הלכות מחוסרי כפרה פרק ד
לחץ כאן לתצוגת הדפסה

הלכות מחוסרי כפרה פרק ד

הלכות מחוסרי כפרה  פרק ד

הלכה א

כשיתרפא הצרוע מצרעתו, אחר שמטהרין אותו בעץ ארז ואזוב ושני תולעת ושתי צפורים ומגלחין את כל בשרו ומטבילין אותו, אחר כל זאת יכנס לירושלים, ומונה שבעת ימים, וביום השביעי מגלח תגלחתו שניה כתגלחת הראשונה, וטובל, והרי הוא טבול יום ומעריב שמשו, ולמחר בשמיני טובל פעם שנייה ואח"כ מקריבין קרבנותיו. ומפני מה טובל בשמיני אחר שטובל מאמש?

מפני שהיה רגיל בטומאה בימי חלוטו ואינו נזהר משום טומאה ושמא נטמא אחר שטבל. לפיכך טובל בשמיני בעזרת הנשים בלשכת המצורעים ששם, אף על פי שלא הסיח דעתו.

 

הלכה ב

נתאחר ולא גילח בשביעי וגילח בשמיני או אחר כמה ימים, ביום שיגלח יטבול ויעריב שמשו ולמחר יביא קרבנותיו אחר שיטבול פעם שנייה כמו שביארנו. כיצד עושין לו?

המצורע עומד חוץ לעזרת ישראל כנגד פתח מזרחית באסקופת שער ניקנור ופניו למערב ושם עומדים כל מחוסרי כפרה בעת שמטהרין אותן ושם משקין את הסוטות. והכהן לוקח אשם של מצורע כשהוא חי ומניפו עם לוג השמן במזרח כדרך כל התנופות, ואם הניף זה בפני עצמו וזה בפני עצמו יצא. ואח"כ מביא את האשם של מצורע עד הפתח ומכניס שתי ידיו לעזרה וסומך עליו ושוחטין אותו מיד.

ומקבלין שני כהנים את דמו: אחד מקבל בכלי וזורקו על גבי המזבח ואחד בידו הימנית ומערה לידו השמאלית ומזה באצבעו הימנית, ואם שינה וקבל בשמאל תחילה פסל. הכהן שקיבל מקצת הדם בכלי, מוליכו וזורקו על המזבח תחילה. ואחר כך יבא הכהן שקיבל הדם בכפו אצל המצורע, הכהן מבפנים והמצורע מבחוץ ומכניס המצורע ראשו ונותן הכהן מן הדם שבכפו על תנוך אזנו הימנית. ואחר כך יכניס ידו הימנית ויתן על בהן ידו. ואח"כ יכניס רגלו הימנית ויתן על בהן רגלו. ואם נתן על השמאל לא יצא.

ואחר כך יקריב חטאתו ועולתו. ואחר שיתן הדם על הבהונות, נוטל הכהן מלוג השמן ויוצק לתוך כפו של חברו השמאלית, ואם יצק לתוך כף עצמו יצא. וטובל אצבעו הימנית בשמן שבכפו ומזה שבע פעמים כנגד בית קדש הקדשים, על כל הזייה טבילת אצבע בשמן, ואם הזה ולא כיון כנגד בית קדש הקדשים כשירות. ואח"כ יבא אצל המצורע ויתן מן השמן על מקום דם האשם בתנוך אזן ובהן ידו ובהן רגלו. והנותר מן השמן שבכפו יתננו על ראש המתטהר, ואם לא נתן לא כפר. ושאר הלוג מתחלק לכהנים.

 

[השגת הראב”ד]: ואחר כך מביא את האשם

אמר אברהם: אין כאן אחר כך אלא במקום שמניף שם היה סומך ותיכף התנופה היתה הסמיכה וכך היא שנויה בתוספתא כאשר הגהתי למעלה.

 

הלכה ג

שירי הלוג אינו נאכל אלא בעזרה לזכרי כהונה כשאר קדשי קדשים, שהרי הוקש לאשם. ואסור לאכול מלוג השמן עד שיתן ממנו מתן שבע ומתן בהונות, ואם אכל לוקה, כאוכל קדשים קודם זריקה.