואפילו אכל אבר שלם אם יש בו כזית – חייב, פחות מכזית – פטור. חתך מן האבר כברייתו בשר וגידים ועצמות כזית ואכלו – לוקה, אע"פ שאין בו בשר אלא כל שהוא, אבל אם הפריד האבר אחר שתלשו מן החי והפריד הבשר מן הגידים ומן העצמות אינו לוקה, עד שיאכל כזית מן הבשר לבדו ואין העצמות והגידים מצטרפין בו לכזית מאחר ששנה ברייתו.

[השגת הראב"ד דין]: ואין העצמות וכו'

כתב הראב"ד דין ז"ל ולמה ליה למכתב הכי ואפילו חלקו לאבר כמות שהוא לשנים מבחוץ פטור אם אין עליו כזית בשר. עד כאן לשונו.

הלכה ד

חלקו לאבר זה ואכלו מעט מעט, אם יש במה שאכל כזית בשר – חייב, ואם לאו – פטור. לקח כזית מן האבר כברייתו בשר וגידים ועצמות ואכלו אף על פי שנחלק בפיו בפנים קודם שיבלענו חייב.

הלכה ה

תלש אבר מן החי ונטרפה בנטילתו ואכלו חייב שתים: משום אבר מן החי ומשום טריפה, שהרי שני האסורין באין כאחת. וכן התולש חלב מן החי ואכלו לוקה שתים: משום אבר מן החי ומשום חלב. תלש חלב מן הטריפה ואכלו לוקה שלש.

הלכה ו

בשר המדולדל בבהמה ואבר המדולדל בה, אם אינו יכול לחזור ולחיות אע"פ שלא פרש אלא אחר שנשחטה אסור ואין לוקין עליו, ואם מתה הבהמה רואין אותו כאילו נפל מחיים, לפיכך לוקין עליו משום אבר מן החי. אבל היכול לחזור ולחיות אם נשחטה הבהמה הרי זה מותר.

הלכה ז

שמט אבר או מעכו או דכו, כגון הביצים שמעך אותן או נתקן הרי זה אינו אסור מן התורה, שהרי יש בו מקצת חיים ולפיכך אין מסריח ואעפ"כ אסור לאכלו, ממנהג שנהגו כל ישראל מקדם, שהרי הוא דומה לאבר מן החי.

הלכה ח

עצם שנשבר אם היה הבשר או העור חופה רוב עוביו של עצם הנשבר ורוב הקף השבר הרי זה מותר, ואם יצא העצם לחוץ הרי האבר אסור. וכשישחוט הבהמה או העוף יחתוך ממקום השבר וישליכו והשאר מותר. נשבר העצם והבשר חופה את רובו אבל היה אותו בשר מרוסס או נתאכל כבשר שהרופא גוררו, או שהיה מתלקט הרוב ממקומות הרבה, או שהיה הבשר שעליו נקבים נקבים, או שנסדק הבשר, או שנקדר כמין טבעת, או שנגרר הבשר מלמעלה עד שלא נשאר מן הבשר אלא כקליפה, או שנתאכל הבשר מלמטה מעל העצם שנשבר עד שנמצא הבשר החופה אינו נוגע בעצם בכל אלו מורין לאיסור עד שיתרפא הבשר, ואם אכל מכל אלו מכין אותו מכת מרדות.

הלכה ט

המושיט ידו למעי הבהמה וחתך מן הטחול ומן הכליות וכיוצא בהן, והניח החתיכות בתוך מעיה ואח"כ שחטה הרי אותן החתיכות אסורות, משום אבר מן החי, ואף על פי שהוא בתוך מעיה, אבל אם חתך מן העובר שבמעיה ולא הוציאו ואחר כך שחטה הרי חתיכת העובר או אברו מותר, הואיל ולא יצא. עובר שהוציא ידו או רגלו נאסר אותו אבר לעולם, בין שחתכו קודם שתשחט אמו בין שחתכו אחר שנשחטה אמו. ואפילו החזיר אותו אבר למעי אמו ואח"כ נשחט או נולד הולד וחיה כמה שנים הרי אותו האבר אסור משום טריפה, שכל בשר שיצא חוץ למחיצתו נאסר כבשר שפרש מן החי, שנאמר: ובשר בשדה טרפה כיון שיצא למקום שהוא לו כשדה נעשה טריפה, כמו שביארנו.

הלכה י

הוציא מקצת האבר ונשאר מקצתו בפנים, אפילו לא נשאר אלא מיעוטו היוצא אסור ושבפנים מותר. ואם חתך היוצא מן האבר אחר שהחזירו ונשחטה אותו שיצא בלבד אסור ושאר האבר מותר. ואם לא החזירו וחתכו והוא בחוץ, בין שחתכו קודם שחיטה או אחר שחיטה מקום החתך אסור, והוא המקום שנגד האויר אחר שיחתך היוצא, חוזר וחותך מקום החתך.

הלכה יא

כל אבר עובר שיצא וחתכו קודם שחיטה והוא בחוץ הרי זה אבר מן החי ולוקין עליו, ואפילו מת העובר קודם שחיטה, ואם נחתך אחר שחיטה האוכלו אינו לוקה ואפילו מת. ואם מתה הבהמה ואחר כך חתכו האוכלו לוקה משום אבר מן החי.

[השגת הראב"ד דין]: האוכלו אינו לוקה

כתב הראב"ד דין ז"ל זה שבוש שהרי אמר למעלה אפילו החזירה וחתכה אחר שחיטה לוקה משום ובשר בשדה טרפה ובמשנה אמרו שחט את אמו ואח"כ חתכו חכמים אומרים מגע טריפה שחוטה אלמא אית ביה איסור טריפה והל"ל אינו לוקה משום אבר מן החי דאין שחיטה עושה ניפול ועם כל זה מה צורך הואיל ויש בו לאו דטריפה. עד כאן לשונו.

הלכה יב

עובר שהוציא אבר ונאסר האבר, ואח"כ נולד והרי היא נקבה החלב שלה אסור לשתותו מספק, הואיל והוא בא מכלל האיברין ויש בה אבר אחד אסור והרי זה כחלב טריפה שנתערב בחלב טהורה.

הלכה יג

השוחט בהמה מעוברת ומצא בה שליל בין חי בין מת הרי זה מותר. באכילה ואפילו שליא מותרת באכילה ושליא שיצאת מקצתה ושחט את הבהמה, אם היתה שליא זו קשורה בולד מה שיצא ממנה אסור והשאר מותר, ואם לא היתה קשורה בו כולה אסורה שמא שליא זו שיצאת מקצתה הלך לו ולד שהיה בה, וולד זה שנמצא בבטן הלכה שליא שלו. ואין צריך לומר שאם לא נמצא בבטן ולד כלל שהשליא כולה אסורה.

[השגת הראב"ד דין]: ומצא בה שליל וכו'

כתב הראב"ד דין ז"ל מכדי קי"ל דשליא אינו אוכל דפרשא בעלמא היא וכי יש עמה ולד קשור דליכא בה חשש ולד נימוח אמאי אסורה לא כולה ולא מקצתה. עד כאן לשונו.

הלכה יד

מצא בה עובר חי אע"פ שהוא בן תשעה חדשים גמורין ואפשר שיחיה אינו צריך שחיטה אלא שחיטת אמו מטהרתו, ואם הפריס על גבי קרקע צריך שחיטה.

הלכה טו

קרע את הבהמה או שחט בהמה טריפה ומצא בה בן תשעה חי צריך שחיטה להתירו ואין שחיטת אמו מועלת לו ואם לא גמרו לו חדשיו, אף על פי שהוא חי במעי הטריפה הרי זה אסור, מפני שהוא כאבר מאמו. כל עובר שהוציא ראשו והחזירו ואחר כך שחט את אמו אין שחיטת אמו מועלת לו והרי הוא כילוד וצריך שחיטה.